״נקמה״ (Vengeance) של ג׳וני טו: סקירה מפוכחת לקראת הרימייק ההוליוודי של אהרון קשלס ונבות פפושדו

לפני כשבוע וחצי נחתה הידיעה המשמחת כי אהרון קשלס ונבות פפושדו, יקירי הבלוג והיוצרים של ״כלבת״ ו״מי מפחד מהזאב הרע״, יביימו את סרטם ההוליוודי הראשון (באופן אישי, שמעתי עליה דרך דדליין הוליווד). המעסיקים שלהם יהיו אולפני סוני, שהצמידו אליהם לצורך הפרוייקט את המפיק מתיו טולמך, האיש שאחראי להשקה המחודשת של מותג ״ספיידרמן המופלא״, על שני סרטיו שכבר קיימים והבאים אחריהם, הכוללים ספין-אוף של ונום ושל נבלים נוספים. טולמך גם הפיק את הדוקומנטרי ״לאנס ארמסטרונג: השקר״, שהוקרן בדוקאביב האחרון, והמשמעות של הציוות הזה הוא בראש ובראשונה הכרזה על פרוייקט גדול של אולפן לא קטן בעצמו.

הסרט שקשלס ופפושדו עומדים לביים יהיה רימייק למותחן הנקמה ההונג-קונגי ״נקמה״ (Vengeance), אותו ביים בשנת 2009 ג׳וני טו, מפעל אנושי של סרטי פעולה זולים. מי שהפיקו את הסרט הזה הם הצמד הצרפתי מישל ולורן פטאן, שהרזומה שלהם מכיל מצד אחד את סדרת סרטי האקשן הצרפתי המבדר ״טקסי״, ומאידך את ״זה בוודאי המקום״ של פאולו סורנטינו. גם הם על הסיפון של הרימייק, כמפיקים שותפים להם שייכות הזכויות.

עד כאן הפרטים האינפורמטיביים, ועל רמת השמחה שלי מהאירוע אני מניח שלא צריך לפרט. לא סתם חיכיתי שבוע וקצת עד שאוכל להתייחס לידיעה כמו שצריך במקום סתם להעלות אותה בבלוג, שהרי זה מסוכן לכתוב בערפול חושים. פפושדו וקשלס נמצאים כרגע בקידום סרטם הקצר ״F is for Falling״, חלקם באנתולוגיה ״ABC's of Death 2״, מגה-פרוייקט המשך לסרט הראשון שמאגד יחדיו 26 סרטים קצרים על מוות לפי אותיות האלפבית, מאת יוצרים שונים ברחבי העולם. אני מניח שזה משהו שאור ירחיב עליו בפינת ״אימת החודש״ כלשהי, אז נשאיר זה מסתורי למרות שפרטים רבים כבר נחשפו על הסגמנט הישראלי, ונתרכז בסרטם הבא.

הסיבה שציינתי זאת היא כדי להבהיר שהקריירה של השניים נמצאת כבר בשלב הבינלאומי שלה, בעוד אני קיוויתי שיספיקו לסגור טרילוגיה מקומית לפני שיחטפו אותם הדודים מאמריקה. במילים אחרות, המשמעות המיידית של ״נקמה״ בבימויים הוא דחייה של ״היו זמנים בפלשתינה״ – מערבון ספגטי המתרחש בארץ ישראל של תקופת המנדט הבריטי, אותו השניים כתבו ותכננו לביים כסרטם השלישי. אבל הלו״ז השתנה וכעת הציפיות עוברות להתמקד באתגר מסוג חדש עבור היוצרים – סרט אמריקאי, שהוא רימייק לסרט הונג-קונגי בניחוח צרפתי. כדי להתכונן כראוי, עשיתי את מה שהיה נראה לי הכי מתבקש והשלמתי צפייה בסרט המקורי. כמובן שהחוויה שלי לא הייתה נקיה מהתפרצותן של מחשבות המדמות את העשייה המחודשת תוך כדי הצפייה, ולכן את הסקירה שלי כאן בהמשך אני מכנה ״מפוכחת״. זאת מכיוון שלגמרי הבנתי וזיהיתי למה נבחרו דווקא הם לגרסה המחודשת, בעוד את הבחירה בסרט עצמו כיעד ראוי לחידוש דווקא לא ממש הצלחתי לקלוט – המקור לא משהו. לא משהו בכלל.

העלילה מתחילה במקאו, חצי אי שהסבר על זהותו הפוליטית ידרוש פסקה או שתיים, אז בואו נסגור על חצי-סיני וחצי הונג-קונגי. מה גם שלהתעכב על הסברים יהיה לחטוא לסרט, משום שכבר בסצנה הראשונה הוא מסגיר את פשטותו, בסצנה בה משפחה נטבחת בידי פורצים מיומנים במיוחד. אביה של אם המשפחה, קוסטלו שמו (ג׳וני האלידיי הצרפתי), מעוניין לדעת מי השאיר את בתו (סילבי טסטו) במצב אנוש והרג את חותנו ההונג-קונגי ושני נכדיו הרכים. למשטרה המקומית אין עדיין קצה חוט וקוסטלו, שנתקל בשלישיית עבריינים מקומית בדרכם לחיסול, מחליט לשכור את שירותיהם של המתנקשים כדי שיבררו מי צריך לשלם ויסגרו עימו חשבון.

בתחילה הוא טוען כי הוא רק שף צרפתי שאין ביכולתו לנקום לבדו, אך מאוחר יותר מתגלות יכולות השימוש שלו באקדח והוא מספר לעובדיו את האמת – הוא פשוט לא מבדיל בין המקומיים. לא בשל גזענות חלילה, אלא כי יש לא בעיית זיכרון שהולכת ומחריפה, ״ממנטו״ סטייל (הוא אפילו מצלם תמונות פולורואיד של אנשים וכותב עליהן מי בתמונה ומה יחסו אליו). בין הארבעה נרקם קשר שהוא מעבר ליחסי מעסיק-מתנקש, עד כדי כך שהמקומיים שוקלים לבגוד בבוס הגדול שלהם, שאחראי לרוב הבלאגן בסרט.

הדבר הראשון שחשבתי עליו בהקשר של רימייק הוא עניין הזהויות. בסרט יש בעיקר הונג-קונגים, וקצת נטע זר צרפתי. הם מתקשרים בינם לבין עצמם באנגלית כמובן, שהופכת לשפה העיקרית של הסרט. האם העלילה תישאר במקאו, או תעבור לאמריקה? למקום אחר? ובהנחה שאין חובה לשמור על הלאומים המקוריים – האם אפשר לפנטז על הדמות הראשית של הזר בתור ישראלי? בכל מקרה שהוא, קל לדמיין ליהוק מוצלח יותר מהאלידיי, שעם כל הכבוד לקריירת המשחק שלו – הוא זמר. בתקווה להוציא את הדמות מהקיפאון הכמעט מאובן בו היא מתנהלת לאורך כל הסרט, עם ובלי קשר לאירועים. באשר לשלישיית המתנקשים, מאידך, קשה יהיה למצוא צימוד שיכריע את אנתוני וונג (״דרך ללא מוצא״) ושני הלאם – סואט לאם וקה-טונג לאם. אם הסרט יתרחש בלוקיישן המקורי, אני לגמרי בעד איחוד. יהיה בזה משהו מעגלי, כאילו שלושתם שוב מסייעים לזר במצוקה, שמצידו ילמד אותם שנית על אחווה ונאמנות לעצמך.

מלבד השלישייה הזו, שתיים מהנקודות החזקות של הסרט הן סצנות הפעולה ועמוד השדרה התסריטאי, נקודות הנובעות אחת מתוך השנייה. התסריט של וואי קא-פאי (או ״כאפאי״ אם תרצו, כלומר אחד שמחלק כאפות), הכותב הקבוע של הבמאי, כל-כך בסיסי עד כי אין כמעט סצנות שלא נועדו לקדם את הסיפור אל עבר סצנת פעולה גדולה נוספת. הדיאלוגים דלים במקרה הטוב, התהליכים שעוברות הדמויות מתרחשים על פני פרק זמן אפסי או מחוץ לפריים, והרבה מהסצנות פשוט לא מתחברות אחת לשניה כשמדובר בשני פילרים (רגעים שנועדו להעביר זמן לשם יצירת מתח או לרווח שתי סצנות חשובות) צמודים.

אולם, הסיפור עצמו, ובמיוחד הדרך הפתלתלה והמתעתעת בה הוא מסופר, לגמרי ראוי לשכתוב שיעשה עימו צדק וכמובן גם לבימוי משופר. זה לא שיש לי משהו נגד טו, והסרט הזה בכל זאת השתתף במסגרת הרשמית של פסטיבל קאן. אבל האסתטיקה הראוותנית שלו לא חביבה עליי וקשה לומר שניכר כי הבמאי מתעניין בדמויות או בשיחות ביניהן, שיוצרות דינמיקה. כיוון שאלה שניים מסימני ההיכר של קשלס ופפושדו כבר בשלב הנוכחי של הקריירה שלהם, אני לא יכול לחכות לפרשנות שלהם לתסריט המעובד מחדש.

יש בסרט המון נושאים מרתקים קולנועית שהבימוי פשוט פוסח עליהם לטובת עוד שוט מגניב, ויש המון רגעים שבהם הרגשתי שבחירות הצילום והעריכה, כלומר במה להתמקד ומה להשאיר ברקע, היו משונות למדי. כך התפספסו להם מספר רגעים בעלי פוטנציאל קומי או מזוויע, לחילופין (עוד אלמנטים מוכחים אצל הפפושלסים). דוגמה קצרה – שלושת המתנקשים מגיעים לבית מלון כדי לחסל את זוגתו של הבוס שלהם, שבוגדת בו עם המאבטח. טו כל הזמן חותך בין המתגנבים, האוהבים, וגיבורנו המהלך במסדרון, כנראה כדי לבלבל. סצנת החיסול עצמה היא אנטי-קליימקס, אבל אפילו לא בהקבלה למובן המיני של המונח, אלא סתם שבירת הר המתח המלאכותי בעזרת רגע ש״מצטלם יפה״. אילולא היה מדובר בבמאי ותיק ומנוסה, הייתי אומר שזוהי החלטה לא בוגרת. כיוון שמדובר בבמאי שמייצר סרטים בסיטונות, אומר ואניח שהוא פשוט החליט שלא לשבור את הראש על כל דבר ודבר כדי לא לעכב את ההפקה.

בנוגע לסצנות הפעולה, הסיבה בגינה הסרט הזה קיים ככל הנראה, אני מוכרח להודות שטרפתי אותן בתיאבון רב ואף ליקקתי את הצלחת. אין כאן רגעים מרהיבים של שימוש באמנויות לחימה (שזה מרגיז, כי וונג כבר שם) או אפילו מהלומות פיזיות מכל סוג. האקשן בסרט הוא קרבות יריות קלאסיים, עם שפריצים של דם וניסיון לתפוס מחסה ואז לצוץ ממנו בזמן הפוגה רגעית. גם מרדפים מקפיצי דופק אין כאן, זה לא הסגנון של הסרט, החותר אל השלכת הדמויות למצבים של מלחמת כנופיות בשטח בנוי או מיוער כאחד.

אם אחזור לרגע אל אהרון ונבות, אני מוכרח לציין שזהו המקום בו אני הכי מלא ציפייה – ההתמודדות עם האקשן. בין אם זה המרדף ב״מי מפחד״ או מספר רגעים קצרים של עימותים ב״כלבת״, להרגשתי סצנות פעולה עתירות תקציב ומימדים הוא משהו שהשניים האלה חולמים עליו ויכולים להצטיין בו. הסרט הנוכחי יכול לספק להם מספר פסגות שלא פשוט להעפיל אליהן, אבל במידה ויצליחו, תקיעת הדגל בראש ההר והמבט מטה על כברת הדרך יהיו שווים את המאמץ ליוצרים והצופים כאחד. הקרב ביער החשוך ומואר לסירוגין, בשל עננות סמיכה וירח מלא, הוא השיא של ״נקמה״ מבחינתי, למרות שהגיע באמצע הסרט.

מצד שני, לא רחוק מסצנת היער ניצב קרב ערימות השחת המתגלגלות (טוב, ערימות פסולת נייר, אבל זו לא הנקודה). דמיינו המוני אסיאתים מגלגלים קוביות ענק אחד לעבר השני בשדה פתוח, תוך ירי בלתי פוסק, במשך דקות ארוכות. מה שעושה את הסצנה הזו וסצנות אחרות למהנות הם לאו דווקא הצילום והעריכה כפי שציינתי לעיל, אלא משהו אחר – הלוקיישנים. אני לא יודע איפה יימצאו להם מקבילות במקום בו יצטלם הסרט החדש, אבל אני כן יכול לנחש שזה יהיה קריטי.

עוד נושא טעון שיפור הוא דמות הנבל. בסרט הנוכחי מדובר ברעיון יותר מאשר באדם או אפילו דמות קולנועית, שלא באשמת השחקן סיימון יאם. בהתחשב בעובדה שהחבר׳ה שאנחנו אמורים להזדהות איתם הם מתנקשים מקצועיים ומתנקש לשעבר, יש כאן בעיניי פספוס אדיר של טשטוש הגבולות בין הטוב לרע או לפחות דיון אמיתי בנושא. הסרט הולך על הבחנות קלות מדי בין הדמויות – הרשע תמיד מחייך בזדוניות, מתנקשים שרוצחים ילדים גרועים מכאלה שלא, ועוד דוגמאות שאחסוך.

זה היה המקום בו התבאסתי שהסרט מגיע מהונג-קונג ולא מדרום-קוריאה, הדוגלת כבר שנים במסורת קולנועית של טוב ורע כמושגים שרירותיים יותר. ואם יש דבר שלמדתי משני סרטיהם של קשלס את פפושדו הוא שכולנו חארות. כל אחד יכול להיות הזאב הרע וכולנו נגועים בכלבת שיכולה להתפרץ בכל רגע. אם הם ייקחו את העיקרון הזה ויצליחו ליישם אותו על ״נקמה״, זה יכול להיות מפואר. הסרט המקורי ממש מתחנן לטיפול כזה, עם המתנקשים המזגזגים בו בין שני צדי המתרס והדמות הראשית של מתנקש שלא זוכר במי הוא צריך לירות ולמה, מה שמעניק נופך אבסורדי ומעצים את הטרגי.

מאידך, זהו גם המקום בו הסרט נהנה מזהותו ההונג-קונגית, שהרי בקוריאה נקמה מוגשת קרה וכוללת במקרים רבים מסע סיזיפי של אדם אחד לעבר יעד בלתי אפשרי תוך סיגוף הגוף והנפש. הסיבה שהסרט נקרא ״נקמה״, כותרת פשטנית לכאורה, היא המשחק עם המוסכמות של מותחני הנקמה. הוא מתחיל קלאסי, אבל בשלב מסויים הגיבור כאילו מעביר את הצורך שלו לנקום למתנקשיו, שהופכים להיות יותר תאבי נקם ממנו, בעוד הוא הולך ושוקע בתעתועי זכרונו הבוגדני. עוד מאמץ קטן וזה הופך לדיון של ממש בז׳אנר קולנועי שלם. מאמץ שהסרט המקורי לא מעוניין בו, אבל אני מקווה שהחדש כן יהיה.

בסיכומו של דבר, למרות שקשה לומר כי מכל הסרטים בעולם דווקא ״נקמה״ חייב להיעשות מחדש, יש כאן מקרה מבחן של אי מימוש פוטנציאל. גישה טריה ורעננה, שלא לומר נועזת וחסרת אלוהים, לחומרים מהם מורכב הסרט, יחד עם שיוף החלקים הקהים בו ושימור מעלותיו היחסיות, יכולים להפוך בי-מובי חביב אך זניח שכמותו ליצירה מורכבת ומהנה לכל אורכה.

לכל מי שעלה בו או בה עניין לצפות בסרט בעקבות החדשות המשמחות עימן פתחתי את הפוסט, אני מציע לעשות זאת ממש עכשיו. כך תוכלו להספיק לשכוח אותו כמעט לגמרי עד שיגיע החידוש, שכבר עכשיו מתיימר לעלות על המקור מעצם הבחירה בעוסקים במלאכה. אני מאחל להם המון בהצלחה ולא מוכן להפסיק לצפות במקביל גם ל״היו זמנים בפלשתינה״. כי כמו שלאמריקאים מגיע מותחן נקמה תוצרת אסיה המתאים למידתם, גם לנו מגיע איזה מערבון ציוני בסטנדרטים של חו״ל.