"היועץ", סקירה לקראת שידור הבכורה

מחר (שבת) בשעה 22:00 ישודר בערוץ yes4 סרטו של רידלי סקוט "היועץ" (The Councellor), שיצא לקולנועים בשנה שעברה, ועכשיו עושה אצלנו את בכורתו הטלוויזיונית. אני ראיתי את הסרט באיחור, הרבה אחרי שנעלם מבתי הקולנוע, ומאוד רציתי לכתוב עליו אך לא מצאתי סיבה מספיק טובה, והנה היא הופיעה.
האמת היא שהעובדה שפספסתי אותו בבתי הקולנוע אינה לגמרי אשמתי. "היועץ" יצא לבתי הקולנוע בארה"ב לקראת סוף אוקטובר 2013 והפך במהרה לאחד הסרטים הנקטלים ביותר של השנה. המבקרים האמריקאיים טבחו בו בלי הכרה, חלקם כינו אותו "הסרט הגרוע ביותר שנעשה אי פעם". לארץ הסרט הגיע חבול ומבויש כמה שבועות לאחר מכן, נמנעה ממנו הקרנת עיתונאים, והוא עזב את בתי הקולנוע כשבועיים לאחר מכן.

מעטים נתנו ל"היועץ" הזדמנות אמיתית. היו כמה שאמרו שהסרט אולי לא מהטובים של סקוט, אבל שכן יש בו משהו. חלקם נתפסו על האיכויות של הסופר קורמק מק'ארתי ("ארץ קשוחה") שכתב את התסריט, בשביל להסביר את המוזרות שלו. אבל בסופו של דבר "היועץ" פשוט לא עורר עניין בשום מקום.
כמה חודשים לאחר מכן יצאה לבלו-ריי גרסת הבמאי של סקוט, שידוע בכך שלכל סרט שלו יש גרסת במאי. מהשמועות על אלו שצפו בה, נדמה שסרט אחר בקע מתוך הריסות הקודם. הקטע המעניין הוא שסקוט לא הוריד סצנות או הוסיף חדשות, אלא פשוט פתח והרחיב כמה קיימות. חצי דקה לכאן, חצי דקה לשם, זה הכל. זאת הגרסה שראיתי.

אני מסכים שמדובר בסרט בעייתי. אני אפילו יכול להגיד שמדובר בסרט רע. אבל – וזה אבל גדול מאוד – אני חושב שמדובר בניסיון קולנוע מאוד מעניין.
"היועץ" מנסה לבחון תימה מסויימת ועושה אותה בכל הכוח. זה מקרה קלאסי של הניתוח הצליח והחולה מת. מק'ארתי וסקוט ניסו להגיד משהו, או יותר נכון לדבוק ברעיון מסויים ומאוד מעניין, וזו אולי אחת הסיבות שהסרט צלל. זהו סרט מקודד, בעיני, אך למרות הכל אני ראיתי בו משהו די מרתק.

"היועץ" מספר על עורך דין צעיר, המגולם על ידי מייקל פאסבנדר, שרוצה להכנס עמוק יותר לחיי הפשע ולעשות מכה, כדי שיוכל לממן את החתונה עם אהובתו אותה משחקת זוכת האוסקר פנלופה קרוז.
הפושע דרכו הוא מנסה להפוך מדג רקק למישהו משמעותי יותר מגולם על ידי זוכה האוסקר (ובעלה של קרוז) חאוויר בארדם, שבכלל נשוי לחיה טורפת ומופרעת בעצמה (קאמרון דיאז). לא משנה כמה מנסים לשכנע אאותו לרדת מזה, להסביר לו שהסיפור גדול עליו ושהוא רק הולך להסתבך, היועץ מסרב להקשיב ובלי שהוא מבין פשוט חופר לעצמו בור מאוד מאוד אפל.
אל קבוצת השחקנים המסחררת שהוזכרה, מצטרפים גם בראד פיט (שיכול לקבל את תואר "הכוכב שבוחר את הפרוייקטים הכי לא מובנים מאליהם אי פעם") וברונו גאנץ (היטלר מ"הנפילה").

כסרט, "היועץ" כל כך לא ברור באופן ההתנהלות שלו, והולך כנגד כל מה שאנחנו יודעים על סוג כזה של קולנוע, שלרוב נראה שמדובר בתאונת רכב אכזרית במיוחד. רשימת המכולת של כל "כשלונותיו" עלולה להיות ארוכה יותר מאורך הסרט. אבל אם מנסים להבין במה הוא עוסק, כל האלמנטים מתחברים יחד. שוב, זהו בשום אופן לא כתב הגנה על הסרט, אלא התמקדות על תימה אחת משמעותית בו שאולי קצת תעורר בו עניין.

כמו בכל סרט בנוי היטב, הכל נמצא כבר בסצנת הפתיחה, שבוטלה כפרובוקטיבית ותו לא, אבל דווקא היא המפתח הראשון ל"היועץ".
הסצנה הראשונה של הסרט מתרחשת מתחת לסדין מיטת אהבתם של פאסבנדר וקרוז. זה נראה כמו תמונה אידיאלית של זוג צעיר, יפה ומאושר. באופן מפתיע, השניים לא עוסקים בסקס, אלא בדיבורים, והסצנה היא בקלוז-אפים בלבד. כאשר הדברים מתלהטים (והרי איך אפשר שלא עם שני השחקנים האלה), פאסבנדר מבקש מקרוז שתגיד לו מה לעשות. כלומר, שתצווה עליו מה האקט המיני שהיא רוצה שיבצע בה. אחרי שהיא מסכימה לשתף אתו פעולה היא מבקשת מין אוראלי. פאסבנדר לא משתהה יותר מדי ומגשים את בקשת אהובתו לקול הנאותיה.
בסצנה הזו כבר די ברור לאן הסרט הולך. פאסבנדר רוצה את המילים של קרוז והיא רוצה שישתמש בפה שלו, הסצנה הלוהטת ביותר בסרט מותנעת ומתנהלת על ידי מילים ופה: "היועץ" הוא סרט על שפה, על הדרך בה הדיבור משפיע עלינו, על הכח של טקסט שנאמר ועל האם ואיך זה מכווין אותנו בחיינו.

ב"היועץ" יש רק שני סוגי דמויות: אלו שמדברות ואלו שעושות. השחקנים המפורסמים מגלמים את "המדברים", והסצנות שלהם – מלבד כמה בודדות – סובבות כולן סביב שיחות אינסופיות, שזה בהחלט אחד הדברים שהכי תסכלו את צופי הסרט. מדובר בסצנות ארוכות וסטטיות בהן שתי דמויות יושבות בחדר וחופרות, בהיעדר מילת סלנג אחרת.
לעומתן, יש קבוצת דמויות אחרות שרק עושות. הסצנות שלהן נטולות מלל, והן מלאות התעסקות, בעיקר רצח ופשיעה, גניבת מכוניות, עריפת ראשים, בניית מלכודות, ומעקב. לפי "היועץ" העולם מחולק לאלו שמדברים ולאלו שעושים, ולקבוצה הראשונה – שהיא אולי בולטת וחשובה יותר (טענה שמקבלת תוקף בזכות הליהוק הנוצץ של הקבוצה הזו) אין באמת עתיד מזהיר במיוחד, ואלו שעושים הם בעצם אלו שקובעים מה יקרה.
רק דמות אחת בסרט פועלת על שני הצירים, לדעתי, וזו הדמות של קאמרון דיאז שיכולה גם לדבר וגם לעשות (הסצנה האירוטית והבלתי נשכחת בכיכובה מעידה על אופן אחר של הדרך בה עושים דברים).

התימה הזו נוכחת בכל סצנה בסרט. מספר הפעמים שבהם נאמר ליועץ לרדת מכל הקטע הזה הוא די גבוה. אבל הוא לא מקשיב, וממשיך בשלו, כשברור לכולם שזה לא יגמר בטוב. היועץ (מקצוע שגם הוא סובב סביב דיבור ומילים) פשוט לא מצליח להבין מה שאומרים לו שוב ושוב ושוב. זמן טוב אולי להתייחס לתרגום העברי לשם הסרט, שהיה אמור להיות "הפרקליט" אך משום מה הפך ל"היועץ". גם, עניין של מילים…
דוגמא נוספת היא בסצנה אחרת, בה מספר בארדם לפאסבנדר אנקדוטה משעשעת (וארוכה) על איך עבדו הוא וחבריו על בחור תמים שביקש לדבר אל חשפנית זרה בשפתה שלה, והם בלבלו אותו עם תרגום אחר שסיבך אותו עם אנשים אלימים. המשמעות של שפה ומילים נוכחת כמעט בכל אחת מהסצנות, מנתבת את הסרט במבוך התימתי שלו, וגורמת לנו לבחון את הקלישאה הידועה "החיים והמוות ביד הלשון".

הדבקות הזו, וחוסר הפשרות של היוצרים, הופכים את "היועץ" לסרט מאוד משעמם, שמקשה על הזדהות עם הדמויות ומייצר מרחק גדול ממנו. לכן קשה לי להמליץ עליו באמת (על אף כמה סצנות די בלתי נשכחות שישארו אתכם זמן מה לאחר הצפייה), אבל אני לא מצליח להזכר בעוד סרט רב-תקציב, שנעשה על ידי קבוצת A ליסטר'ס של הוליווד, שיועד לצאת להפצה רחבה בתקופה של סרטי האוסקר, והלך כל כך רחוק עם הרעיון שלו. זה לכל הפחות מעורר כבוד בעיני.

אפשר אפילו לעשות איזושהי הקבלה בין דמותו של פאסבנדר לבין הסרט. שניהם נכנסים למשימה שקשה מאוד לצאת ממנה בשלום, עם מקסימום יומרה ומינימום חשש. לא אסגיר מה עלה בגורלו של היועץ, כמובן, אבל הסרט עצמו בהחלט יצא חבול מכל הסיפור הזה.