פסטיבל אוטופיה 2014: דיווח #1 – סרט הפתיחה ״תיאוריית האפס״

במוצאי שבת נפתח בסינמטק תל אביב בקול תרועה פסטיבל אוטופיה 2014 לסרט מדע בדיוני, פנטסיה, אימה, מתח ומדע-לאו-דווקא-בדיוני. או לקולנוע ז'אנרי, או קולנוע מאתגר , או איך שתרצו להגדיר את זה. השנה, אור ואורון לקחו חלק פעיל בצוות הלקטורה של הפסטיבל. אני לא, מה שמותיר לי הרבה יותר סרטים להשלים ואני מקווה לדווח כמה שיותר על הסרטים שאראה במהלך הפסטיבל, גם על אלו שאורון ואור כבר המליצו עליהם.

אבל על סרט הפתיחה, "תיאוריית האפס" (The Zero Theorem) עוד לא יצא לנו לדבר בבלוג. למעשה, הסרט הוא חלק ממיני-רטרוספקטיבה לטרי גיליאם המתקיימת בסינמטק תל אביב בימים אלו, חצי במקרה. פסטיבל אוטופיה מקרין גם את "ברזיל" של הבמאי, במסגרת הקלאסיקות, ולזכרו של השחקן רובין וויליאמס מוקרן בסינמטק גם "פישר קינג". זהו אמנם רק חלק קטן מיצירותו של האמן הייחודי, אבל אלה שלושה סרטים המתכתבים זה עם זה ומבססים את גיליאם כאמן בעל השקפה קולנועית ופילוסופית מאוד מגובשת, אבל גם גיוון בין יצירה ליצירה.

בעוד על שני סרטים הוותיקים אני יכול להכריז כסרטים הנושקים לשלמות, כל אחד בדרכו, הסרט החדש בעייתי יותר, אבל עבורי הוא עדיין כולל את האיכויות אשר הפכו את גיליאם לבמאי מסקרן. כזה שגם הסרטים הפחות טובים שלו (ועדיין קשה לי לקבוע עם "תיאוריית האפס" משתייך לקבוצה הזו, דרושה לי צפייה נוספת, אף כי אין לי ספק כי הוא לא מפסגת היצירה שלו) הם ממתקים נפלאים בדרכם, עם כל הייאוש שהם מייצגים.

הגיבור הטיפוסי של גיליאם הוא זבוב הנמחץ על ידי המערכת החזקה והבלתי ניתנת להבנה של בירוקרטיה, כוחות שוק ואקראיות. שלושה כוחות השולטים בו לא מתוך רשעות, אלא מתוך יעילות שהיא עבור גיליאם אויב הרבה יותר גדול מכל נבל השואף להשמיד את העולם או להזיק לגיבור. העולם מתייחס לגיבור הסרט בסופו של דבר על פי יכולתו להיות יעיל, בעוד הגיבורים של גיליאם מנסים לרוב לברוח לתוך עולם של דמיון בו הפנטזיה העיקרית היא סיבה לקיום והמשמעות לעשיית דברים. אבל גם קטעי הפנטזיה של גיליאם לרוב הופכים מחלום לסיוט ובסופו של דבר, היעילות של המערכת מוחקת את האדם, סליחה, את הזבוב, את היישות המנסה לעוף אבל קורסת.

במקרה של ״תיאוריית האפס״, הסרט כולו נחווה במידה רבה דרך תודעתו של הגיבור. אין הכוונה לסרט שהוא זרם תודעה אלא לכך שכל הדמויות האחרות הן השלכות של הגיבור כלפי נפשו, כאשר אולי החברה בה הוא עובד עוזרת לייצר אותן עבורו, אולי הן קיימות במציאות ומדברות בכנות, ואולי הן פרי דמיונו. זה לא ממש משנה כי הגיבור נותר במצבו המובס.

הגיבור הוא קוהן לת' (כריסטוף וולץ), פועל בעבודה סיזיפית בחברה כלשהי, בעבודה שהיא שילוב של פתירת משוואות, רכיבה על אופני כושר ויצירת ישויות (זה הופך להיות יותר מתקבל על הדעת בשלב מסוים בסרט). לת' הוא אדם בודד ומסוגר, בגלל פחדיו הרבים, בין היתר מבדידות ומאנשים אחרים – מצב שאולי נשמע סותר עבור אנשים שטרם חוו אותו, אבל יש בו מימד אמין מאוד. אבל קוהן הוא בעיקר אדם מאמין. לא ממש באלוהים, אף כי הוא חי במבנה שהיה בעבר כנסייה ובעולם בו ״באטמן המושיע״ הוא אופציה דתית לגיטימית, אלא בתכלית לחיים. תכלית שאולי תוסבר לו בשיחת טלפון לה הוא מחכה בביתו, למרות שהוא חי בעידן בו לכל אחד יש נייד ולמי שרוצה לתקשר עימו – בעיקר החברה בה הוא עובד – יש יכולת לעשות זו בכל רגע נתון גם באמצעים שהוא לא מסוגל להבין.

אבל ההמתנה שלו למשמעות לחיים פחות חשובה לסרט מן התיאוריה שהוא חייב להוכיח עבור החברה -תיאוריית האפס, הקשורה גם ליישויות שהוא מייצר. רק בשלב מאוחר בסרט מוסבר לו ולצופים מה משמעות התיאוריה הזו – להוכיח שכל הקיום הוא אקראי ונטול משמעות, כלומר ההפך מן השאיפה שלו. מי שמנסה להגיע לפתרון הזו הוא "ההנהלה", למעשה בוס אחד בגילומו של מאט דיימון. בסרט יש גם את האחראי הישיר על לת', אותו דייויד תיוליס מגלם בצורה קומית מוקצנת שהזכירה לי את אריק איידל. בחברה יש עוד הרבה עובדים, אבל היחיד שמהותי עבור הגיבור הוא מתמחה צעיר בשם בוב (לוקאס הדג׳ס), שמכנה את כולם בשם בוב, כי אין טעם לזכור שמות מבחינתו. הוא גם בנו של "ההנהלה" וגם מוכשר מאוד בפתרון כל בעיה, אבל בעל יכולת לפעול על פי רצונו החופשי, יכולת שכנראה נלקחה מן הגיבור ולוקח זמן עד שהוא מנסה להילחם עליה.

בנוסף, שתי נשים נוכחות בעולמו של קוהן לת' – הפסיכולוגית שלו (טילדה סווינטון), שהיא למעשה תוכנת מחשב שניתן לתכנת בהתאם לצרכים של החברה לגבי תפקודו הנפשי הרצוי, וביינסלי (מלאני תיירי), אישה צעירה המנסה לפתות אותו במגוון דרכים. אולי היא גם עובדת בתעשיית מין בדרך זו או אחרת או שכירה של החברה בה הגיבור עובד. אי אפשר לדעת בוודאות ולדעתי זה גם לא באמת משנה. בצורה הפשוטה ביותר, היא השלכה של הפנטזיה של הגיבור ולכן מעוצבת בצורה קיצונית, סקסיסטית ונטולת רצון מובהק פרט לריצוי הגיבור (אולי כתחליף אב עבורה, אבל סביר להניח שזו דרך בה לת' גורם לעצמו להרגיש פחות מנצל במשוואה). דווקא הדמות הזו תצליח להיות חלק מן הסצנה המרגשת ביותר בסרט עבורי.

הסרט מתנהל בעולם עתידני נוסח גיליאם – כלומר גרסא מוקצנת של ימינו, בצורה מאיימת ומרובת איסורים, פרסומות וטשטוש גבולות בין שלטון מגביל ובין אנרכיה, כאשר שני הגורמים למעשה מרסקים את עולמו של הגיבור באותה מידה. העיצוב האמנותי בסרטי גיליאם תמיד מרהיב ומגוון, אפילו כשהוא מנסה לייצר אפרוריות כמו ב"ברזיל" וכמו בחלקים מן הסרט הזה. אבל אצל גיליאם העיצוב הוא אולי המאפיין הבולט ביותר לעין, אבל הוא תמיד מגיע עם רעיונות מאחוריו. רעיונות שמעלים שאלות שגיליאם רוצה לשאול מפני שהוא לא בטוח בתשובות לגביהן, דבר שעושה את הסרטים שלו למורכבים יחסית, כאשר הניכור של הגיבור מעצמו ומהעולם – והעובדה כי כל גאולה אפשרית עבורו מבוססת במידה רבה על פחדיו – הופכים את הסרט גם לכזה אשר דיבר אלי רגשית.

למרות זאת, מדובר בסרט שהרתיע וירתיע את רוב הקהל. בין היתר בגלל המורכבות של גיליאם והדרישות שלו מן הצופה, ובין אם בגלל פשטנות מסוימת השורה על חלקים לא קטנים מן התסריט, אותו כתב פט ראשין, הן בהתפתחות העלילה והן בדיאלוגים, וגם משום שהסרט הזה מבולגן. באלגן והעדר הגיון הם אלמנט מהותי בסרטים של גיליאם. זוהי, למשל, התרומה הגדולה שלו ל"מונטי פייתון" – בעוד המערכונים ניסו קודם כל להצחיק, קטעי האנימציה שלו היוו קריאת תיגר על כל סדר, כל היררכיה של אמנות חשובה או לא חשובה וכל ניסיון למצוא הגיון בעולם. לא מחוסר האהבה להגיון, אלא מפני שהאקראיות בסופו של דבר מנצחת. זה לא תמיד אומר שהסרט צריך להיות מבולגן, וגיליאם, פרט לכמה מסרטיו הטובים ביותר, חי בשלום עם קולנוע מבולגן שלא מחבר את כל הקווים ולא ממקם את הגילויים המשמעותיים במקום הנכון להם בתסריט.

אבל בסופו של דבר אני תומך תמידי בגיליאם וכך גם יש לקרוא את הטקסט זה. אני תומך בו כי הוא תמיד מצליח לגעת בי, וגם בסרט הזה צחקתי אפילו במקומות בהם הצחוק שלי היה היחידי באולם ובכיתי לא מעט. הגיבור של הסרט מעוצב בצורה די בסיסית, אבל משהו בו איפשר לי לראות משהו מעצמי.