"המעניק״, סקירה

תגידו אם זה נשמע לכם או לכן מוכר – בעולם שהוא כמו שלנו אבל בעצם קצת אחרת, בני ובנות נוער מסיימים את שלב הילדות שלהם בציות עיוור למערכת חוקים וכללים שקובעת לכל אדם את מעמדו החברתי ללא עוררין. העולם תחום בגבול שלא ברור מה יש מעבר לו, אבל זה לא מספיק מסקרן אף אחד. טקס מביך אך משמח בפני כל הקהילה מעביר את הנערים והנערות מילדות לבגרות, אך מקרה ספציפי אחד לא ממש מתאים למערכת הקבועה מראש. החריג או החריגה הופכים לפתע לגיבורים בעל כורחם ולנרדפים בסתר על ידי השלטונות הבכירים, שלמראית עין מאוד סומכים עליהם ובוטחים בהם. דמות מפתח במחתרת, שלא ידענו על קיומה בתחילה, מנסה להתחבר אל הגיבור או הגיבורה שכעת הם תקוות העולם כולו לשינוי הכרחי ולשבירת האוטופיה שהיא בעצם דיסטופיה. לשם כך על הדמות הראשית בסיפור לעבור תהליכים אמיתיים יותר של התבגרות ולשחרר את העולם מכבלי רודנות הנועם והחיוכים המזוייפים, שכן הם בעצם מסתירים סוד אפל למדי – לא כל בני האדם שווים ולא הכל נחמד ונוח. אבוי.

הפסקה שלעיל הולכת יופי עם תיאור העלילה של ״מפוצלים״ וגם לא רע בכלל עם סרטי ״משחקי הרעב״. סביר ששתי ההצלחות החמות ביותר בקרב בני ובנות הנעורים, שהוכתרו גם כיורשות של סדרת ״דמדומים״, יגררו אחריהן גל של חיקויים ושכפולים כמיטב המסורת ההוליוודית. הטריילרים לסרטי הקיץ בישרו על כמה וכמה שיבוטים פוטנציאליים שלא ממש הצלחתי להבדיל ביניהם בזמן אמת, ורמזו על כך שגם הסרטים הללו יענו היטב לתמצית שזיקקתי לעיל. כך הגיע אלינו ״המעניק״ (The Giver) שחוץ מלכתוב על הפוסטר שלו שהוא נראה בדיוק, אבל בדיוק, כמו ״מפוצלים״ פחות או יותר עשה הכל.

מזל שלפני שהספקתי לכתוב עשרות פסקאות על למה לעזאזל אנחנו כחברה צריכים עוד סרטים שנראים בדיוק, אבל בדיוק, כמו ״מפוצלים״ שהוא בעצמו צל חיוור של ״משחקי הרעב״ (שהוא בעצמו מעפן), החלטתי לבדוק דבר או שניים על הספר עליו מבוסס הסרט. הרי כלל ידוע הוא שכל השעתוקים האלו לא הגיעו משום מקום, אלא עובדו למסך הגדול מספרים שנכתבו לפני יומיים, בדרך כלל על-ידי סופרות שמטרתן האמיתית היא להפיץ שמרנות מסוג כלשהו בצורה שתקסום לנערים ונערות ותזהם את ליבם בשלב קריטי של התפתחותו. הסופרת לויס לאורי, שכתבה את ״המעניק״, אולי יכולה להתאים איכשהו למשבצת הזו כמו שהספר שלה מתאים לתבנית הטרנדית, אבל יש נתון אחד שמשנה את כל צורת ההתייחסות – ״המעניק״ נכתב בשנת 1993. חמש-עשרה שנים לפני ״משחקי הרעב״. שמונה-עשרה שנה טרום ״מפוצלים״. פתאום כיוון הפאדיחה התהפך לחלוטין, והעובדה היא שהסרט החדש לא נראה בדיוק, אבל בדיוק, כמוהם – אלא שהם אלה שנראים כמותו.

לפני התייחסות, הפזמון הקבוע – לא, לא קראתי את הספר. למה? כי אני לא רואה טעם בלעשות שיעורי בית לפני שרואים סרט ויצא שעד היום לא קראתי אותו. ובכל מקרה ספר וסרט הן שתי יצירות נפרדות שצריכות להישפט בפני עצמן. אולי באמת כדאי שאחרוז ואלחין את זה לפעמים הבאות.

הסיפור של ״המעניק״ מתרחש בעולם שנראה ממבט עילי כמו ערוגת פרחים ענקית, בו הכל מתנהל על מי מנוחות וכולם מבצעים את תפקידיהם היעודיים. הגיבור שמו ג׳ונאס (ברנטון תוואייטס) וכפי שהוא טורח להבהיר אין לו שם משפחה (עולם כמו שלנו אבל קצת אחרת, או לא?). זאת משום שהתאים המשפחתיים בעולם של הסרט אינם דומים לחלוטין לשלנו, שכן זהו עולם ללא רגשות. אחד הכללים לפיהם חיים כולם הוא שאסור לשקר ויש להתנהג בנימוס ולדייק בדברייך, כמו גם לא לשכוח את זריקת הבוקר שכנראה הופכת את כולם לזומבים מהסוג של תרופות נוגדות דיכאון (טוב, אולי בעצם זה יותר מדי דומה לעולם שלנו). כך או אחרת, ג׳ונאס וחבריו מילדות, פיונה (אודיה רש) ואשר (קמרון מונאהן) ממתינים לסוף תקופת הילדות שלהם ולטקס השנתי שבו יגלו מה הוא המקצוע בו הם הולכים לעסוק בשארית חייהם. ציפיה ניכרת גם בתא המשפחתי של ג׳ונאס, הכולל אחות קטנה שמצליחה להרגיז למרות שכולם אמורים להיות נורמליים לגמרי (אמה טרמבלי), אם קפוצה (קייטי הולמס) ואב חתיך (אלכסנדר סקארסגארד).

בטקס עצמו – שנראה בדיוק, אבל בדיוק, כמו ב״מפוצלים״ עד לרמת עיצוב מסעדי הכסאות של הקהל – ג׳ונאס שלנו מגלה שהוא זה שנבחר לשאת תפקיד מקודש ונדיר, זכות של פעם בהמון שנים. ג׳ונאס יהיה ״מקבל הזיכרון״, הדמות שאליה יעביר שומר הזיכרון הנוכחי (ג׳ף ברידג׳ס) את כל הידע שלו כדי שיוכל להפוך ליועץ עבור הבכירים (בראשות מריל סטריפ), לפני שאותו שומר נוכחי יעבור לעולם שכולו טוב. הדבר דורש תהליך חניכה ארוך למדי שמוציא את גיבורנו משיווי משקל, חושף בפניו את האמת על מה שמתרחש מאחורי הקלעים של עולמו ומה אולי נמצא מעבר לגבולות. במילים אחרות, תהליך המקביל באופן אלגורי להתבגרות על שלל גווניה – גילויים של תחושות חדשות כמו משיכה רומנטית, מרידה בסמכות הורית, הבנות מרחיקות לכת על החיים עד כה והמחשבה המוטעית שאתה יודע הכל יותר טוב מכולם בגיל הזה.

בפני הבמאי המנוסה פיליפ נויס (״סכנה ברורה ומיידית״, ״סולט״), עמדה דילמה לא פשוטה – איך בכל זאת מבדילים בין הסרט הזה לעמיתיו בתקופה חסרת גיוון זו? הפתרון הבולט ביותר בו נקט הסרט הוא השימוש בשחור-לבן עבור החלק הראשון. עד שג׳ונאס לא פוקח את עיניו בפעם הראשונה אצל ״המעניק״ (כך מכנה עצמה דמותו של ברדיג׳ס, שכן אם תלמידו הוא המקבל זה הופך אותו למעניק), הכל מצולם בשני צבעים והמון גוונים של אפור. בתוספת הנחמדות האמריקאית המעושה והמאוסה של כלל הדמויות, ההרגשה היא יותר של ״פלזנטוויל״ מאשר של ״הקוסם מארץ עוץ״.

מדי פעם מבליחים רגעים של אובייקט אחד צבוע בפריים נטול צבע, שוב טריק ידוע שנשחק עד דק מאז ״רשימת שינדלר״, המרמזים על היכולות המיוחדות של הגיבור שסללו את דרכו לתפקיד אליו הוא מוכשר במהלך הסרט. הצבע מגיע במלואו רק כשג׳ונאס מתחיל את החלק של העברת הזכרונות וההכרה באמת על העולם, שאיתו באים גם המון סימני שאלה. בהמשך ישנם משחקים נוספים בין צבעוניות לאפרפרות שלא אפרט מחמת ספוילרים. בכל מקרה, מדובר בגימיק שנותר ברמת הגימיק וכמו שקורה יותר מדי פעמים  – המעבר לצבע לא מדהים כפי שהוא אמור להיות או אפילו כפי שהוא היה רוצה להיות.

את המשפט האחרון הייתי יכול לכתוב גם על כמעט כל נדבך אחר בסרט. כאמור, לא קראתי את הספר, כך אינני יודע כמה זו אשמת התסריטאים מייקל מיטניק ורוברט בי. ווייד (המועמד לאוסקר על סרטו הדוקומנטרי על לני ברוס וידוע בעיקר בזכות עבודתו ב״תרגיע״ של לארי דייויד), אבל יש כל-כך הרבה טיפשת ואיוולת בסרט הזה עד שאין ברירה אלא להיפלט ממנו החוצה בכל כמה רגעים. זכורה במיוחד היא סצנה בה הקהילה כולה קוראת בשמו של ג׳ונאס, בזמן שאימו מסבירה לאחותה שאסור לומר את שמו בקול רם. מסוג הרגעים שמצחיקים מבלי להתכוון, קצת כמו רוב קטעי האקשן של הסרט וההתפעלות וההיקסמות של הגיבור מכל דבר בערך, שאולי לא מתאימה לצופים ציניים מדי, שוודאי יתקשו להתחבר גם לסימבוליות השקופה המאפיינת את רוב הבחירות הסיפוריות (תפוח כהתחלה של בינה חדשה, למשל).

בנוסף, כל העניין הזה של ״עולם כמו שלנו אבל בעצם שונה״ הגיע מבחינתי לשלב התעשו-לי-טובה. זה שלאף אחד אין חוש אופנה, או שמוחאים כפיים כנגד הירכיים ולא כף מול כף, ממש לא מייצר עולם קולנועי שלם ומקיף. מזל״טים המפטרלים בשמיים? רמקולים שמורים לאנשים מה לעשות? הסרט דומה מדי בעיצוב שלו לא רק לסרטי מד״ב דומים מאותו סוג, אלא פשוט לעולמנו שלנו ולכן לא מייצר חוויה סוחפת ופנטסטית באמת. אני מבין שזה אמור להיות כוחה של האלגוריה, אבל לפעמים כשהמסר מובהק מדי הוא מייצר תגובה הפוכה מזו שהתיימר.

כאן אמורים להיכנס לפעולה השחקנים והשחקניות, כדי ליצור אמינות ולמשוך אותנו פנימה היכן שהסיפור לא תמיד מצליח. הוותיקים, כלומר סטריפ וברידג׳ס, עושים תפקידים הדורשים מהם לנוע בין המגוחך והקריקטורי לעמוק והמרגש, ושניהם צולחים היטב את כל המשימות הללו. סטריפ מזכירה מי היא באמת במונולוג אחד מצמרר לקראת הסוף וברידג׳ס נראה סובל ומרוצה לסירוגין, כאשר אני חיבבתי אותו יותר בתור המורה המיוסר שאיש לא מבין כולל תלמידיו, מאשר בתור ההיפי המזדקן שמקשקש על אהבה ונתינה. אצל דור הביניים, כלומר הולמס וסקארסגארד, קשה לדבר על תפקיד של ממש (הבנתי שזה ביג דיל שגם טיילור סוויפט כאן, אבל יש לה תפקיד של מצמצת-פספסת). אז נעבור לצעירים.

תוואייטס הוא בחירה מעניינת לתפקיד הראשי, משום שנדמה שהוא שולט בעוצמות הכריזמה שלו ומסוגל להנמיך אותה למינימום כשצריך (או שאין לו המון ממנה ולרגעים הוא מצליח להדליק את המבערים לעוצמה מלאה, לא החלטתי). יש בו מן הגיבור והאנטי-גיבור בעת ובעונה אחת, תכונה הכרחית לתפקיד הספציפי הזה, וגם את היכולת להיראות מעט אחרת בכל תמונה ותאורה. מונאהן הוא טייפקאסט של גלגל רזרבי בזוגיות פוטנציאלית ויהיה מעניין לראות האם וכיצד דמותו תתפתח במהלך הסרטים הבאים, שאני מנחש שיגיעו היות ויש עוד שלושה ספרים בסדרה. רש, חיפאית במקור, היא הפלא האמיתי של הסרט. לא זאת בלבד שהיא נראית בדיוק כמו שמילה קוניס / אנג׳לינה ג׳ולי נראו בגילה (וכולנו יודעים איך זה המשיך), היא אף מוכיחה כשרון משחק ומנעד דרמטי ככל שנדרש ממנה, החל מדמות כבויה לחלוטין למלאת רגשות סותרים. היא עוברת חלק מהתהליכים שעובר הגיבור רק בזעיר אנפין, אבל אצלה אפשר ממש להרגיש אותם ולראות את אש המרד שהיא מסתירה בעיניה כשכולם סביבה לא חושדים בדבר.

מה שמוביל אותי לכך שבכל זאת ולמרות הכל, אני מעדיף לראות את הסרט הזה פעמיים ביום מעתה ועד הנצח מאשר לצפות בפרקים הבאים של שתי הסדרות שהזכרתי לעיל. זאת בזכות שני מקומות בהם הוא מנצח ניצחון מוחץ, שניהם נוגעים להבנה של הז׳אנר בו הוא פועל ושל צרכיו של קהל היעד שאמור לצפות בו. זה עדיין לא עושה אותו סרט טוב, אבל בהחלט מציל מגריעות.

המעלה הראשית של ״המעניק״ היא צניעות. הסרט שומר על מבנה קלאסי בסך הכל, שקל ונוח לעקוב אחריו, נמשך רק שעה וחצי (תודה!), וכמעט מפתה להגדירו כסרט קטן וצנוע (25 מיליון דולר, תקציב של דרמת אינדי, לא של בלוקבאסטר עבור כח הקנייה העצום של בני הנוער, כלומר של הוריהם). הסרט נמנע במופגן מאלימות מוגזמת (מתי ראיתם לאחרונה סרט בלי אקדחים?) ומשתדל שלא  להעניק טראומות לכל החיים לצופים הצעירים (בניגוד לחבריו, המתגאים בהן). נכון שיש מניפולציות מהסוגים הנחותים ביותר, למשל איום מתמיד על חיים של תינוקות חסרי ישע, אבל זה מתאזן בסופו של דבר עם דרכים נוספות של יצירת מתח באמצעים סיפוריים ראויים ואפילו חרדה לגורל הדמויות מבלי לרדת נמוך מדי.

בנוסף, וכמחווה למוסרי השכל זו תהיה השורה התחתונה גם של סקירה זו, הסרט מתהדר במסרים אקוטיים עבור צופיו הצעירים, אותם הוא מעביר כבדרך אגב ובלי ללחוץ יותר מדי. זהו סרט שמלמד שיעורים חשובים בנוגע לפקפוק בסמכות ובמובן מאליו, ממניעים נכונים ולא כמרד נעורים דווקאי, למציאת נתיב ייחודי שאינו כולל דריסה של האחר בהכרח, ולאמונה בעצמך ובכישוריך תוך השתלבות אפשרית בסביבה. שיעורים חשובים לא פחות פוקדים את הסרט לרגע או שניים בלבד, אך עשויים לעצב בגיל מוקדם תפיסות בריאות אצל צעירים וצעירות. לדוגמה – בעולם של הסרט אין רגשות ולכן אין מגע פיזי, אך כאשר מתעורר בגיבורנו הצורך לגעת בידיה של חברת ילדותו בצורה רומנטית, בעקבות מפגשים עם מורהו וההבנה של כיצד אמור העולם להסתובב – הוא שואל להסכמתה ומוודא שהדבר נעים לה. מספיק להיזכר בכל אותם רגעי קירבה כפויים בסרטים שכבר חבטתי בהם מספיק כדי לבחור בסרט הזה כמחנך מועדף.