״קסם לאור ירח״, סקירה

1981 היא שנת מפתח בתולדות הקולנוע. שנה בה התרחשה תופעה מוזרה שלא חזרה על עצמה מאז אותה שנה – לא יצא בה סרט חדש של וודי אלן. אבל מאז אלן מקפיד לא להחמיץ אף שנה, ובגיל 78 הוא מויצא את סרטו הארוך ה-44 עד 46 (תלוי איך סופרים), כאשר, כרגיל אצל הבמאי, הסרט הבא כבר נמצא בתהליך צילומים. מצד הקהל, הקבלה את סרטיו בשנים האחרונות התייצבה על סרט שזוכה להערכה מסוימת בערך פעם בשנתיים. זה קרה בשנה שעברה עם "יסמין הכחולה", מה שאפשר לאלן לצלם גם את סרטו הבא שוב בארה"ב.

אבל "קסם לאור הירח" (Magic in the Moonlight) מומן אחרי שאלן הוציא את "מרומא לאהבה" המביך, כך שהוא צולם שוב באירופה, מעט לפני שהפרשה המאוד המביכה מחייו האישיים של אלן שבה לכותרות. אותו גרף גם אומר ש"קסם לאור הירח" נמצא בצד של הסרטים הפחות טובים של אלן וזה אכן המצב. אף כי בסופו של דבר לסרט כן יש קסם מסוים, הטעון בחלק ממגע ידו של הבמאי. זאת לצד לא מעט בעיות החוזרת ברבים מסרטיו, בעיקר בעשור וחצי האחרונים.

הפעם מקורות המימון שלו שלחו את וודי אלן לצרפת, דרום צרפת ליתר דיוק. וכשוודי אלן מגיע לצרפת, הוא כנראה נשלח באורח קסם לשנות ה-20, לכן הפעם לא רק שהסרט מתרחש בשנות העשרים, אלא שהגיבור שלו הוא קוסם – תחום חביב על וודי אלן, כמקצוע או כתחביב, כדמות ראשית או משנית. מופעי אשליה ונגיעות בעל טבעי (תוך לעג לכל מי שמאמין במשהו שהוא לא מדע) תמיד היו נושא חביב על אלן.

אז הגיבור הוא ווי לינג סו, קוסם סיני שהמופע שלו כובש שנה אחרי שנה את אירופה. אלא שהוא למעשה בחור בריטי בשם סטנלי, המגולם בידי קולין פירת'. סטנלי נקרא על ידי חבר ילדות, גם הוא קוסם אבל פחות מצליח, לעסוק במה שהוא רואה כשליחות הנלווית למקצוע: לחשוף מדיומים מתחזים. כאלה שעושים קסמים ומציגים אותם ככוח אמיתי ולא כאשליה בנויה היטב. דרום צרפת הוא המקום בו המדיום החדש מפעילה את הכוחות שלה, אבל למזלו של הבמאי, מדובר במדיום אמריקאית שמתארחת אצל משפחה אמריקאית, כך שכל הדמויות בסרט יכולת עדיין לדבר אנגלית.

סטנלי הוא קוסם מוכשר, אבל הוא מאמין רק במדע ולא באף צורה של קסם או אלוהות. הוא חושב שכל אמונה בדבר שהוא מעבר למה שידוע למדע ראויה לבוז ועליו לחשוף את הנוכלים לא רק כי הם נוכלים, אלא גם משום שהם מוכרים אשליות לאנשים תמימים. חוץ מזה, הוא גם מתנגד לכל אמונה בעולם הבא, או במיסטיקה כלשהי. הוא גם מנסה להסביר כי כל פעולה של מדיום יכולה להיות מוסברת באופן פיזיקלי פשוט ואין לה קשר לעולם שמעבר. הוא גם לא מאמין בעל-טבעי ויעשה הכל על מנת לחשוף כל מי שטוען שיש לו קשר עם העולם שמעבר כמתחזה.

לא הייתה לי סיבה לחזור על אותה נקודה כל כך הרבה פעמים בפסקה הקודמת – אבל הסרט חוזר על הנקודה הזו אפילו יותר פעמים ובצפיפות יותר גדולה, תוך שימוש באחת מן הבעיות (שגם  לעיתים יכולה להיות מלאת חן) בקולנוע של אלן – הדמויות מסבירות את עצמן ואת הסרט יותר מדי. בסרט הזה, ההדגשה לגבי הניגוד בין קוסם שמאמין למדע ולבין המארחים שלו שרוצים להאמין בקשר עם העולם הבא ובחיזיו העתיד, לא עובדת.

אבל יש דברים שכן עובדים – כמו מערכת היחסים הנרקמת בין סטנלי לבין המדיום אותה הוא מנסה לחשוף. היא מגולמת בידי אמה סטון, שגילו של פירת' יותר מכפול מגילה, אבל בגלל שהמתח המיני ביניהם הוא מרומז במשך כמעט כל העלילה (ולא אחשוף מה קורה עימו לקראת הסוף) איכשהו אפשר להאמין לו.

סטון מגלמת דמות אלנית נשית טיפוסית – אישה צעירה יותר מן הגיבור הגברי, מעמד חברתי נמוך יותר וגישה קלילה לחיים, אך גם עם לא מעט חוכמת חיים, יכולת ללמוד תוך כדי הסרט ובסופו של דבר לנצח את הגבר היהיר גם במשחק האינטלקטואלי שלו. לדמות הזו יש פחות רקע ברור או התפתחות נראטיבית מאשר בסרטיו הטובים ביותר של אלן, אבל אמה סטון היא שחקנית כל כך רבת חן ובעלת יכולת לדבר בקצב המתאים לדיאלוגים של אלן, עד כדי כך שהיא מוציאה מן הדמות את המיטב ואף מצליחה להציל כמה סצנות שהיו יכולות להיות מביכות.

קולין פירת', לצידה, עושה גם הוא עבודה נהדרת כהרגלו ומוכיח פעם נוספת שהוא עושה את יו גרנט הרבה יותר טוב מגרנט עצמו. פירת' הוא הבריטי היהיר אך הנבוך רומנטי האולטימטיבי, ומדי פעם אלן נותן לו את השורות השנונות ביותר בתסריט. כך שפירת' וסטון הופכים את הסרט למהנה למדי, בזכות משחק מדויק ומתאים לדמויות.

בנקודה זו הייתי אמור לכתוב כי ליהוק תמיד היה אחד מן הצדדים החזקים בקולנוע של אלן, אבל עם שאר השחקנים זה עובד פחות טוב. איילין אטקינס בתור דודתו של סטנלי מקבלת כמה סצנות חביבות, אבל שאר השחקנים פשוט מבוזבזים ולא מביאים את הכישרון שלהם, כולל ג'קי וויבר ומרשה ג'י הארדן, שלא לדבר על האיימש לינקלייטר שנראה די פאתטי בתור מחזר עשיר (ופאתטי) אחרי המדיום הצעירה היפה.

בסופו של דבר, הסרט כן רוצה להאמין בסוג מסוים של קסם, שאולי קורה בשתי שניות היחידות בסרט המתרחשות לאור הירח – אהבה. או משיכה בין שני בני אדם מעבר לגבולות ההגיון, משיכה היא חזקה מכל הסבר טבעי או על-טבעי, הדבר הקרוב ביותר לאלוהות בקולנוע של אלן האתאיסט. קשה לקנות את פירת' וסטון בתור זוג פוטנציאלי, אבל יש משהו חביב באמונה של אלן באהבה ככוח מניע. ואם הוא לא באמת מאמין בכך, לפחות הוא נהנה להציג סיפורי התאהבות, לצד הצגה של כל מערכת יחסים כמקור ליותר סבל מאושר.

"קסם לאור הירח" הוא סרט שחובבי אלן יהנו ממנו, אבל כחובב אלן אני חייב להודות שהוא נראה בעיקר כמו סרט עצלני של הבמאי, מוצר לא מוגמר כפי שאלן מוציא מדי פעם בשנים האחרונות. זהו סרט למעריצי אלן בלבד, אבל הוא בכל זאת מומלץ עבור אותה קהילה שכבר למדה להכיר את אלן בסרטים הטובים וגם בסרטים ההרבה יותר טובים.