דאבל פיצ'ר: "הרוח העולה", "פרנק"

"דאבל פיצ'ר" היא פינה קבועה בימי רביעי בבלוג. הרעיון הוא פשוט: בכל שבוע (בלי נדר) נביט על הסרטים החדשים שיצאו לבתי הקולנוע אותם הספקתי לראות, ולכל אחד מהם – בנפרד – אחשוב על צפייה משלימה שעלולה לעניין בהקשרו. מה זה אומר "צפייה משלימה"? ובכן, זה אומר בערך הכל. כל אסוציאציה אישית, חברתית, היסטורית או טריוויאלית שיכולה להוסיף קצת לחווית הצפייה שלנו ושלכם, היא לגיטימית.
המטרה הראשונית היא לקבל המלצות שהן לווא דווקא ישירות לסרט, אך מטרת העל היא אפילו יותר אלמנטרית: לראות יותר סרטים.
לכל הדאבל פיצ'רים עד נקודה זו: לחצו כאן.

השבוע מככבים בפינת הדאבל פיצ'ר שניים מתוך ששת הסרטים שהפציעו במחוזותינו בשבוע שעבר.
"הרוח העולה" הוא אחד מאחרוני סרטי 2013 הגדולים שמוצאים את דרכם אלינו, על תקן עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. זהו סרטו של אמן האנימציה האהוב, היאו מיאזאקי ("המסע המופלא"), שהיה אחד מחמשת המועמדים לאוסקר האחרון בקטגורית סרט האנימציה הטוב ביותר והפסיד ל"ללשבור את הקרח".
הסרט הוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון, ועופר הספיק לכתוב עליו בהרחבה.

"פרנק" מגיע אלינו מאירלנד, עמוס סקרנות שהחלה עוד מפסטיבל סאנדנס. סרטו של לני אברהמסון על בחור צעיר שמצטרף ללהקת מוזיקה אלטרנטיבית סהרורית אשר מובלת על ידי מוזיקאי מוכשר שלעולם לא מסיר את המסיכה הגדולה שעל פניו (מייקל פאסבנדר), גם הוא הוקרן בפסטיבל ירושלים, וגם לו הוקדשה סקירה משלו, הפעם על ידי.

הדאבל פיצ'ר החדש חוצה את יפן, גרמניה, טקסס ואירלנד עם עצירה ארוכה במלחמת העולם השנייה.

הסרט המרכזי: "הרוח העולה" (The Wind Rises)
מעטים יוצרי הקולנוע האהובים כמו היאו מיאזאקי. מעבר לעובדה שהסרטים שלו נפלאים, הדבקות שלו באנימציה ידנית, בריאליזם קסום, בדמויות נהדרות, כל אלו הופכים את הקולנוע שלו לחף מציניות ומסחור, ועם זאת סרטיו אינם חנפנים או מתקתקים מדי. ולכן, לא משנה מה, לכתוב התייחסות שלילית על סרט של מיאזאקי – בטח כשמדובר בכנראה סרטו האחרון לפני פרישה – מרגיש נכון כמו להרוג חד קרן.
אז אחרי ההתנצלות הלטנטית הזו, אני יכול לומר במחילה שאני ממש מקווה שזה לא סרטו האחרון של המאסטר היפני, כי אחרי יצירות המופת שהביא לעולם (האהובה עלי ביותר היא "הנסיכה מונונוקי"), הייתי מעדיף שהיה עוזב את עיסוקו עם סרט שראוי למעמדו. בעיני לפחות, "הרוח העולה" לא שם.

זהו סיפורו של ג'ירו, יפני צעיר בימים שבין שתי מלחמות עולם, שתעופה וטיסנות היא כל חייו. הוא סולל את דרכו אל ההנדסה הצבאית שם הוא מתגלה כמהנדס מחונן וככזה שיוביל את התעופה היפנית לשיאים חדשים. אני בכוונה לא נכנס לאיזור האפור מוסרית, בו הסרט נוגע-לא-נוגע באחריות של ג'ירו לטייסי הקאמיקזה היפניים של מלחמת העולם השנייה, בעיקר מכיוון שזה תחום שפחות הציק לי בסרט. בעיני זו גם הקטנה שבבעיותיו. הציק לי הרבה יותר ש"הרוח העולה" נוטש לדקות ארוכות את עלילת המהנדס (שגם היא אינה ההגדרה של עניין) לטובת סיפור אהבה שאינו מבוצע היטב, מייצר דמות ראשית שלא הצליחה להביא אותי לכדי עניין במסעה, ועל אף שהאנימציה מרהיבה כמו תמיד, הסרט נמשך יותר מדי זמן.

הדאבל פיצ'ר: "דיטר הקטן צריך לטוס" (Little Dieter Needs to Fly)
ומסרט אנימציה יפני חדש המתרחש בשנות העשרים והשלושים, אל סרט טלוויזיה תיעודי גרמני דובר אנגלית על מלחמת ויטנאם. זה נשמע רחוק, אבל יש שני אלמנטים שקושרים את שני הסרטים האלו יחד. הראשון הוא ששניהם מבית היוצר של שניים מבמאי הקולנוע המהוללים ביותר אי פעם, ובשניהם ניצבת דמות של גבר צעיר שהאובססיה שלו לטיסה מכניסה אותו עמוק לתוך הגיהנום של המלחמה.
"דיטר הקטן" הוא דוקומנטרי שעשה וורנר הרצוג בשנת 1997 לטלוויזיה הגרמנית. הסרט מתעסק כולו בדיטר דנגלר, מהגר גרמני שעבר לארה"ב אחרי מלחמת העולם השנייה כדי להיות טייס קרב. אחרי שנים הצליח להגשים את חלומו, רק בשביל להתרסק מעל צפון ויטנאם וליפול בשבי הויאטקונגי שם עבר גיהנום פיזי ומנטלי עד שהצליח להמלט.
דנגלר מספר את הסרט בקולו ובדמותו (אם כי, כהרגלו, גם הרצוג תרם כמה משפטים בקולו המוכר) ומוביל אותנו את תהליך השבי וההשרדות. מה שיוצא דופן בסרט הזה, הוא שהרצוג לקח את דנגלר חזרה למקומות בהם נשבה ועבר עינויים איומים, לג'ונגלים העבותים ולבקתות הלוהטות, ומבקש ממנו לשחזר ולספר את מה שעבר עליו.
מצד אחד, זה קונספט די מטלטל ואני מניח שבסוף האלף הקודם היה לו אפקט גדול, אך מצד שני דנגלר – בתור גרמני אמיתי – הוא לא מסוג האנשים שיתפרקו מול המצלמה, ולעיתים מתאר את העינויים והבריחה כמו אורחת בתכנית בוקר שנותנת טיפים איך לארגן את חדר האמבטיה טוב יותר. יש משהו מעט מבויים יתר על המידה בסרט הזה, אבל הדמות של דיטר מרתקת והסיפור שלו מצמרר ומרגש.
בשנת 2007 הרצוג עיבד את סיפורו של דנגלר לסרט עלילתי, "לשרוד עד החופש" (Rescue Dawn). סרט מצויין עם כריסטיאן בייל בתפקיד הראשי, שלא זכה ליחס הראוי לו עדיין.

הסרט המרכזי: "פרנק" (Frank)
כמו הדמויות שמקיפות את פרנק, המוזיקאי המסתורי שפרצופו לעולם לא נחשף, כך גם הצופים משליכים על הסרט את מאוויהם האישיים ומספקים לו נושאים ותימות משלהם. כמעט כל ביקורת שקראתי על הסרט הציפה בו משהו אחר, שמעיד על הסתכלות שונה לחלוטין מהשאר. ועל אף שמדובר בסרט מתקשר ונורמטיבי (יחסית), הוא עדיין מנגן אחרת לכל בן אדם, בין אם לשלילה או לחיוב.
מייקל פאסבנדר הוא פרנק שבתוך המסכה המוזרה, ודמנל גליסון הוא ג'ון, הכלי התסריטאי דרכו אנחנו נחשפים ללהקה המוזרה של פרנק. כמו רוג (אנה פאקווין) של "אקס-מן", כמו פגי של "מד מן", כמו אוהד קנולר ב"בופור", ג'ון הוא כרטיס הכניסה שלנו לעולם המוזר של המוזיקאים האלטרנטיביים, אך הוא לא נותר רק צופה מהצד, אלא גם נועד לשנות את הכל.
אני ראיתי את הסרט כסיפור די מרגש על הרצון להכיר בשאיפותיך, ולהתקרב כמה שיותר למוזה ולגיבור שלך, לא משנה מה המחיר. אבל, כאמור, לכל אחד הפרנק שלו.

הדאבל פיצ'ר: "ססיל בי. דימנטד" (Cecil B. DeMented)
כבר ראינו איך בחור צעיר ותמים אך שאפתן מגיע ללהקת רוק שמשנה את חייו. קראו לזה "כמעט מפורסמים", שהפך בצדק רב לאחד הסרטים האמריקאיים האהובים ביותר וזכה באוסקר לתסריט. אז, כן קחו בחשבון ששני הסרטים האלו ביחד הם בוודאי צפייה משולבת נפלאה. אבל האמת שבהתחלה בכלל התחבטתי בין זה לבין "זה בוודאי המקום" של פאולו סורנטינו עם שון פן, הסרט הכי טוב של שנת 2012 (לפי דעתי, בכל מקרה). זה היה השילוב של מוזיקאי אקסצנטרי יחד עם הקו של אירלנד-טקסס וההומור הייחודי שכנראה זרק אותי אליו.
אבל, כפי ששמתם לב, בסוף הלכתי על ג'ון ווטרס. על אף שסרטו משנת 2000 לא נמצא בכלל באותה הגלקסיה כמו שני המפוארים שזה עתה הוזכרו, אני מרגיש כאילו שווה לתת גם לו תשומת לב. גם אם הוא לא משהו שאסור לפספס.
ההקשר בין שני הסרטים הוא כמובן העובדה ששניהם מתעסקים בקבוצת יוצרים אלטרנטיבית שלא יכולה להתמודד בשום אופן עם העולם האמיתי, ושניהם מובלים על ידי מנהיג לא שגרתי. במרכז "ססיל בי. דימנטד" ניצבת קבוצת יוצרי קולנוע רדיקלית שמתעבת את הרצח שעושים האולפנים ההוליוודים באומנות הקולנוע. הם מובלים על ידי במאי כריזמטי (סטיבן דורף בדמות שנושאת את שם הסרט), שמחליט לחטוף שחקנית מפורסמת (מלאני גריפית') ולהכריח אותה להשתתף בסרט שלו. היא כמובן מתנגדת בהתחלה, אבל אז מפתחת איזושהי תסמונת שטוקהולם.
מעבר לחבורה הביזארית, הלינק הנוסף ל"פרנק" הוא השחקנית המצויינת מגי ג'ילנהאל, פה באחד מתפקידה הראשונים. מאז תחילת האלף היא כבר הספיקה להיות שחקנית ראשית ואפילו להגיע עד מועמדות לאוסקר ("לב לא שפוי") וכאן נראה כאילו היא עושה סיבוב שלם חזרה, או לפחות עושה ג'סטה למקום ממנו התחילה.
עוד בצוות: אלישיה וויט, אדריאן גרדנר ("הפמלייה"), מייקל שאנון ("סערת רוחות") והקאסט הקבוע של ווטרס הכולל את ריקי לייק ומינק סטול בין היתר.