פסטיבל ירושלים 2014: על הורות ואחריות, בחיפוש אחר ילדות

בימים אלו אני רואה הרבה, הרבה סרטים מעניינים בפסטיבל הקולנוע של ירושלים. לא על כולם מצאתי עד כה זמן לכתוב. אבל כשרואים מקבץ גדול של סרטים מרחבי העולם, לעיתים שמים לב למספר נושאים משותפים אשר נידונים ביצירות רבות. זוהי אחת מן הדרכים לאבחן נושאים המעסיקים את החברה האנושית בימינו. בפסטיבל הזה, דומה כי הנושא של ילדוּת בעייתית ובעיה בסמכות ההורית שב ועלה במספר רב של סרטים.

ב״ג׳ק״ סרטו של הבמאי הגרמני אדוארד ברגר, המוקרן השנה בפסטיבל הקולנוע בירושלים, הגיבור ג׳ק הוא ראש משפחה בן 10. הוא אמנם לא הורה, אבל הסרט מציג עולם בו הוא המטפל העיקרי באחיו הקטן ממנו בכמה שנים והוא גם מטפל באמו יותר אשר היא מטפלת בו. זאת אף על שכל הדמויות סבורות כי המצב הפוך, בעיקר החברים של האם, אשר נותרים אדישים לאופן בו היא מעדיפה את חיי המסיבות של ברלין על פני דאגה לבניה, עליהם היא מנסה לשמור תחת חזקתה. גם כאשר ג׳ק נשלח לפנימיה, הוא מחפש שוב את אמו, גם כאשר היא נעלמת לחלוטין לכמה ימים וזונחת את אחיו הקטן. החיפוש של האחים אחר האם הוא המניע העלילתי של רוב הסרט, אולם החיפוש המהותי יותר הוא של ג׳ק אחר ילדותו וההכרה ההדרגתית שלו בכך שהוא צריך גם יותר השגחה בוגרת על מנת לחוות ילדות זו, גם כאשר הוא נמצא על סף מעבר לגיל ההתבגרות המינית.

לא העולם המיני זר לו – בסצנה חזקה סמוך לראשית הסרט, ג׳ק נכנס בלילה לחדר אמו דווקא כשהיא מקיימת יחסי מין (עם גבר שלא ידע כי יש לה צאצאים) ומבקש אוכל. האם מכינה לי טוסט ויושבת לדבר עמו, כאשר היא עודנה עירומה. יש בסצנה הזו (שהטרידה את אחת מן השואלת בשיחה עם הבמאי, שסברה כי לא ראוי כי שחקן ילד יחזה באישה עירומה) הדגמה לחוסר היכולת של האם להבין את המצוקה של בנה גם כאשר היא מבצעת אקט של דאגה לכאורה – מה שהפריע לג׳ק יותר מהרעב הוא הדלת הפתוחה לחדרה של האם בעודה עוסקת בפעילות מינית, חוסר הריסון שלה בגלוי מיניות בחברת הילד. וזו הבעיה, גם אם ג׳ק לא ממש מסוגל להגדיר אותה בפני עצמו.

בסרט אחר המוקרן בפסטיבל, ״שיער רע״ של הבמאית הונצואליאנית מריאנה רונדון, האם מקיימת במתכוון יחסי מין מול בני בנה הצעיר אף יותר, במטרה לחנכו. האם מודאגת מסממנים נשיים בהתנהגות בנה וסבורה כי הדרך להחזירו ״למוטב״ היא להראות לו יחסי מין הטרוסקסואלים מול פניו ובכך לעצב את מיניותו לכיוון הסטרייטי – אקט המצביע על חוסר הבנה בוטה יותר של בנה וצרכיו., בניגוד ל״ג׳ק״ ב״שיער רע״ האם החד-הורית דווקא מאוד מתעניינת בחיי בנה, אבל התוצאה היא דיכוי הילדות שלו. הבן לא רואה ביחסי המין שהאם מקיימת עידוד לסטרייטיות, אלא השפלה שעוברת אמו.

גם בתחרות הישראלית השנה בפסטיבל לא חסרים סרטים הדנים בהזנחה הורית, או בחוסר תשומת לב של המבוגרים לנעשה בחיי הילדים עליהם הם משגיחים. ב״הגננת״ הנהדר של נדב לפיד זהו אחד מן הנושאים הרבים הנידונים בכמה אופנים שונים במהלך היצירה. הסרט מציג דמות של ילד בעל כשרון אמנותי, אך זהו גם ילד שסבל מטראומה עקב פרידת הוריו. בנוסף, אביו של הילד לא ממש מעורב בטיפולו והגננת שלו לוקחת חלק פעיל יותר ויותר בגידולו, כאשר לא ברור האם היא חוצה את הגבול ביחסה אל ילד באופן כלשהו. הכל מתחבר לכדי סרט המציג עמדה מורכבת לגבי הורות, משפחה, וגם לגבי יצירה אמנותית.

לעומת זאת, ב״פרינסס״, סרט ישראלי נוסף המתמודד השנה בתחרות אותו ביימה טלי שלום עזר, התעללות מינית במשפחה והיעדר תשומת לב הורית עומדים בלב היצירה, כאשר האם לא מבינה את המתרחש בחיי בתה המתבגרת. גם בסרט הזה, האם עומדת לצד בתה בעירום המהלך סצנה שמבטאת את העיוורון של האם, שמפזרת מיניות ופתיחות לעירום דווקא שהילדה מאותת לה חוסר נחת מבגרות מינית ומהיעדר הפרטיות בבית. זוהי לכאורה אחת מן הסצנות הפחות קשות בסרט וניתן אף לטעון כי אין בה דבר שאינו כשורה, אך דווקא העירום הזה של האם מצביע על העומק של חוסר ההבנה בבית. חוסר הבנה זה נוכח לאורך כל הסרט, המכיל גם לא מעט הסצנות קשות הרומזות על התעללות והופכות את היצירה, המסופרת במידה רבה דרך התודעה הפגומה של הילדה, למבט קשה על ילדות אבודה.

ב״בן זקן״ של אפרת כורם, ישנה ילדה אשר ישנה באותה מיטה עם אביה גם בגיל בו החלה ההתבגרות המינית שלה. אך כאן לא מדובר בניצול מיני, אלא בילדה אשר אמה נטשה והיא רוצה להיאחז בקשר עם אביה, כאשר היא מבינה, גם אם הדבר לא נאמר לה במפורש, כי לא מדובר באב אידיאלי עבורה וכי קיימת אפשרות כי היא תישלח לפנימיה. האב לא מצליח לפרנס אפילו את עצמו ובבית קיימים גם מתחים בין האב לאחיו החוזר בתשובה, וגם בינם לבין הסבתא החיה עימם. הילדה זוכה לאהבה בבית, אבל לא להכוונה, או לעזרה עקב קשיים בבית הספר. הילדות הבעייתית של הגיבורה היא רק חלק מן הבעיות של המשפחה בסרט, אשר נדמה כי היא לא ממש מצליחה להסתגל לחיים בשיכונים של אשקלון, כלומר עיר ישראלית רחוקה מן המרכז ומתשומת הלב. גם בני המשפחה התומכת לא ממש מסוגלים להעניק את תשומת הלב לאנשים שסביבם, למרות שהם ממש מנסים.

(צילום: שפיר סרוסי)

בכלל, הפסטיבל מציג שלל רחב של חיפושים אחר ילדות בעולם המוחק את הילדות, או בהיעדר אחד מן ההורים. זה חלק מן המצב ב״מחול המציאות״ של אלחנדרו חודורובסקי, בו אב סמוכתי מדי הופך לאב נעדר מדי והאם לא יודעת למתן את היחס לבנה, כאשר גם במקרה שלה נחצים גבולות בהפגנת מיניות מול בנה הילד. ב״קנאה״ של פיליפ גארל מוצגת בין היתר ילדה הקרועה בין שני הורים פרודים, כאשר לצד איבוד היציבות בחייה, היא צריכה לשמש ובגיל צעיר כמשענת רגשית עבור הוריה הכואבים אכזבות בתחום הרומנטי. ב״ככה אני חיה עכשיו״ של קווין מקדולנד הגיבורה צריכה להתמודד עם מלחמת עולם, אבל לא פחות מזה עם אב שהזניח אותה, אם שלא הכירה, וכמו ב״ג׳ק״, היא למעשה הופכת למטפלת העיקרית עד היחידה בילדה צעירה ממנה, מתפקדת כאם כאשר היא רק בת 16.

גם ב״צל לבן״, סרט שצולם באפריקה מאת הבמאי הישראלי החי בגרמניה נועז דשא, נער מופרד מהוריו סמוך לפתיחה ונאלץ לשרוד בעולם מאיים. קרוב משפחה רחוק נותן לו לעובד כמוכר סחורות שונות על הכביש הראשי, בעוד הוא נמצא תחת איום תמידי של רצח בשל היותו לבקן באזור בו עור של לבקנים משמש כמרכיב בכישוף של רופאי אליל. הילדות של גיבור סרט זה מועברת דרך קטעים של צילום אקספרסיבי של השמיים, המצביעים על שאיפה לצאת לעולם אחר, והעומדים בניגוד לצילום התזזיתי המאפיין חלקים אחרים של הסרט. הנעורים ופיתוח האישיות הם סוג של חלום לא מושג, בעוד הישרדות בתנאים קשים היא המציאות.

ב״חדי קרן״ של הבמאית האמריקאית ליאה מאיירהוף, הגיבורה זוכה לתקופת ילדות מסוימת דווקא כאשר היא לכאורה בורחת עם מאהב למסע שאמור להיות מסע של התגברות מינית. רק בצורה זו היא מפסיקה להיות אמונה על טיפול באימה הנכה, אשר למעשה חייבה אותה להיות מטפלת יותר ממטופלת לאורך רוב ילדותה. ב״כלבים משוטטים״ האניגמטי והמכשף של הבמאי הטיוואני טסאי מינג ליאנג (במאי שדן כבר לא פעם בהורות בעיייתית) האב לא רק שאינו נוכח פיזית רוב הזמן בחיי ילדיו, הוא גם לא מספק להם קורת גג קבועה, משמיד פריט משחק של הילדים ופשוט לא מסוגל להתנהג כהורה, למרות רצון כנה לדאוג ולאהוב. התוצאה היא משפחה שלא רק חיה בשולי החברה, אלא אולי אפילו חיה בשולי האנושיות.

סוג אחר לגמרי של מעבר לנעורים מוצג ב״תחנות הצלב״ של הבמאי הגרמני דיטריך בורגמן. במקרה זה, מדובר בעודף השגחה הורית, בחינוך נוצרי קפדני מאוד אשר מקבלת נערה מהוריה ומהזרם של הכנסיה הקתולית אליו משתייכת המשפחה, זרם הגורס כי הכנסיה הקתולית הרשמית התמתנה מדי. גיבורת הסרט המצמרר היא מריה בת ה-14, המאמינה בערכי הכנסיה בצורה שלמה, סבורה כי המשיכה הראשונית שפיתחה לנער בן גילה היא חטא וכי עליה לוותר על הדברים שגורמים לה הנאה בחיים על מנת להתמסר למחשבה על האל. אך האם השתלטנית שלה עדיין מוצאת חטאים שהנערה מבצעת, עד שביתה עוברת מהלך שלוקח את האמונה לשלב רחוק יותר. אולי הוא ייסכן את חייה, אולי יגרום לנס ואולי יהפוך אותה לקדושה. הסרט של בורגמן מורכב מ-14 שוטים ארוכים וקשים, המבטלים את הנעורים לטובת ההקרבה למען הדת, בסרט שבו זמנית מצדיע לאמונה האיתנה וגם מבקר בצורה חריפה את המיסוד של הדת.

האם כל הסרטים שציינתי, אשר נוצרו ברחבי העולם ומוצגים לכאורה במקרה השבוע בירושלים (לצד הרבה מאוד סרטים אחרים) מתחברים לכדי אמירה משותפת, למרות הרקעים השונים והדגשים המגוונים? אולי הבעיה המוצגת היא התוצאה של חופש רב בהגדרת האישיות הפרטית, אשר מובילה בסופו של דבר גם לניתוץ הצדדים החיוביים של המסגרת המשפחתית, שייתכן כי היא עודנה חיונית לחיה האנושית. המסגרת הזו תמיד עוברת ותעבור שינויים, אשר יגרמו לה לעיתים לא לתפקד בצורה אידיאלית. אין דרך נכונה לגדל ילד, הסרטים מצביעים לנו על הרבה טעויות אפשריות שניתן לבצע.