על ה-״Manic Pixie Dream Girl״ ותפישת הנשיות

הערה: הטקסט מכיל ספויילרים לסרטים ארוחת בוקר בטיפאני, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, 500 ימים עם סאמר, צער גידול חיות, טיטאניק, אליזבת'טאון וגארדן סטייט.

גבר רגיש ואבוד, מעט בוק, אפרפר ועצור, תקוע במקום שלא מאפשר לו לאהוב את החיים, או אפילו לחיות אותם. בחורה תוססת, פטפטנית וצבעונית, לא שגרתית, מלאה במוזרויות קטנות וקסומות, קצת מטורללת אפילו, עם עיניים ענקיות וחוסר יציבות רגשית. השניים נפגשים, מתאהבים ועוברים יחד מסע לעבר שינוי. שינוי שלו, כמובן. הרי הוא הגיבור. הוא לומד לאהוב, לראות את העולם בצבעים, להיות הרפתקן, כמעט כמוה. הסוף.

זוהי תבנית קלאסית של סרט המשתמש בדמות ה״מאניק פיקסי דרים גירל״ (Manic Pixie Dream Girl), מונח שטבע המבקר ניית'ן רבין בביקורת שלו על ״אליזבתטאון״ (Elizabethtown) מ-2005; או אם נרצה לעברת באלגנטיות את המונח – פיית החלומות המטורללת (בקיצור: פח"מ). אם כי, חשוב לי לציין שבתרגום הזה אובדים שני עוקצים של המונח המקורי. קודם כל – girl, שהיא בחורה או נערה. הפח"מ היא לא אישה, והדבר מתבטא לא רק בגילה שלעולם לא יהיה מעל 30, אלא גם באישיות הלא-בוגרת ולא-מאיימת שלה. שנית, "מטורללת" לא מקביל באופן מדוייק ל-manic, מילה שמרמזת על מאניה. לא כל סוג של טירוף מתקבל כאן, רק הטירוף המאני. היא צריכה להיות קופצנית, אנרגטית ואימפולסיבית. ההפך המוחלט מהגיבור. העובדה שמאניה מגיעה ברוב המקרים (במציאות) יחד עם דפרסיה לא יכולה לבוא כאן לידי ביטוי. פיית החלומות לא יכולה להיות עצובה או עייפה. אולי אחרי שהסרט יסתיים התקף המאניה יתחלף בהתקף דפרסיה, אבל זה בסדר, כי אנחנו לא נראה את זה, והגיבור כבר עבר את המסע שלו.

הפח"מ היא ארכיטיפ, דמות שיש בסטוק שמטרתה להוות דמות תומכת עבור הגיבור, וכאמור, לסייע לו לעבור תהליך שינוי. לעתים היא מגיעה אחרי שברון לב (רומנטי או מקצועי) שהופך את הגיבור לציניקן חסר פשרות, והתום שלה, הפתיחות המדהימה, היותה קרן שמש שמחממת את לבו הקפוא, מרסקים את הציניות של הגיבור. הפח"מ, כפי שנראה בהמשך, הפכה לדמות פופולרית בקולנוע בעשור-ומשהו האחרון, אבל היא הייתה שם מזמן.

הראשונה שמצאתי היא קתרין הפבורן בקומדיית הסקרובול ״צער גידול חיות״ (Bringing Up Baby) של הווארד הוקס מ-1938. הפבורן, שרוב הקריירה הקולנועית שלה גילמה דמויות נשיות חזקות, מאוזנות ועצמאיות, משחקת כאן בחורה מפוזרת וגחמתית, אקסצנטרית ומקסימה, שמאבדת את נמר המחמד שלה, ונדבקת לקארי גראנט, המדען המיושב והמשעמם, למורת רוחו (שכמובן מתחלפת בהתאהבות ושינוי).

ב-1961 הפבורנית נוספת, אודרי, מגלמת כנראה את אחת הפח"מיות הידועות בתולדות הספרות והקולנוע, הולי גולייטלי, בסרט ״ארוחת בוקר בטיפאני״ (Breakfast at Tiffany's), שמבוסס על הנובלה המפורסמת של טרומן קפוטה. כבר משם המשפחה שהדמות מקבלת, Go-lightly, אנחנו מקבלים רמז מקדים לגבי לאן כל זה הולך. הולי היא free-spirit חסרת עכבות ואחריות, שגרה לבדה בניו-יורק, בדירה לא מרוהטת עם חתול ללא שם ("אין לי זכות לתת לו שם […] אני לא רוצה ששום דבר יהיה בבעלותי"). היא המושא הרומנטי של פול, סופר במשבר כתיבה שלא כתב מילה מזה 5 שנים. הפטפטנות ללא-סוף והמוזרויות מלאות האנרגיה שלה לא רק שכובשות את לבו, אלא גם מחזירות אותו אל הכתיבה: היא מעניקה לו סרט למכונת הכתיבה, וגם נושא לכתוב עליו – היא. הדמות המסתורית והמשונה הופכת לנושא של הרומן החדש שלו.

כאן אציין שביקורת מרכזית שהושמעה על הפח"מ היא שהדמות הלא-מציאותית הזו מהווה סוג של הגשמת משאלה, פנטזיה של כותבים. הכותב, שנמצא בתקופת יובש יצירתית, מחכה למוזה-בצורת-נערה הזו, שתשבור את השגרה האפורה של חייו ותאפשר לו להיות יצירתי. במקרה של פול הוא ממש סופר, אבל גם בסרטי פח"מ אחרים, הגיבור הוא יוצר שלא עוסק ביצירה יותר, והפח"מ מחזירה אותו לשם.

הדמות הזו, כמובן, איננה בלעדית לקולנוע. קיים מספר לא קטן של הופעות שלה בשירה, בקומיקס, בתיאטרון ובספרות. אפשר לראות זאת בקלות, כי אפילו חלק מסרטי הפח"מ שציינתי ואציין מבוססים על ספרים. אבל מעניין לראות שהן בארוחת בוקר בטיפני'ס והן ב״מדריך הטרמפיסט לגלקסיה״ (The Hitchhiker's Guide to the Galaxy), מתחוללת חריגה משמעותית מהסיום המקורי של הספר – הפח"מ, נערת ה"כל מקום מלבד כאן", מסיימת את הסרט בזרועותיו של הגיבור. כי בהוליווד, פנטזיות מתגשמות.

אבל כפי שכתבתי, הפח"מ הפכה לייצוג נשי פופולרי ביותר בקולנוע של השנים האחרונות. הדוגמאות הקלאסיות ביותר בעיני הן נטלי פורטמן ב״גארדן סטייט״ (Garden State) וקירסטן דאנסט ב״אליזבת'טאון״. פורטמן של גארדן סטייט היא צעירה יפה (בסגנון "בת השכן" הלא מאיים) ותוססת, חטטנית, שקרנית פתולוגית, מגדלת עשרות חיות מחמד בביתה הצבעוני ובעלת צורך עז להיות מקורית. היא תקום ממקומה ותפיק תנועות וצלילים משונים כשהיא מרגישה רגילה מדי, כדי להיות האדם האחד בהיסטוריה שעשה את הדבר המסויים הזה. הגיבור (זאק בראף), לעומתה, הוא שחקן כושל שעובד כמלצר, מוקף בקירות לבנים וריקים, וסובל מקיום אפרורי שמלווה בתרופות פסיכיאטריות שמדכאות כל רגש. בסיום הסרט הגיבור מגלה טעם חדש לחיים בצורת הקיום ההרפתקנית שמציעה לו הפח"מ. אבל מה על הפח"מ? היא מציינת שהוא שינה אותה, "לא שיקרתי כבר איזה יומיים", אבל כשהוא שואל אותה אם זה באמת נכון היא מודה שלא. הגיבור עבר את התהליך שלו, אך הפח"מ נותרה כשהייתה.

ב״אליזבת'טאון״, הגיבור (אורלנדו בלום) הוא מעצב נעליים שהחברה שלו נכשלה כשלון מפואר, והוא מתכנן להתאבד. רגע לפני, שיחת טלפון שמודיעה לו על מות אביו מובילה אותו לטוס לדרום ארה"ב ללוויה, אחריה הוא מתכנן לשוב הביתה ולסיים את חייו. אולם במטוס הוא פוגש את דאנסט, דיילת חיננית ודברנית ללא מעצורים, שמתחילה איתו באגרסיביות. כן, שכחתי לציין שרוב הפח"מיות הן אלו שרודפות אחרי הגיבור ו"משכנעות" אותו לפצוח איתן ברומן הסוער. הפח"מ כמובן מעירה כאן את הגיבור מתרדמתו הרגשית, פורצת מחסומים ולא שוכחת להיות אקסצנטרית ושמחה מאה אחוז מהזמן. הוא מרוויח את חייו בחזרה. והיא? מה זאת אומרת – אותו.

זהו רק קצה הקרחון של הופעות הפח"מ בקולנוע של הזמן האחרון. דוגמאות טובות נוספות לדמות ולנראטיב אפשר לראות בדמויותיהן של זואי דשנל בתור טרישה/טריליאן ב״מדריך הטרמפיסט לגלקסיה״, קייט הדסון בתור פני ליין ב״כמעט מפורסמים״ (Almost Famous), אמה ווטסון בתור סאם ב"כמה טוב להיות פרח קיר" (The Perks of Being a Wallflower) ומרי אליזבת ווינסטד בתור רמונה ב״סקוט פילגרים נגד העולם״ (Scott Pilgrim VS the World). כמובן שבכל אחד מהסרטים הללו אפשר למצוא חריגות מסויימות מההגדרה, אבל היא נמצאת שם, ואתם תזהו אותה.

אם ננסה למצוא את הגרסה הגברית של הפח"מ, ה-Manic Pixie Dream Boy, נוכל אולי ללקט כמה דוגמאות. נער הפח"מ הקלאסי שהצלחתי למצוא שעונה על הנראטיב המוגדר כמעט במלואו, הוא ליאונרדו דיקפריו בתור ג'ק ב״טיטאניק״ (Titanic). ג'ק העני, ההרפתקן, מלא שמחת החיים, מפתח רומן קצר אך משמעותי עם רוז (קייט וינסלט) העשירה והמדוכדכת. רוז, ששונאת את החיים המשעממים והמוכתבים-מלמעלה שלה, מנסה להתאבד, וג'ק מציל את חייה. בהתחלה מילולית, כשהוא מונע את ההתאבדות שלה, ולאחר מכן רגשית, כשהוא מלמד אותה איך להיות חופשייה ומאושרת. אבל נדמה לי שלא לחינם טרם נטבע מונח ה-Manic Pixie Dream Boy. הסטריאוטיפ המגדרי של הגבר המיושב בדעתו, והאישה הנוירוטית והגחמתית עודנו שריר וקיים. (עם זאת, אשמח לקרוא בתגובות דוגמאות נוספות שאתם מכירים לנערי פח"מ).

אחד המאפיינים המרכזיים של הפח"מ, הוא שאין לה ממש מטרות משל עצמה. היא מהווה דמות תומכת עבור הגיבור, שמטרתה הנראטיבית היא לסייע לו להגיע לאושר והשלמה. גם במקרים בהם היקף התפקיד של שתי הדמויות שווה פחות או יותר, מה שמבדיל ביניהן, היא שלפח"מ אין מטרות בסרט שלא קשורות לגיבור. זה המקום לציין שבטלוויזיה הסיפור קצת שונה. גם שם אפשר למצוא דוגמאות רבות לפח"מיות, אבל התכונה המשמעותית שהופכת אותן לכאלה, היותן דמות תומכת ללא מטרות אישיות, לפעמים נעדרת. כך, זואי דשנל בתור ג'ס ב״בחורה חדשה״ (New Girl) ולורן גרהאם בתור לורליי ב״בנות גילמור״ (Gilmore Girls), הן פח"מיות מושלמות, אבל גם הגיבורות של הסדרה, ושל חייהן. הגברים שסובבים אותן הם דמויות המשנה.

הפח"מ היא דמות פנטסטית, לא מציאותית, אבל זה לא אומר שאין לה השפעה על העולם האמיתי. החוקרת לורי פני טוענת שלשכיחות של דמות הפח"מ בקולנוע קיימות השלכות ממשיות בעולם שמחוצה לו. "גברים גדלים עם הציפייה שיהיו הגיבורים בסיפור של עצמם, נשים גדלות בציפייה להיות שחקנית המשנה בסיפור של מישהו אחר", היא טוענת, ומוסיפה: "נשים מתנהגות באופנים שהן מוצאות בסיפורים שנכתבו על ידי גברים".

הטענה של פני רלוונטית להרבה ייצוגים אחרים של נשיות (ושל גבריות, אם אנחנו כבר מדברות על הנושא). אולם, אני טוענת שהפח"מ הוא ייצוג בעייתי במיוחד, כיוון שהוא סוג של נשיות קולנועית שנערץ על ידי גברים (ונשים), בצורה כמעט לא-מבוקרת ולא-מבקרת. זאת, כיוון שלעומת סוגי נשיות נערצים אחרים, כמו הפאם פטאל, הוא לא מאיים. כמאמר הקלישאה הנוראית – גברים רוצים להיות איתה, נשים רוצות להיות היא.

יש כמה וכמה סוגים של נשיות בקולנוע, ואפשר לטעון שאנחנו לומדות ולומדים אילו נשים וגברים להיות מתוך הייצוגים האלה. העובדה שהפח"מ הוא ייצוג של נשיות אקסצנטרית, "מיוחדת", ולא רק זה – גם כזו שנערצת ע"י גברים יחסית לסוגי נשיות מיוצגים אחרים, עשויה להוביל את אלו מאיתנו שלא נופלות לתבניות הקודמות לאמץ אותה, ולפצוח בחיפוש אחר הגבר הרגיש והעצור שזקוק לנו כדי להציל אותו. השאלה האם זה מה שאנחנו זקוקות לו מאבדת מהרלוונטיות שלה, ככל שהייצוג הזה הולך וצובר פופולריות. וזו בעיה כמובן, גם לגברים, שעלולים לא רק לצפות מהאישה בחייהם להיות דמות המשנה, אלא אף להישבות בפנטזיה על פיית חלומות שתציל אותם מעצמם.

אם כן, הפח"מ היא מוזה שמטרתה ללמד ולעשות טרנספורמציה עבור גברים צעירים. מכאן נוצר מצב בו הגיבור חושב פחות עליה כאדם ויותר על מה שהיא גורמת לו להרגיש. הוא מעריץ אותה אמנם, אבל לא חושב על מי היא ומה קורה לה בפנים. כאן נכנסים שני סרטי פח"מ חריגים שאני רוצה לדון בהם – "500 ימים עם סאמר" (500 Days of Summer) ו"שמש נצחית בראש צלול" (Eternal Sunshine of the Spotless Mind). שני הסרטים האלה מציגים פח"מיות "קלאסיות", אבל נלחמים בתפישה כלפיהן.

ב״סאמר״, כבר משלב הליהוק הדמויות והסיפור מתבהרים. זואי דשנל בתור סאמר, היא השחקנית הקלאסית לדמות הפח"מ, וג'וזף גורדון לויט בתור טום, הגיבור, הוא בדיוק הילד-גבר העצור שזקוק להצלה. אולם סאמר, שמהווה עבורו פנטזיה מרהיבה, לפתע מקבלת רצונות משלה, כאלה שלא עולים בקנה אחד עם הנראטיב הקבוע. היא לא מוכנה להיות האדם הזה בשביל טום. למעשה, היא לא מוכנה להיות "בשביל טום", נקודה. ולא זו בלבד, היא אף לא נופלת לסטריאוטיפ של הנערה האנרגטית שלעולם לא תתביית (מה שעשוי היה לעודד את טום – "זה פשוט מי שהיא, זה לא קשור אלי"), ומתחתנת עם מישהו אחר.

סיום הסרט מהווה בעיני את הביקורת המבריקה ביותר על התפישה הזו, והאופן בו היא חדרה לראיית העולם שלנו: טום עבר את השינוי שהוא אמור היה לעבור, אפילו בלי סאמר באמתחתו. הוא עזב את העבודה המשעממת שלו, יצא מהתקיעות והדיכאון והחליט לחזור לקריירה היצירתית שלו כאדריכל. לקראת ראיון העבודה שלו, בעודו יושב בלובי וממתין, הוא פוגש מישהי שנראית כמו פח"מית פוטנציאלית לעילא ולעילא. הוא מציע לה לצאת, היא מסכימה, ומגלה ששמה הוא אוטום (סתיו). כך שנראה שטום לא התגבר על פנטזיית הפח"מ, אלא החליף פח"מית אחת באחרת.

ב״שמש נצחית״, הביקורת על הדמות לא נותרת בין השורות, אלא נאמרת בקול רם. קייט וינסלט היא קלמנטיין, פיית חלומות אימפולסיבית עם צבעי שיער משתנים וטירלול קלאסי. לעומתה, ג'ים קארי הוא ג'ואל המאופק והביישן. ג'ואל חושב שקלמנטיין עומדת להציל אותו ואומר לה את זה. בתגובה, קלמנטיין מנסחת את הבעיה של רעיון הפח"מ במדויק: "אני לא קונספט. יותר מדי בחורים חושבים שאני קונספט או שאני משלימה אותם, או שאני עומדת לעורר אותם לחיים, אבל אני רק בחורה דפוקה שמחפשת את שלוות הנפש של עצמי".

נדמה לי שבכך שני הסרטים הללו מצטרפים לכתב האישום הקטן שהצגתי כאן נגד ייצוג פיית החלומות המטורללת. כולי תקווה שהטקסט האקסצנטרי והתוסס שלי לימד אתכם לאהוב את החיים. עכשיו הוא ילך לו להתרסק להתקף הדפרסיה הבלתי נמנע.