חמשת סרטי המפלצות הגדולים ביותר על פי סריטה

במקום להתלונן על כמה הקיץ הזה הולך להיות לא מרגש בכל מה שקשור לתוצרת הוליוודית, חשבתי מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב. ״גודזילה״ (Godzilla) גרסת גארת׳ אדוארדס הוא אחד הסרטים שהוזכר על ידי שלושתנו כמשהו לצפות לו בקיץ הזה, בכל מיני גדלים של ציפיה כמובן, והנה – מחר הוא כבר מניח רגל עצומה בבתי הקולנוע. תהיתי באיזו דרך כיפית ונחמדה אפשר לקדם את בואה של הענקית היפנית, ונזכרתי בחיבה במצעד סרטי גיבורי העל שרקחנו לכבוד קיץ 2012. הפעם החלטנו אור, עופר ואני לגייס את הסינפיליה ואת היכולות המתמטיות שלנו כדי לבחור אחת ולתמיד את חמשת סרטי המפלצות שהבלוג הכי אוהב, קולקטיבית ודמוקרטית. וכשאני כותב ״אחת ולתמיד״ אני מתכוון עד השבוע הבא, בו מישהו ישנה את דעתו. אבל מה זה בעצם הז׳אנר הזה ״סרט מפלצות״?

בגדול, אלה היו רוב הדיונים הפנימיים שלנו לפני ההצבעות והדירוגים. הרי מעבר למבנה הקלאסי – יצור ענקי שמטיל אימה על עיר אבל לא ממש רואים אותו באמת עד לשיא, ע״ע גודזילה – מפלצות מכל הסוגים והמינים איכלסו את מסכי הקולנוע ממש מראשיתו. אז החלטנו שכל מפלצת שתפחה לתת-ז׳אנר בפני עצמה – ערפדים, זומבים, אנשי זאב, רוחות רפאים ועוד – כנראה צריכה גם להיות באיזה מצעד משל עצמה. כאן אנחנו בעסק של יצור אחד או יותר, אנושי או ממש לא, שבונה מיתוס סביב עצמו ובעיקר מחריב דברים או מפחיד את הדמויות האנושיות שלאף אחד לא באמת אכפת מהן, כי כולנו פה בשביל הריר והשאגות. אבל חשוב לי להבהיר שבחרנו לפי האיכות והחיבה שלנו לסרטים כמכלול, כך שהרבה מפלצות יחסרו כאן "באשמת״ הסרטים אותם הן מאכלסות.

בנוסף לחמישיה המסורתית יש לו הפעם בונוס בדמות ״כמעט ונכנס״, ספק על עניינים טכניים וספק על תיקו מוחלט עם המקום החמישי הנבחר. בהמשך יגיעו גם שלושה צל״שים אישיים של חברי הבלוג, לסרט או אפילו ז׳אנר שלם, וגם שלוש עגבניות רקובות שנשליך על סרטים שמגיע להם. הבחירות שלנו מתפרשות בדיוק על מאה שנות קולנוע (1913-2013), ואנחנו יותר מנשמח לרשימות משלכם ומשלכן באיזור התגובות. פחות נשמח לשאלה הקבועה ״ומה עם זה וזה?״, כי תאמינו לנו שקל לא היה בשלב המוקדמות, שם הוזכרו פחות או יותר כל הסרטים אי פעם, בחלקן בכלל לא היו ממש מפלצות. אבל הנה אלה שכן כבשו את ליבנו בצורה המושלמת ביותר ואנחנו הכי רוצים בובה של היצור המככב בהם ליד המיטה.

אזכור מיוחד לסרט שכמעט ונכנס לחמישיה:

המספריים של אדוארד
Edward Scissorhands
1990

בארץ רחוקה רחוקה, לפני שנים רבות, טים ברטון היה במאי עם חוש הומור, גישה אנושית לדמויות ויכולת לספר סיפור על החריג בחברה בצורה מרגשת. הסרט הזה, מחווה לכל סרטי המפלצות בכלל ופרנקנשטיין בפרט, מציג כמקובל ברבים מסרטי הז'אנר דווקא את האדם הנורמלי האכזרי ביותר. הוא גם מציג את וינונה ריידר וג'וני דפ בתצוגת משחק שהיופי שלהן הוא העידון והשבריריות שלהן. קצת חבל שבהמשך הקריירה של השניים, הם – כמו במאי הסרט – יעידפו לרוב להקצין דווקא את הפן המטורף, שהוא הפחות מעניין. כך או כך, "המספריים של אדוארד" נותר סיפור אגדה קסום וסרט שובר לב, רגע נדיר בו כל האלמנטים הטיפוסים לברטון נופלים בדיוק למקומם. לא לחינם הסרט נכנס גם למצעד נוסף – פרויקט ה-50 של הבלוג בכל הזמנים.
(עופר ליברגל)

חמשת סרטי המפלצות הגדולים ביותר על פי סריטה הם:

– 5 –
פסיפיק רים
Pacific Rim
2013

אני שמח לפתוח את מצעד המפלצות (דמיינו מצעד אמיתי של מפלצות מהסרטים ברחוב, אותי זה משעשע) עם סרט של שליט המפלצות המכהן, הבמאי גיירמו דל טורו. האיש שהביא לנו ג׳וקים ענקיים (״מימיק״), יצירי גיהנום (״הלבוי״), ערפדים משודרגים (״בלייד 2״) ויצורים מיתולוגיים מסוייטים (״המבוך של פאן״), באמת התעלה על עצמו בסרטו האחרון לעת עתה. אילולא היה יוצא בשנה שעברה, הייתי אומר ש״פסיפיק רים״ הוא האב הקדמון של כל סרטי הקאיג׳ו, הז׳אנר היפני שמכיל בתוכו מפלצות ענק שהמפורסמת בהן היא גודזילה בכבודה ובעצמה.
אבל בשל גילו הצעיר, הסרט הזה הוא למעשה בן הזקונים, זה שלקח קצת מהגנטיקה המשובחת של כל אבותיו כדי להרכיב מעין מפלצת דמויית פרנקנשטיין, או יותר נכון במקרה שלו – רובוטים ענקיים נגד מפלצות חייזריות עצומות לא פחות. עבורי, יש כאן את הקרב המדהים בתולדות הז׳אנר ולפחות עוד כמה סצנות שהופכות את הסרט לזכיר (ההתחבאות ההמונית, כל רגע שבו רון פרלמן על המסך). אני יודע שהוא נחשב טיפשי מדי להכלה ושהוא שרד בערך שבועיים בבתי הקולנוע, אבל כל מי שהחמיץ או החמיצה את גדולתו בזמן אמת בטח יעופו על ״גודזילה״ החדש. ואני אתעצבן ואז אשמח מאוד כשזה יקרה.
(אורון שמיר)

– 4 –
הדבר
The Thing
1982

סרטו של ג'ון קרפנטר משנת 1982 אמנם קיבל כתף קרה בעת יציאתו, אך ככל שעברו החודשים והשנים התבררה האמת: הסרט הזה אדיר. כיום "הדבר" נחשב גם לאחד הרימייקים המצטיינים אי פעם (לסרט "הדבר מעולם אחר" של שנת 1951) אבל גם לאחד הסרטים האחרונים שהרהיבו באפקטים אנאלוגיים, לפני שה-CGI שינה הכל.
כלב חוצה בדהירה את מישורי הקרח של אנטרקטיקה הוא יריית הפתיחה של סרט האימה המופלא הזה שכלא קבוצת חוקרים (בראשותו של קורט ראסל, בכנראה תפקידו הטוב ביותר) הנאלצים להתמודד עם חייזר עם שיטות עבודה מרושעות במיוחד.
הסרט, כנגד כל הסיכויים, לא התיישן במילימטר מאז שיצא והשילוב של דרמה אינטנסיבית, מתח בלתי פוסק וכמה מהסצינות הכי מעוררות חלחלה של הז'אנר, התקבצו יחד לכדי הפלא הזה. הנוכחות שלו במצעד הזה, לפני סרטי מפלצות מהוללים הרבה יותר, הוא עוד שלב קטנטן בדרך שלי לכתוב את הפוסט הזה שיום אחד אעשה, וזה שיוקיע אותי סופית מקהילת כתבי הקולנוע, והוא "למה 'הדבר' הרבה יותר טוב מ'הנוסע השמיני'".
(אור סיגולי)

– 3 –
כלתו של פרנקנשטיין
The Bride of Frankenstein
1935

בשנת 1931 יצר הבמאי ג'יימס ווייל את הגרסה המדברת הראשונה לסיפור פרנקנשטיין בהוליווד, שהיא גם אחד מסרטי המפלצות המכוננים של הקולנוע, שהפך את בוריס קארלוף לכוכב, לקח מן האקספרסיוניזם הגרמני (עוד אחזור אליו) לא מעט אבל שילב את ההקצנה שלו בסביבה ריאליסטית, ואף העניק ליצירה מימד ביקורתי כלפי הרדיפה של ההמון אחר היחיד או המיעוט. ארבע שנים אחר כך, ווייל היה כבר במאי עם ותק בסרטי אימה והוא פנה ליצור את סרט ההמשך, ששימר את כל מה שהיה טוב בסרט הראשון והוסיף לו מימד אחד לא ממש צפוי – הסרט הוא פארודיה. כזו ההופכת לפארודיה מטורפת לקראת הסוף ומגיע לשיא שהוא גם מחווה לציטוט הקאונוני מן הסרט הראשון, גם פארודיה עליו וגם מציע תוצאה שהיא קומית ועצובה גם יחד, אם חושבים עליה לעומק. חוץ מזה, יש את הסצנה הזו עם האנשים הקטנים – לא ברור איך היא הגיונית ולמה לעזאזל היא קשורה, אבל היא מבריקה.
(עופר ליברגל)

– 2 –
מלתעות
Jaws
1975

הזמן הוא האויב של הכל, ובטח של הקולנוע. יצירות קלאסיות רבות נשארו מאחור ועל אף הקאנוניות שהצטברה עם השנים והשפעתם הרבה, נותרו רק כמשהו שהיה גדול פעם והתוו דרך לדברים מסעירים יותר. "מלתעות", סרטו של סטיבן ספילברג משנת 1975, ניצח גם את הזמן.
הסיפור על עיירת החוף הנופלת קורבן לכריש עצום מימדים החרידה צופים מהרגע שיצאה ועד ימינו, אבל גם מבהירה לנו שסרט – כל סרט! – יקום ויפול על הדרמה שלו. בי-מובי שלוקח רגע לייצר סצנה מקסימה ללא מילים של אבא ובנו הצעיר סביב שולחן האוכל, שכיום הייתה עפה אל רצפת חדר העריכה עוד לפני שמנהל האולפן היה נכנס לחדר הצפייה, היא בדיוק מה שהופך את "מלתעות" מעוד סרט אימה שעשוי בכשרון ליצירת מופת.
וזה אפילו בלי להיזכר במיתולוגיה סביבו: בקשיים שהיו על הסט, בעובדה שכל אנשי הצוות חשבו שזה הולך להיות הפלופ הגדול ביותר בעולם, ובכך שהסרט הזה היה להיט כל כך גדול שהוא שינה את פני הקולנוע לנצח והתחיל – יחד עם "מלחמת הכוכבים" שנתיים לאחר מכן – את עידן הבלוקבאסטרים.

– 1 –
המארח
The Host
2006

אני מופתע בדיוק כמותכן וכמותכם, בכנות. אבל מופתע לטובה. כשהגיתי את המצעד הזה, חשבתי איך אצליח לשכנע את אור ועופר להשאיר מקום בחמישיה לבחירה הפרטית שלי לסרט המפלצות הגדול בכל הזמנים, שלא רק הגדיר מחדש את הז׳אנר אלא הפך לאחד הדגלים של הקולנוע הדרום-קוריאני החדש שכל-כך משפיע כיום על המערב, ואף הכיר לי גאון אמיתי – הבמאי בונג ג׳ון-הו. אבל בזמן שאני זומם מזימות, אור ועופר שלחו את הדירוגים שלהם והעניקו, כמוני, ציון מושלם (או כמעט-מושלם) לסרט הזה, מה שלא רק הכניס אותו לחמישיה אלא העניק לו את המקום הראשון בפער ניכר.
קשה לי למצוא נקודת חולשה אצל ״המארח״, שהוא לא רק סרט מפלצות דל תקציב שעושה בית ספר של שימוש נכון בצילום ולוקיישנים כדי לייצר פאניקה גם כשהמפלץ האימתני שלו לא בנמצא. הוא גם דרמה משפחתית מורכבת ומרגשת, אחד הסרטים עם המסרים האקולוגיים האפקטיביים שיצא לי לראות (ובואו נזכור איך נוצרה גודזילה, אבל הרפרנסים לא נעצרים כאן), אחד הדברים המבעיתים שחוויתי בז׳אנר סרטי התפרצות המגיפות והרשימה עוד ארוכה. ״המארח״ הוא הגבול העליון שבי-מובי יכול להגיע אליו בלי להיחשב לסוג א׳ ואני פשוט מת על זה שהוא במקום הראשון באופן כמעט אגבי. זה כמו לחשוף את המפלצת שבשבילה הגענו לקולנוע ככה סתם בשולי הפריים בסצנה השנייה בערך בסרט. ואם התחלנו עם הצעקה האחרונה מבחינה כרונולוגית (״פסיפיק רים״, וסליחה על משחק המילים), אנחנו מסיימים עם המשוכלל שבסרטי המפלצות, לפחות לפי דעתינו המשותפת.
(אורון שמיר)

אות הכבוד – ציונים לשבח לסרטים שנשמטו מהרשימה

אור – "היפה והחיה״ (1946)
רבים וטובים לא נכנסו למצעד שלנו, חלקם בעלי השפעה אישית רבה עלי, כמו "גרמלינס", "המדרון" וכמובן "ליל המתים החיים". אבל את אות הכבוד שלי אני מעניק בגאווה רבה לסרטו הפואטי והמרהיב של הצייר/משורר/במאי ז'אן קוקטו, "היפה והחיה" (La belle et la bête), שהוא גם יצירה שהזמן לא נגע בה, וגם מדהים לראות כמה הוא השפיע מאז על יצירות רבות.
הסיפור הקלאסי על נערה צעירה הנישבת מרצון בידי יצור מאיים בטירה מבודדת, הפך בידיו של קוקטו לחלום סוריאליסטי מרהיב כמו שהוא מרגש, שקשה להסיר ממנו את העיניים. הגרסה הבלתי נשכחת של אולפני וולט דיסני משנת 1991 העתיקה כמעט אחד לאחד את הסגנון של הסרט, וגם העיבוד הטלוויזיוני ל"מלאכים באמריקה" עיצב סיקוונס שלם בהשראתו. בקרוב מאוד נחזה גם ברימייק צרפתי בכיכובה של ליה סיידו.
בגרסה הישנה, ז'אן מארה החד פעמי ("החיה שבאדם", "האשליה הגדולה") הוא החיה, וג'וזט דיי היא בל. את הסרט צילם הנרי אלקן ("מלאכים בשמי ברלין", "חופשה ברומא") והלחין ז'ורז' אוריק ("שכר האימה", "ריפיפי"). יחד הם חברו לעשות את סרט המפלצות העדין והקסום ביותר אי פעם.

עופר – האקספרסיוניזם הגרמני
במקום סרט אחד, אני בוחר במשהו שהוא ספק ז'אנר, ספק סגנון אמנותי וספק תקופה. מבחינת כמות יצירות, האקספרסיוניזם היה דומיננטי יותר בגרמניה בציור ובתיאטרון, אבל גם כמה סרטי קולנוע שנוצרו החל מ"הסטודנט מפראג" (1913) רגע לפני מלחמת העולם הראשונה ועד עליית הנצאים לשלטון היו מן הבולטים בתחום. וכמה מאותם סרטים אקספרסיוניסטים היו, בדרכם, סרטי מפלצות. ווילאם פרידריך מורנאו הגדול החל את כל סרטי הערפדים עם "נוספרטו", עדיין העיבוד הטוב ביותר לדרקולה (הסרט נקרא בשם אחר בגלל ענייני זכויות יוצרים). פריץ לאנג, הגאון הגרמני השני, שלח את זיגפילד להילחם בדרקון בעיבוד שלו ל״ניבלונגן״. ויש גם את "הגולם", עיבוד לאגדה היהודית לגולם מפראג, שהשחקן/במאי פול וגנר התחבר אליה ויצר אותה במספר גרסאות.
זאת מ-1920 היא פשוט מפעימה ושוטים ממנה נגנבו ל"פרנקנשטיין" של ווייל. הסרט שאף להיות פרו-יהודי, אבל למעשה הוא יצירה שנראית היום אנטישמית לחלוטין, אבל שזה לא יפריע לכם לצפות בה ולהעריך את הטוב שיש בה, לצד המכעיס. דומה כי השיא של האקספרסיוניזם מבחינת אימה ומפלצות הגיע דווקא אצל במאי דני, ודווקא בקולנוע המדבר – קרל תיאודור דרייר יצר עם "ומפיר" מן הכלאה של סרט נזירות, סרט בלשי וסרט ערפדים, מלא בתנועות מצלמה מרהיבות, עיצוב חללים מינימליסטי. הוא לא מכיל את רוב מה שציפיתם למצוא בסרט ערפדים – אבל מכיל הרבה יותר.

אורון – הזבוב (1986)
אני יודע שהפוסט בחסך רציני של מפלצות קלאסיות, אבל מה לעשות שאני הרבה יותר אוהב את הרימייק במקרה של ״הזבוב״ (The Fly)? היה לי מוזר שחבריי לא חולקים את אותה התלהבות כמוני מקוף ענקי וחובב נשים בשם ״קינג קונג״, וגם הייתי בטוח שישתרבב לרשימות שלנו איזה ״חנות קטנה ומטריפה״ (זה כמעט קרה). ובכלל, המפלצת הקולנועית החביבה עליי אי פעם היא איש המרשמלו מ״מכסחי השדים״, אבל אם מותר לי לטפוח על השכם לסרט אחד בלבד, יהיה זה סרטו של אמן האימה הפסיכולוגית והגועל נפש – דייויד קרוננברג.
סרט מהסוג בו הגיבור הוא גם המפלצת, בסגנון ״ד״ר ג׳קיל ומיסטר הייד״, הוא השני בחביבותו בעיניי מבין כל תתי הז׳אנרים הרבים של סרטי המפלצות. ובגרסת קרוננברג לסיפור הקלאסי על המדען שזבוב תועה שיבש לו ניסוי ושינה את גורלו, יש אלמנטים טראגיים, מקאבריים וגם אנושיים כל-כך, במה שמוביל לכמה וכמה היפוכים בתפיסה מהי מפלצת ומהו אדם. הסרט הזה הוא הסיבה שלא אהבתי את ״מחוז 9״, בו הגיבור עובר תהליך דומה של הפיכה מאדם לחרק – ״הזבוב״ יצא כמה עשורים לפניו אבל מתעלה עליו בכל פרמטר, למשל בליהוק של ג׳ף גולדבלום (בתחתונים). והרי ידוע שכמעט אף סרט מפלצות אינו שלם בלי ג׳ף גולדבלום, אבל על כך בהמשך.

אות הקלון – שלושה סרטים שביישו את הפירמה

אור – "פיראנה 3DD"
כיאה לתת-ז'אנר, יש לא מעט קטסטרופות בתחום סרטי המפלצות, ואפילו סביר שרשימת "הגרועים ביותר" תהיה פוריה ומשעשעת הרבה יותר מאלו של המצטיינים. עם זאת, סרט ההמשך ל"פיראנה 3D" המעולה שאיתחל מחדש אלכסנדרה אז'ה בשנת 2010, הוא אולי הגרוע מכולם, בעיקר בגלל שיכuל היה להיות אחרת.
את חמתי על הסרט הנורא הזה שפכתי עוד בבלוג ממש בסמוך לצפייה בו ביום שישי כלשהו לצדו של אורון, שגם חלק איתי את ההתלהבות מהסרט הקודם ואת האכזבה הצורבת מסרט ההמשך.
הבמאי ג'ון גולאגר – שהתחיל חביב עם "חגיגה רצחנית" (Feast) והרס את כל שבנה עם שני סרטי המשך איומים – הצליח להכשל בכל פרמטר שאפשר להעלות על הדעת. סרט מכעיס בעצלנות שלו, בקולנוע שלו, ובבוז הכללי לקהל שלו, שברובו המוחלט אינטליגנטי יותר מכל דבר שיש בזוועה הזו.

עופר – ״ג'אברווקי״
אני מסתכל על הפוסט הזה ורואה את דברי השבח (המוצדקים) שרשמתי על טים ברטון. ורואה גם שאף סרט של טרי גיליאם – במאי אשר אני לרוב חושב עליו כגרסה יצירתית יותר, חכמה יותר ומגוונת יותר של ברטון – לא רק שלא נכנס לרשימה, אלא אפילו לא נשקל בין המועמדים הרבים אשר נשקלו על ידינו. וגיליאם הוא הבמאי האולטימטיבי לסרטי מפלצות, בעל אהבה לכל דמות ובעיקר לחריגים ויוצר עולמות ועיצובים ייחודים אשר לא חוזרים על עצמם מסרט לסרט. אולי בשל כך, הוא גם לא ממש יצר סרט מפלצות מובהק עד היום. יכול להיות ש"ג׳אברווקי" (Jabberwocky), העיבוד שלו לשיר של לואיס קרול זה הכי קרוב שהוא הגיע. אבל מלבד הדמיון המרהיבה של גיליאם בעיצוב, זה סרט שפשוט לא עובד. טוב, האמת שיש בו כמה רגעים נהדרים, אבל בגדול מדובר בבלאגן של ממש, אבל לא בלאגן קסום כמו מונטי פייתון. מזל שמאז גיליאם יצר כמה סרטים פשוט נהדרים ומבריקים, אולי חוץ מ"האחים גרים – למבוגרים בלבד" – סרט שהוא גם די קרוב לסרט מפלצות. בעצם, אולי התיאוריה שלי להתאמה של גיליאם לז'אנר די בעייתית. או שאני צריך לתת לסרט הזה עוד צ'אנס.

אורון – ההמשכים של ״פארק היורה״
כיוון שלא כיף לי לשנוא סרטי מפלצות, גרועים ואיומים ככל שיהיו, הייתי רוצה להצטרף למגמה של הבלוג ולנצל את הסגמנט שמוקדש לשיימינג דווקא כדי להאדיר סרט נוסף שאהוב עליי במיוחד, על ידי שלילת סרטי ההמשך שלו. זה תמיד מדהים אותי שגם על ההמשכון של ״פארק היורה״ (Jurassic Park), הקלאסיקה מהניינטיז שלאחרונה עשתה סיבוב נוסף על המסכים בתלת-מימד, חתום הבמאי סטיבן ספילברג. זה לא שאין לו סרטים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, אלא שכל מה שמופלא וייחודי בסרט הראשון והארכיטיפי מ-93׳ הפך כמה שנים מאוחר יותר לבלתי נסבל ב״העולם האבוד״ (The Lost World: Jurassic Park). אבל אולי זה מה שקורה כשהתסריטאי, דיוויד קואפ, נטרף על המסך בידי המפלצת שיצר. בקטע סימבולי ומטא-קולנועי, כנראה.
אחר-כך הגיע ״פארק היורה 3״ (Jurassic Park 3) בראשית שנות האלפיים והחריב לי זכרונות ילדות שמחים שזכו לתיקון רק באמצע העשור הקודם, עם ״המארח״ המשמח. בעוד שנה ישופץ מה שנותר מהמותג הזה, הפעם בלי ספילברג כבמאי ועם קאסט אחר, ויוגש לצופים כפרק מספר 4 בעלילות הדינוזאורים החיים בעידננו אנו. אבל הצופים הרי יודעים שבלי ג׳ף גולדבלום (אמרתי שאשוב אליו), הקמע של סרטי המפלצות מבחינתי, זה לא יהיה אותו הדבר. מצד שני, אין לי ספק שאהיה שם ואפילו אתרגש קצת, כי קצת תקווה זה תמיד נחמד.