״ארוכה הדרך למטה״, סקירה

עולם הקולנוע בדרך כלל לא מפספס הזדמנות לעבד למסך הגדול ספר, כל ספר, של ניק הורנבי. חמש שנים בלבד עברו מאז יצא ״קדחת המגרש״ (Fever Pitch) לאור ב-1992 ועד שנולדה הגרסה הקולנועית של ספר הספורט האהוד. מאוחר יותר גם הגיעה ורסיה אמריקאית שעדיף לשכוח, אז תשכחו שהזכרתי אותה בכלל. אותו מספר שנים מפריד בין ״נאמנות גבוהה״ (High Fidelity) הכתוב לזה המצולם. במקרה של ״רווק פלוס ילד״ (About a Boy) המרחק הצמטמצם לארבע שנים, ובסוף העשור הקודם החליט הורנבי לעשות את המעבר לתסריטאות כאשר כתב את התסריט המקורי של ״לחנך את ג׳ני״ (An Education), הסרט שגילה לעולם את קרי מאליגן. אבל יש ספר אחד של האנגלי הפופולרי שחיכה כמעט עשר שנים על מדפי רבי המכר המוזלים עד שראה אור מקרנה – ״ארוכה הדרך למטה״ (A Long Way Down). ייתכן שזהו פרק הזמן הארוך מהרגיל שאיפשר לי להתוודע אל הספר קודם כל כיצירה כתובה וכרוכה, מה שלא היה המצב עם קודמיו של הסופר, ולכן ניגשתי אל מלאכת הצפייה באופן אחר מהרגיל.

כלומר, עד כה, לא הרגשתי צורך לקרוא את ספריו של הורנבי משום שחיבבתי מספיק את הסרטים. וכיוון שבדרך כלל הספר נוטה להתעלות על הסרט שמבוסס עליו, היה לי חבל לפגום בחוויות החיוביות. מה גם שהנחתי כי הסרטים לוכדים ומתרגמים היטב את האגביות והשנינות הבריטית של הורנבי, שבעצם חביב עליי מעצם היותו אוהד ארסנל לפני הכל. ניחשתי שכמה רפרנסים ותובנות על תרבות הפופ הושארו בחוץ מפאת רוחב היריעה הקולנועית, שתמיד תהיה קצרה מזו של ספר בן מאות עמודים, ואפשר גם בלעדיהם. אבל יצא שאת ״ארוכה הדרך למטה״ קראתי בשנה שעברה, אחרי שמצאתיו בחנות יד שנייה (ותודה לאחים גרין). נהנתי למדי מן הספר, שלמרות שהוא לא התעלה או העמיק במיוחד, אבל היה חביב בדרכו ומחוכם למדי מבחינה סיפורית. בעיקר באופן בו משחק הסופר עם האהדה שלי כקורא לכל אחת מארבע הדמויות המרכזיות בו, המשתנה ומתחלפת מדי כמה עמודים.

וכך יצא שדווקא אני, שמקפיד לזעוק כמעט בכל הזדמנות על ההבדלים המהותיים ועל ההפרדה הנדרשת בין סרט לספר עליו הוא מבוסס, מרגיש עכשיו כמו אחרון מעריצי הארי פוטר שאיזה במאי לא יוצלח נגע בקודש הקודשים שלו והזיז איזו שורת דיאלוג. אני נשאר בדעתי לפיה אין שום חובה או צורך לקרוא ספר לפני שרואים סרט, כי קולנוע אמור להיות כיף ולא שיעורי בית, ואני עדיין חושב שמדובר בשתי יצירות שונות עקב השוני בין המדיומים. אבל ממש בא לי לקרוא עכשיו את כל ספריו של הורנבי שרק ראיתי את הסרטים על פיהם וכנראה שגיתי להניח שהם עשו עבודה טובה. למה? כי בחיי, איזה רידוד מרגיז הוא ״ארוכה הדרך למטה״ הקולנועי לעומת הספר הלגמרי סבבה והמראש לא מתיימר ליותר מדי.

העלילה בשני המקרים מתחילה בנקודת מוצא זהה. זהו ערב השנה החדשה בלונדון הקודרת, היום הפופלרי בשנה להתאבדויות. מרטין שארפ (פירס ברוסנן) הוא סלב מקומי שחייו והחיים של כל המעורבים בפרשה מצערת נהרסו. אשתו והילדות עזבו אותו, הפרסונה הציבורית שלו נחרבה, ונערה אחת בת 15 עימה שכב ודאי לא יצאה בלא פגע מכל הסיפור (אני מנחש, הסרט והספר כאחד לא מציגים את הצד שלה). מתוך מקום של השלמה עם הטעות הגורלית, מרטין מחליט להפוך אותה לקטלנית ולשים קץ לטרגדיה בקפיצה מבניין בעל מוניטין רב שנים בתחום זה, המכונה ״המקפצה״. אלא שאם אתה בוחר לזרוק את עצמך מאתר התאבדויות ידוע לשמצה בערב הכי עמוס בשנה, סביר שתצטרך לעמוד בתור.

כך פוגש מרטין את מורין (טוני קולט) המבוגרת שמטפלת כל חייה בבנה הנכה, את ג׳ס (אימוג׳ן פוטס) הטינאייג׳רית שבורת הלב וחמת המזג ואת ג׳יי ג׳יי (אהרון פול), שליח פיצה שחושף בפני חבריו למועדון האבדון מחלה סופנית שממילא תשים קץ לחייו בקרוב. בין הארבעה נוצרת דינמיקה שלא רק מורידה אותם מהגג, אלא גוררת הבטחה שלא לחתוך ורידים לפחות עד ולנטיינז דיי ולנסות לתמוך האחד בשניה עד אז, ואולי אפילו לעשות קצת כסף ולהנות מתהילת הלוזריות תוך כדי.

על מלאכת העיבוד התסריטאית הופקד ג׳ק ת׳ורן (״The Scouting Book for Boys״) והבמאי שנבחר הוא פסקל שומיי, אשר החל את הקריירה כעוזר במאי אצל לוק בסון בשנות התשעים (״לאון״, ״האלמנט החמישי״) והמשיך לקריירת כבמאי בפני עצמו בקומדיות רומנטית כמו ״שובר הלבבות״ ו-״A Perfect Plan״ הצרפתיות. כתמיד, הורנבי מעורב בהפקה, מה שבעיניי הופך את חלק מן הבחירות היצירתיות לתמוהות ממש. אני לא מתכוון לאותם שינויים הכרחיים של קיצור וקיצוץ בין ספר לסרט, אלא על העובדה הפשוטה שהמערכה האחרונה של הסרט היא סצנה אחת, למשל. או שכל המונולוגים הפנימיים, והספר הוא 80% מונולוגים פנימיים כיוון שהוא מסופר מארבע נקודות מבט במקביל, פשוט לא יכולים לעבור טוב לקולנוע וסתם לוותר עליהן מותיר את העלילה הפשטנית במכוון במערומיה.

דווקא בליהוקים, אחד המקומות העיקריים לחשש אצל חובבי ספר שעומד להצטלם, הצליח הסרט כנגד כל הסיכויים – ברוסנן נראה מספיק מובס כדי לרצות למות לרגעים, קולט היא שחקנית מחוננת מספיק כדי להתמסכן מבלי שנרצה לרחם עליה (ועבודת איפור אינטנסיבית הורידה ממנה את הזוהר שלה), פוטס איכשהו עוברת כבת-עשרה ואפילו מוכיחה כישורי משחק, ואהרון פול בסך הכל צריך להיות אמריקאי ומיוסר, לא אתגר גדול. מצחיק שהשניים האחרונים כיכבו זה לצד זו גם בעיבוד למשחק המחשב ״הצורך במהירות״ מוקדם יותר השנה, אבל הדמויות שלהן לא היו מפותחות או מרתקות במיוחד בשני המקרים, וזאת למרות שהייתי רוצה להאמין שאנחנו עדיין חיים בעולם בו ספרים עולים על משחקי מחשב בפרמטר הסיפורי.

אפסיק בזאת לעשות מה שאני מטיף נגדו, כלומר להשוות בין הספר לסרט, בעיקר עקב רצון לא לספיילר אף אחת מן היצירות אבל בעיקר כי אפשר לסכם זאת בפשטות – אם קראתם וקראתן את הספר, אין סיבה לצפות בסרט. ואם כבר צפיתם או צפיתן והתחושה הייתה פוזיטיבית, הספר רק יעכיר ולכן אולי עדיף להימנע ממנו. למרות שאני מוכן להישבע שלקרוא אותו לקח פחות זמן מאשר לצפות בסרט, כיוון שהוא כה קולח ומשתדל שלא להעמיס או להעמיק. כך שנותרה רק שאלה אחת, ויש שיגידו שהיא החשובה מכל – האם לראות את הסרט הזה, או לא לראות אותו?

במקרה של ״ארוכה הדרך למטה״, אני חושב שהתשובה היא אפשר בהחלט, רק אל תצפו למשהו מעניין או מקורי. הסרט לא לגמרי מסתדר לוגית ומוסרית ולא יוצא יותר מדי טוב בטיפול בנושאים מורכבים כמו הרצון להתאבד עד כדי ניסיון ואז ניסיון לשיקום החיים למרות הכל, או אפילו בנושאים פשוטים כמו צילום של ארוחת בוקר בבית מלון. כן, אפילו הצלם המגוון בן דייויס (״קיק אס״, ״אבק כוכבים״, ״לאייר קייק״) לא מצליח להכניס קינטיות או ייחוד לסרט האוטומטי הזה. הכל עשוי לא רע, אבל מניעים פסיכולוגיים סבוכים או רצף עלילתי המובל בידי תהליכים או אפילו סיבה ותוצאה לא תמצאו כאן. או לפחות, אני לא מצאתי.

בספר (פעם אחרונה, מבטיח) המנוע העלילתי היא דמותה של ג׳ס, המתוארת כבלתי צפויה ומשתעממת בקלות, מה שגורם לחבריה החדשים להיגרר אחריה למקומות לא שגרתיים ולנסות להצילה מעצמה. בדרך וכתוצאה מכך, התהליך מנתק אותם מדפוסי מחשבה ישנים או פשוט מנער אותם מספיק כדי ליצור אדוות באגם הדיכאון בו הם צפים. בסרט, החליטו היוצרים להפוך דווקא את הדמות שלה להגיונית יותר ומתוסבכת פחות, אבל לא מצאו פתרון למניע התהליכים שהאחרים אמורים לעבור, כך שהם פשוט עוברים אותם בלי סיבה. הייתי מגזים ואומר שמדובר בעיבוד עצל עד כדי כך שזה לא שהוא מחפש פתרונות קלים, אלא מתעלם מן הבעיות. ובעיות תמיד יש, בין אם נאמנים למקור ובין אם משנים ומתכווננים. זה מוזר במיוחד בסרט שעוסק בכך שלהתעלם מהבעיות שלך לא פותר אותן, אבל כנראה שסרטים שמבינים את עצמם הופכים למצרך נדיר יותר ויותר בעולמנו.

יכול מאוד להיות שכקורא היה לי קל יותר להשלים פערי מידע, ובכל מקרה לעולם לא אדע איך זה לחוות את הסרט דרך עיניים נקיות מדעות קדומות. אלא אם אתחשב בדעות של חבריי וחברותיי לצפייה, שהתלהבו עוד פחות ממני. ואני לא מאוד נלהב, כפי שאני מקווה שהובהר, אבל תנו לי קצת מבטא בריטי ואיזה משהו אנושי להיאחז בו, כמו אחווה או הכח שבהשתייכות לקבוצה כדי להתגבר על טרגדיות אישיות – ואני די שלכם. גם אם לא אמליץ בחום, או בכל טמפרטורה אחרת.