לזכרו/לכבוד יום העצמאות 2014: הלאומי מול הפרטי בסרטי אסי דיין

"אתה ממהר, אה? לדפוק את דפנה ולמות. לפני שנתיים זו הייתה הסיסמא של החיילים של הפטרולים שהיו עוברים פה. מזרון הם קראו לי. אתה יודע שאני הייתי מזרון? אבל אני אהבתי אותם. לא יודעת, לחיילים יש גוף אחר, תנועות אחרות. אפילו בזיעה שלהם יש משהו כזה, לפני המוות. אחר כך המלחמה עברה אז הם הפסיקו לבוא. אתה יודע שאתה החייל הראשון שעובר פה אחרי המון זמן? אבל יש הבדל אחד, שאתה, אתה לא מזיע״.

(דפנה, מתוך "חגיגה לעיניים" תסריט: אסי דיין ונפתלי אלטר).

את המונולוג הזה לא נושאת דפנה בפני חייל, אלא בפני משורר בגיל העמידה שניסה להתאבד עם הגיעו לעיירת פיתוח. יש במונולוג הזה הרבה מן הקסם והנושאים החוזרים ביצירתו של אסי דיין – המשיכה והעיסוק במוות, כמובן, אך גם ההיקסמות מן השפה העברית בכלל והסלנג הצבאי בפרט, אשר עובר אצל דיין תהליכים שהופכים את המכובד למגוחך ואת המגוחך והמשפיל, כמו המילה "מזרון", למלא באהבה ואמפתיה. הסרט, כמו רבים מסרטי דיין, מהלל את התשוקה, את חיי הפרט, את הרגעים הקטנים בחיים אשר נרמסים על ידי דברים לכאורה גדולים יותר, כגון "הלאום", צרכי המדינה והצבא, או קהילה זו או אחרת. האדם הקטן מחפש משהו לאהוב, משהו אמיתי לגעת בו, בתרבות עשירה בסמלים לאומיים ונוכחות צבאית, המופיעה בדרך זו או אחרת ברוב הסרטים שכתב וביים (או רק כתב) דיין.

גיבור חגיגה לעיניים הוא משורר הנחשד, כנראה בטעות, על ידי אנשי עיירת הגבול (יותר כפר נידח מעיירה) הקטנה אליה הגיע, כמשורר חשוב עד לאומי. אף כי לטענתו בשירה שלו אין תיאורים של נופי המולדת או הבטחה לשלום אלא דימויים אינטימיים ולעיתים אירוטיים, אנשי העיירה כבר מוצאים בכתביו את הלאומי וטורחים ללמד את הילדים את השורות הלא-ממש לילדים שכתב. הדברים האישיים ביותר שלו הופכים ללאומיים וניסיון ההתאבדות האישי הכושל שלו הופך בסופו של דבר למשימה עבור אנשי העיירה אשר מועניינים כי ההתאבדות של המשורר הנודע תתבצע אצלם, מה שיוביל כמה תיירים לאותו מקום נידח. המשורר, נקרא "שאול הכהן" שם שהוא בו זמן בעל משמעות תנ"כית של קדושה ומלוכה, אבל גם סתמי ונטול ייחוד. זהו שם קטן של אדם קטן אשר אנשי העיירה מקווים או מאמינים, בטח הרבה יותר ממנו, שיש בו משהו גדול,  שיהפוך גם את המקום שלהם לגדול. במהלך הסרט גם נוצרת באמת של סוג אהבה בינו לבין דפנה, אבל לאהבה אין סיכוי לשרוד מול הדחף של הכלל, המאופיין בסוג של שיתוף עתיר מתחים פנימיים בין אנשי הכפר/עיירה וגם על ידי נוכחות צבאית בסרט.

הצבא נוכח בסרט בשלושה אופנים. הראשון מתבטא דרך השפה, אשר מכילה הרמזים לסלנג צבאי. השני הוא דרך התפקוד של אנשי העיירה, אשר לוקחים על עצמם תפקידים כמו-צבאיים של שמירה והשקפה על השטח – גם אם לא ברור מפני מי יש לשמור. ויש גם את הצבא האמיתי הנוכח בסרט בסמוך ליישוב, והוא נלחם מלחמה של ממש, מציע למשורר לצאת למשימות התאבדות. אלא שלא ממש רואים אויב, מה שלא מפריע לצבא להיראות כמושפל ובעיקר כלא מובן. "אתם בטח רואים שאנחנו בנסיגה, אז יש לי הודעה בשבילכם – אנחנו באיגוף" מודיע מפקד הכוח. הסרט מציג את הצבא כאבסורד הלוחם מלחמה אשר אין לה קשר לחיי האזרחים או לדאגה עבורם. הצבא הוא כמו גוף נפרד, המוסיף עוד נדבך על החוויה הסוראליסטית העדינה אשר מייצר הסרט, כמו רבים מסרטיו של דיין.

סרט זה, שצולם לפני מלחמת יום כיפור אבל יצא לאקרנים רק ב1975, זכה לביקורת חיוביות וליחס מזלזל מצד קהל. שנה אחר כך הוציא אסי דיין את "גבעת חלפון אינה עונה" והפעם הביקורות קטלו והקהל חיבק ועוד מוסיף לחבק. אין באמת טעם שאני אספר לכם על ״גבעת חלפון״, אתם הרי מכירים אותו. גם בסרט הזה הצבא מוצג באורח מעט אבסורדי, נוסח "מ.א.ש" ו"מלכוד 22" אבל ההיבט המעניין יותר בסרט הוא החדירה של חיי הפרט ליחידה הלאומית, אשר שוב מוצבת הרחק ממרכז הארץ ולמעשה הרחק מכל קשר עם אזרחים אשר אינם מגוייסים או מתגייסים ליחידה.

גם הגיוס לא מתבצע מאהבת המולדת, אלא על מנת לברוח מבעלי חוב או לגבות חובות. וגם בקרב חיילי הסדיר, הצבא הוא מטלה יותר משליחות. חיילי האויב בסרט מזוהים בטעות כחיילי גולני ובסופו של דבר עבור המבצע הצבאי שבכל זאת מתרחש בסרט, הגיבורים נדרשים דווקא למדי או"ם. למרות שהאתוס הלאומי מוכר על ידי כל הדמויות בסרט, הן לא באמת זוכרות את המהות שלו. החיילים לא זוכרים מה עשינו בדיוק ב-48, אבל אין יותר טוב מזה. רבים מן הצופים בסרט יודעים כי שמו הוא פראפרזה על הסרט הציוני "גבעה 24 אינה עונה", אבל מעטים באמת ראו, או זוכרים אותו הסרט. לכוורת נכנס השם חלפון – לא רק אדם פרטי, אלא גם אדם מזרחי, לכאורה דמות אשר לא זכתה לחלק מכובד באתוס הלואמי הקלאסי.

20 שנה מאוחר יותר, בסרט "מר באום", מפקד כוח יעצור במהלך מה שמתואר כקרב (שוב מול אויב בלתי נראה) על מנת לדבר עם אבא שלו בטלפון על הקרבה למוות, רגע לפני שהוא נותן פקודה לירי. לאחר ניתוק השיחה, מתברר כי הכוח נע לעבר תחנת הכוח רידינג בתל אביב. האב הגוסס מתקשר לבן לא על מנת להיפרד, או לא רק, אלא על מנת לדעת משהו מפי גורם צבאי, המוסמך בקרבה למוות. בסמוך לאותה סצנה, נראית בסרט חיילת נוספת, אשר מבצעת מין אוראלי בשותפו לעסקים של הגיבור, בעוד זה נוהג ומדבר בטלפון – שוב קשר בין צבא ומין. עוד באותו סרט, השיר "לבכות לך", המזוהה באותן שנים עם האבל הלאומי על יצחק רבין, מופיע בגרסת מוזיקת מעליות נטולת רגש בבית אבות, והקודש הלאומי הופך למשהו על הסף המגוחך. כמה שנים קודם לכן, בסרט "החיים על פי אגפא", ראינו באופן נדיר בסרטי דיין במי הצבא נלחם: הוא מסתער בירי על האזרחים, עליהם הוא לכאורה מגן.

קל להצביע על היחס לצבא בסרטי דיין כסאטירי. הוא מוצג כעולם עם חוקים נטולי הגיון, מלא באבסורד ובחוסר יעילות. אבל כפי שראינו במונולוג הפתיחה, היחס הזה גם לא מסתיר את ההערצה ואת הקבלה של הצבא כחלק מן החיים – גם אם הוא חלק בעייתי. חוסר התכלית של הצבא הינו ההמחשה של הציטוט המזוהה ביותר עם "שמיכה חשמלית ושמה משה" – "אין תוכנית. חיים. נקודה." הצבא תמיד קרוב גם לתכלית היחידה השוברת את הנקודה, המוות, אחריו יש נקודה גדולה יותר. כשם שדיין בז לכל דבר ממסדי ומקדש על פניו את הפרטי ובמידה רבה את המגע מיני, הוא גם חלק מן הממסד הרשמי, או לפחות לא רואה דרך לברוח ממנו, מגוחך ככל שהיה – ולרוב הוא מגוחך מדי.

אולי הדוגמה הטובה ביותר ליחס של דיין בסרטיו לנראטיב הלאומי נמצאת בסרט הקצר "המדריך לכיסוי תחת", אולי הדבר החתרני ביותר שאי פעם שודר בערוץ 2 המסחרי, לצד "החמישייה הקאמרית". בסרט די מבריק זה, דיין מגלם גבר המנצל את הפגנות השמאל כתירוץ לצאת מן הבית ולבגוד באשתו עם עולה חדשה מארה"ב, התומכת דווקא בימין שהוא לכאורה רחוק פוליטית מן הגיבור (שהיה מצביע לפרס ומר"צ בבחירות 96, לו היה בארץ). באחת מן ההפגנות, השקר מאיים להתגלות כאשר רבין נרצח והגיבור לא מתעדכן בזמן. האסון בדרגה הלאומית מאיים לחסל את החטא הפרטי של הגיבור, אבל התמונה מורכבת יותר.

דיין מציג בסרט סאטירה חריפה על מחנה השמאל הישראלי, אשר מלא במילים ריקות, עדיין נהנה מסיפורי קרב (הגיבור שר את "גבעת התחמושת" במקלחת) והגיבורים שלו הם בכל זאת גנרלים לשעבר. הסרט מציג את הגיבור העומד להתוודות על רומן בפני אשתו כאשר הודעתו של איתן הבר על מות רבין בוקעת מן הטלוויזיה, והוא שרוי במיטה עם המאהבת שלו בזמן ההלוויה של רבין. אבל הסרט כולו מסופר לרבין עצמו, כאשר הגיבור מגיע בהתחלה וניצב מול האנדרטה לרבין בכניסה לעיריית תל-אביב. הגיבור הוא עדיין חלק מן הממסד הדפוק של הארץ הזו.

ממסד בסרטי דיין הוא נטול הגיון וזה בה לידי ביטוי בשימוש נהדר של דיין בשפה העברית, ביכולת שלו לשבש פתגמים, לאמץ סלנג ולרדת לפשרו באופן שחושף את הטבע הבעייתי של שפה באשר היא שפה. דיין מתייחס לשפה כעוד אלמנט אשר בא לייצר סדר בעולם שאין בו למעשה סדר והיגיון פרט לסדר ומדומה, ולכן חותר תחת המנגנונים של העברית. כמי שעסק גם בשירה, דיין שולט היטב בכל רמות העברית ובוחר במתכוון בעברית המשובשת ביותר, מוצא בה יופי ופיוט. דיין לא סתם כתב דיאלוגים טובים המשלבים בין הקומי לטראגי, הוא כתב דיאלוגים בשפה שהיא פרטית שלו וניתנת לזיהוי, גם בסרטים פחות טובים כגון אלו שביים בשנות השמונים או נתן לבמאים אחרים לביים במהלך הקריירה. זה אולי יפריע למי שמחפש קולנוע נאמן למציאות, אבל הקולנוע של דיין לא שאף לייצג את המציאות כפי שהיא, אלא לומר עליה משהו ולבדר.

לגבי דיין כבמאי, גם כאן הוא נהנה לשחק עם השפה, במקרה זה עם השפה הקולנועית, אם כי בדרך אחרת. בשנות השבעים והשמונים הקולנוע של דיין נראה לא פעם כאילו מרושל במכוון. כאילו קולנוע מעוצב היטב הוא ממלכתיות נוספת שדיין חורג ממנה. הסרטים שלו חגגו את העובדה שהם לא נראים "טוב", בחלק מהם השוטים הסתיימו בטשטוש התמונה עד עיבוד פוקוס מוחלט. בשנות התשעים השפה הקולנועית שלו עברה שכלול – "החיים על פי אגפא" הוא הסרט היחידי של דיין אשר נראה ומעוצב נהדר לכל אורכו. לא לחינם חברת חומרי גלם לצילום נותנת את שמה לסרט. "החיים על פי אגפא" מתקיים בממלכת של תיעוד המציאות ולכן הוא יפה כמו אגדה, כמו סרט קולנוע אמנותי. והכוונה אינה רק לשחור-לבן ולשימוש בהילוך איטי ויחסי פסקול-תמונה, אלא גם לעיצוב הפריים לאורך הסרט.

בסרטיו הבאים, דיין שילב בין שני הסגנונות, בין המרושל למיופה והאמנותי, בדרך כלל על ידי שילוב של כמה דרגות מציאות – קטעי פנטזיה/חלום או מציאות בלתי אפשרית המצולמים היטב, ומציאות הנראית מרושלת יותר. שני סוגי הייצוג נראים לא אמיתיים – סביבות לא ריאליסטיות כמו גן עדן או תערוכה על השעה וחצי האחרונות בחיי אדם נראות חיות ויפהפיות, וסצנות אשר לכאורה התרחשו בדיאגזיס של הסרט נראות כבויות, כאילו ניטל משהו מן החיוּת שבהם. או כאילו הן צולמו בזירוז וברישול, שאין ספק כי קיים ברבים מסרטי דיין, אבל מוסיף במידה רבה לקסם שלו כיוצר. יוצר שאצלו יש סרטים איומים לצד יצירות מופת ודי הרבה סרטים שנעים בין שני הקטבים. ויצירות המופת, אגב, לא באו רק בתקופה אחת. היותו של "גבעת חלפון אינה עונה" להיט אינו אומר כי הוא לא סרט נהדר בהומור שלו, בלכידה שלו את היחסים בין קבוצות שונות בחברה הישראלית ובהסרת ההילה מן הצבא ומוסדות לאומיים אחרים.

"חגיגה לעיניים" מסתיים כטקס שמקצין את האובססיה של ישראל לשכול ולאבלות, כאשר האבלות בסרט לא רק מנציחה את הנפטר, אלא תורמת במידה רבה למותו, שלא לומר הופכת לסיבה היחידה למותו. בכך, יש בקולנוע של דיין אמירה גם על היחס לשכול הצבאי וליחס של החברה למותו של דיין עצמו, כאשר כתב בשיריו כי אחרי מותו יזכה להערכה. דיין הרבה להצהיר על עצמו כיוצר חשוב, הרבה להיות באור הזרקורים בנסיבות מחמיאות ולא מחמיאות, ודומה כי הוא היה נהנה מן הכותרות הראשיות בעיתונים על דבר מותו. אבל לו היה מביים את זה, היה מציג את המגוחך במנהגי האבלות עליו, כגון כתיבת הטקסט אותו אתם קוראים ברגעים אלו.

מותו בשבוע שעבר היה עבורי הלם פתאומי בגלל הנוכחות הבלתי פוסקת של היצירה שלו בחיי, אף כי חלק מאותה יצירה שלו הייתה חשיפת המצב הרפואי והנפשי הקשה בו היה נתון, כך שיש במוות זה גם משהו צפוי. גם בדרך בה צוין האבל הלאומי על מותו יש מן הדואליות אשר אפיינה את יצירתו של דיין – כותרות ראשיות בעיתונים, אבל בלי הודעת השתתפות בצער מטעם הממשלה או משרד התרבות. סוג של נכס תרבותי שלישראל הרשמית יש כלפיו גם הערכה וגם רתיעה. גאון פאתטי שעדיין מסמל את הציונות, או אולי את גסיסתה של הפוסט-ציונות ויותר מכך את הבריחה ממילים גדולות כל כך ובוז לפוליטיקה אשר קורעת את הארץ והזו ואולי גם את כל האנושות. אבל האנושות ביצירה שלו היא בסופו של דבר, כמו כל דבר, משהו שמתקיים – אבל אין לו תכלית.

ויש עוד אלמנטים ביצירה של דיין בהם לא נגעתי בטקסט זה, אבל לסיום אציין את האלמנט שהוא אולי המופלא ביותר ביצירה שלו, זה שאיני יכול להסביר – היכולת הכובשת שלו כשחקן, החל משנות הששים ועד לשנים האחרונות. זה יותר מיופי חיצוני, מעמידה נכונה מול המצלמה ומהפיכה טבעית לדמות. כל הופעה של אסי דיין ז״ל כשחקן הייתה מהפנטת מסיבות שאין ביכולתי להבין ושכל ניתוח יחמיץ אותן.