"ספיידרמן המופלא 2", סקירה

בסרט ההמשך לעלילות האיש שעירבב את הדנ"א שלו בזה של עכביש, הוא לא מתמודד מול האיש שהפך את עצמו ללטאה ענקית, אלא נגד אדם שנפל לתוך מיכל צלופחים ולכן יכול לשלוט בחשמל. יש גם חבר ילדות שסובל ממחלה גנטית שלאט לאט הופכת אותו לגובלין וצפויה להוביל למותו – אבל זה האם יהפוך אותו לנבל???

תיאור עלילה זה לא צריך להפתיע אתכם או להיתפס כטיפשי במיוחד – אנחנו עמוק בתוך עידן עיבודי הקומיקס לקולנוע וכבר למדנו לשכוח, או לעוות, כל הגיון מדעי עליו גדלנו על מנת ליהנות מחלק מן הסרטים מבוססי הקומיקס. בטח כשמדובר בפיטר פרקר/ספיידרמן גיבור על שהוא גם צלם עיתונות וגם מומחה במדע. ולמרות שהעלילה נשמעת מוזרה ולא אמינה, כבר התרגלנו שאין הדבר אומר שהסרט יהיה מטופש. סרטי הקומיקס של השנים האחרונות נגעו במספר סוגיות פוליטיות ושאלות לגבי מהות האדם. ובניגוד למה שחלק מן הקהל חושב, לא תמיד הם עשו זאת בצורה שמרנית או רדודה.

אבל מה שהפתיע אותי מעט ב"ספיידרמן המופלא 2" (The Amazing Spider-Man 2) הוא הרגש שעורר סיפור האהבה המוצג בו. אולי זה לא מפתיע כי הבמאי של סרטי "ספיידרמן המופלא" הוא מארק ווב, אשר מלבד השם מותאם העלילה שלו ביים לקולנוע קודם לסדרה רק פיצ'ר אחד, הקומדיה הרומנטית "500 ימים עם סאמר". גם סרט הספיידרמן הראשון שביים היה לדעתי יחסית חזק בקטעים הרומנטיים – מה שעיצבן חלק מן הקהל. זה לא שהכל עובד בסרט החדש, או בקו העלילה הרומנטי, אבל יש בו מספיק דברים שהופכים אותו ליצירה מיוחדת שמעבר להנאה מסרט קומיקס גם נגעה לי בלב.

לאחר אירועי הסרט הקודם, פיטר פרקר וגוון סטייסי מסיימים את התיכון – היא כנושאת נאום בטקס הסיום והוא כמי שמחלק את זמנו בין לימודים לזינוק בין גורדי שחקים. הם גם יוצאים יחד ואהבתם פורחת, אלא שפיטר פרקר לא מאפשר לה לפרוח יותר מדי: בסרט שעבר, הוא הבטיח לאביה המנוח שיתרחק ממנה על מנת לא לסכן אותה, ולא נוח לו להפר את ההבטחה יותר מדי. השניים מגיעים לנקודה הכואבת בה מוחלט על סיום הקשר – אבל אהבה לא מסתיימת כך כך בקלות.

הדבר שמוביל לניסיון מושך/כואב לחזור להיות ידידים, כאשר לפחות אחד מן הצדדים מעוניין ביותר מכך מן ההתחלה ואף צד אינו לגמרי בטוח במה באמת הוא מעוניין. הסצנות בהן השניים מנסים לחדש את החברות שלהם ואולי גם את הרומן (ואולי לא) טובות מאוד בעיניי, אחת מהן ממש נהדרת – בעיקר באמינות שלה. היא אמנם נקטעת באמצע כי הגבר שוב צריך להציל את ניו יורק מנבל-על חדש, אבל יש בה משהו מעודן וכן. הסרט מרוויח לא מעט מן הכימיה בין שני הכוכבים שלו, אנדרו גארפילד ואמה סטון, זוג גם בחייהם הפרטיים. ההיסטוריה של הקולנוע מכילה כמה דוגמאות לשחקנים שהקשר שלהם מחוץ למסך הפך לניצוצות של ממש על גבי הבד, למשל בוגרט ובקאול או הפבורן וטרייסי. גארפילד וסטון יכולים בהחלט להצטרף לרשימה – הוא במיטבו לצידה והיא בכל מקרה במיטבה כמעט בכל סרט.

איני מבקש לטעון כי סיפור האהבה ביניהם אינו מלא בקלישאות או כי הוא מפותח היטב לאורך כל הסרט. רוב אם לא כל הסיטואציות בהן הזוג מוצא את עצמו הינן בנאליות ולצד כמה דיאלוגים שנונים יש רגעים של סיסמאות במקום טקסטים. אבל הביצוע טוען את הקשר המוצג בסרט באמינות, בכאב ובעונג האהבה. בעיה חמורה יותר של הקשר היא שהסרט לא ממש מפתח אותו עד הסוף, כי בכל זאת מדובר קודם כל בסרט פעולה ועוד כזה עם הרבה עלילות – למעשה, יותר מדי עלילות – מה שלא מאפשר לאף סיפור לזכות לפיתוח שממומש עד תומו. והם עוד זרקו החוצה עלילת משנה הקשורה למרי ג'יין ווטסון, עוד אהובה של ספיידרמן מימי הקומיקס או טרילוגיית הסרטים הקודמת, שהסתיימה, אגב, ממש לא מזמן.

אם הטיפול בקשר הרומנטי היה טוב בסרט הקודם וטוב יותר בסרט הזה, הדבר נכון הרבה יותר לגבי קטעי הפעולה. כמה מהם די מרהיבים ובכל אחד מהם קל להבין כל הזמן מי נגד מי, פרט לרגעים בהם הסרט מונע מאיתנו מידע במתכוון. ווב קודם כל מספר סיפור ורק אחר כך טובל אותו בספקטקל של האפקטים. אבל האפקטים בסרט הזה טובים מאוד והשימוש בתלת מימד בכלל נהדר, גם בסצנות הפעולה וגם בסצנות האינטימיות יותר.

סרטי קומיקס נמדדים לא מעט באיכות הנבלים שלהם, כאשר חלף מן העולם העידן של נבל-על טוטאלי בעל מבטא זר, נבל שהוא רשע מוחלט. הרשעים של היום אמנם עדיין פחות או יותר רוצים להשמיד את העולם המוכר לנו, אבל יש להם מניעים שאפשר להזדהות עימם. אה, סליחה, הסרט דווקא נפתח עם דמות של בריון רוסי, שאנחנו לא יודעים עליו דבר פרט לכך שהוא רוצה לזרוע הרס, לחטוף חומרים רדיואקטיבים ולריב עם ספיידרמן. מה שמפתיע הוא שדווקא פול ג'יאמטי נבחר לתפקיד ונראה שהוא די נהנה ממנו, אם כי הדמות לא מוסיפה לסרט הרבה והיא אכן נעלמת ממנו די מהר.

מה שמאפש לנו להכיר את מקס דילון, אדם שדומה כי חוץ ממפגשים קצרים עם גוון סטייסי וספיידרמן אף אחד לא שם אליו לב. כמובטח בתקציר וכתבי הקודש של מארוול, הוא הופך להיות אלקטרו – אחרי שאף אחד לא התייחס אליו בחיים, הוא דורש את היחס בחזרה. הוא גם חושב שספיידרמן שהוא פעם העריץ שיקר לו או משהו כזה. מי שמגלם אותו הוא ג'יימי פוקס, מה שטוען את הדרישה של הדמות ליחס ואת הטענות לקיפוח בעבר גם בהקשר של מאבק בין גזעים בארה"ב. מטאפורה די ברורה שהסרט לא עושה די על מנת לגאול אותה מן הבאנליות. פוקס עושה עבודה טובה, בעיקר בסצנות לפני השינוי שחל בדמות, אבל חסר בה משהו אשר יהפוך אותה לנבל בלתי נשכח, כמו למשל הנבלים בסרטי באטמן של נולאן או ברטון.

אבל למעשה, הנבל העיקרי של הסרט הוא לא דמות אחת, אלא תאגיד. תאגיד אוסקורפ היה גם האויב הראשי בסרט הקודם. יש לו גוף, המיוצג בידי חלק מן האנשים שהם גם נבלים אישיים, אבל דומה כי עיקר כוחו הוא בהיותו תאגיד, בהיותו כוח כלכלי המבוסס על רמיסת האחר גם באמצעים של מונופול חוקי וגם באמצעים של פיתוח מחקר גנטי שיוביל להשמדת ניו יורק. במידה רבה, גם המשפחה שעומדת בראש התאגיד היא קורבן שלו, לפחות קורבן חלקי. נורמן אוסבורן (כריס קופר בהופעה קצרה) הוא נבל לא קטן גם הפעם. הבן שלו, הארי אוסבורן הוא לא רק חבר ילדות של פיטר פרקר אלא דמות עם יחסים סבוכים עם התאגיד, האב הביולוגי, ספיידרמן והעולם.

כנראה שדמותו של הארי אוסבורן קשורה לדור הביטניקים, כי בטרילוגיה קודמת גילם אותה ג'יימס פרנקו שגילם אחר כך את אלן גינצברג ב"יללה" (Howl) ובסרט הזה מגלם אותו דיין דיהיין, שגילם את לוסיין קאר (דמות מפתח בעייתית בדור הביט) בסרט "הרוג את יקיריך". דיהיין הוא אולי שם הרבה פחות מוכר מפרנקו, אבל הוא שחקן מגוון יותר ובעיקר כריזמטי הרבה יותר. הבעיה בסיפור שלו הוא שתהליך שהוא עובר מורכב ומוצג חלק ניכר מן הזמן בחטף ולכן השינויים נראים דרסטיים מדי, בעיה אשר שורה על חלקים נרחבים בסרט.

החלק היותר בעייתי בסרט הוא יחסיו של פיטר פרקר עם משפחתו – הגילוי לגבי האמת אודות הוריו ויחסו עם דודתו מיי, שמגדלת אותו. סאלי פילד היא ליהוק נהדר על הנייר לתפקיד דודה מיי, אבל משהו בהופעה שלה לא עובד – לא מבחינת האמינות ולא בהוספה של מתח או הומור. הגילוי לגבי הוריו לא ממש מותח כפי שהוא אמור להיות, אבל לפחות מאפשר לקמפבל סקוט כמה רגעים של משחק טוב בפלאשבקים ורגע חביב של נוסטלגיה לקראת המערכה השלישית של הסרט, באמצעותו מגלה פרקר את הסוד שכבר הבנו לבד.

החסרונות המפורטים מונעים מ"ספיידרמן המופלא 2" להפוך לסרט קומיקס גדול של ממש. רובם, אגב, נובעים מתסריט שנראה כי נכתב בזירוז. אבל מצד שני, הוא כן מספק כמה מן הסצנות הטובות ביותר של השנה עד כה, לדעתי הן בתחום הרומנטי והן מבחינת פעולה, מה שמספיק על מנת להפוך את הסרט לראוי לצפייה, ועדיף בתלת מימד. ומכיוון ששעתיים וחצי הן גם ככה הרבה זמן, אל תרגישו חובה להישאר לאורך כל הכתוביות – אין בסופן עוד סצנה (שזה שיפור לעומת הסצנה בסוף "קפטן אמריקה: חייל החורף").