"בחזרה לחיים", סקירה

"בחזרה לחיים" (Sein letztes Rennen) אינו סרט על כתבי מבט שהחזירו את השידור להמנחה המיתולוגי חיים יבין בתום כתבתם, אלא סרט על דמות אחרת לגמרי, מיתולוגית הרבה יותר בעולם אותו הסרט מציג: האצן הגרמני פאול אוורהוף, אשר בשנות החמישים זכה במרתונים בכמה תחרויות גדולות. השיא הגיע באולימפיאדת מלבורן 56, שם הוא ניצח ממש על קו הסיום, הביא לגרמניה את הזהב ושיקם את כבודה של האומה שחשה מושפלת, מוכת והרוסה בעקבות פשעי המחלמה שביצעה וההפסד במלחמה. כלומר, ככה זה בסרט – במציאות זכה במרתון ההוא צרפתי בשם אלן מימון.

אבל הדמות המיתולוגית הזו מאפשרת לבמאי קיליאן רידהוף, שכתב עם התסריט יחד עם מארק בלובאום, לעסוק בזקנה, ובשאלה האם בסביבות גיל 80 עדיין ניתן להשיג משהו בחיים, או שצריך להתמסר לשגרה בבית אבות כי כבר אי-אפשר לטפל בעצמך לבד. פאול (דיטר האלפורדן) דווקא חושב שהוא יכול לטפל בעצמו לבד, אבל אשתו מרגוט (טטיה סייבט) כבר חולה מדי והזוג עובר לבית אבות. אולי האישה השלימה עם העובדה, אבל פאול ממש לא חש בנוח בחיים החדשים במוסד, שמארגן לא מעט פעילויות לדיירים, אבל לא מן הסוג שמעניין את הגיבור: הדיירים שרים במקהלה או מכינים קישוטים לחגיגות בהם תופיע המקהלה. פאול מחליט לחזור להתחרות במרתון ברלין. ולנצח בו, כין אין טעם להתחרות עם לא שואפים לפסגה.

שמו העברי של הסרט מכיל את המילה "חיים" וכך הוא רומז לסוג הקולנוע אליו שואפים יוצרי המשווקים שלו – הצלחה מן הסוג של "מחוברים לחיים" שתגרום לקהל להרגיש כי לא הכל אבוד גם בחלקים העצובים והלא קלים של הקיום, וכי גם עם גורל קשה כמו נכות אפשר למצוא אושר ולמידה. מכיוון שלא כולם צפויים להיות נכים או מהגרים עניים, הסרט החדש יראה לכם שגם הזקנה היא יותר מגוונת משחשבתם. הקשר ל"מחוברים לחיים" אמנם לא קיים בכותרת המקורית, אך התחושה היא כי יוצרי הסרט יחתמו עליו.

אבל פירושו של הדבר אינו שהסרט מצחיק כמו "מחוברים לחיים" (הוא כמעט ולא מנסה) או מגביל את עצמו למסר פשטני. בכמה רגעים בסרט יש נגיעה של היצירה בנושאים מורכבים וטעונים ועמדה לא אחידה. הסרט לא ממש מנסה להיות מורכב, אבל מצליח לפרקים לעורר עניין ודיון בכמה היבטים. ואז זונח אותם לטובת תבנית ופתרון סיפורי שלא יאתגר יותר מדי את קהל היעד של הסרט ויתן לו סיפור בגוונים הדרושים – עם יעדים ברורים, רעים שמבינים היכן טעו, גיבור שלומד להכיר את עצמו טוב יותר למרות קשיים צפויים ומפתיעים שצצים בדרך הארוכה, שהיא ההכנות למסלול המרתון ולחיים עצמם. האם בין המורכבות לפשטנות הסרט עובד? לדעתי לא ברמה אחידה.

הנושא המעניין ביותר העולה לדיון בסרט בכלל לא קשור למטרה של הגיבור בהווה של הסרט, כלומר בריצת המרתון בגילו המתקדם, אלא בעברו ככוכב של ריצה. הסרט נוגע בקשר הבעייתי בין לאומנות וספורט, שכן אוורהוף לא רק ניצח, הוא שיקם את כבודה של גרמניה. אמנם לא מדובר בדמות אמיתית, אך הספורט בהחלט תרם לא מעט לשיפור התדמית של הגרמנים בינם ובין עצמם (בעיקר הניצחון של הנבחרת של מערב גרמניה בגביע העולם בכדורגל בשנת 1954). הסרט לא מפחד לגעת ברגשות הלאומניים שעורר האצן בזמנו, והוא שב ומעורר אותם בקרב דיירי בית אבות. בחלק מן המקרים הוא אף מוביל למקרים של חזרה לגאווה לאומית אחרת, שקבורה איפשהו בתת המודע של הקשישים בסרט ושל החברה הגרמנית – הגאווה בשייכות למפלגה הנאצית. הסרט לא מפחד לגעת בנושא טעון זה, שרלוונטי גם לאומות אחרות. יש באהדת ספורט סוג של עידון של דחפים של גאוות יחידה ועליונות על פני האחר. האם מדובר בסובלימציה של הדחפים או בפאשיזם במסווה של תרבות פופולארית? הסרט מעלה את הנושא אבל לא ממש מסיים לדון בו, כי נושאים אחרים יותר בוערים עבורו, אבל ניתן לראות את הקשר שלו גם אליהם.

נושא אחר בו נוגע הסרט בצורה עדינה הוא היחסים בין בני הזוג אוורהוף. הבעל לא מוכן לקבל את הזקנה, את הפרישה, את החיים בהם היעד הוא ליהנות מן הדברים הקטנים עד למוות שכבר אינו רחוק. אשתו כבר עייפה בהרבה, לא רק חולה בהרבה. היא גם השלימה יותר עם מה שהספיקה ולא הספיקה בחייה. הבעל דוחף אותה, בלי לשאול או לחשוב שיש לה דעה שונה ממנו בעניין, בחזרה לעסקי המרתון. מסתבר שגם בימי תהילתו היא תמיד תמכה בו וטיפלה בו, כמו זוג אוהב מסורתי. זהו דגם של זוגיות שאולי יכול להיתפס מיושן בימינו – האישה אמנם עושה הכל מאהבה ובמסירות, אך דומה כי הגבר מתקשה לראות בה יישות עצמאית עם רצונות שונים ואף מנוגדים משלו. הוא אפילו אינו מבין כי בדרכו הוא מסרב לתת לה את מה שהיא זקוקה לו – מנוחה, חיים מן הסוג שבית האבות מציע.

זהו בעצם אחד משני הניגודים שמציג הסרט: אלו שמעדיפים בזקנתם לקבל את המצב כסוף פרק בחיים ולהתמסר למשימות קצרות מועד, ואלו (בעיקר פאול) שמעדיפים לחיות בצורה מאתגרת עד הרגע האחרון. הניגוד הזה קבור בתוך הניגוד היותר גדול, שכן פאול הוא היחיד שמסוגל להגיע להישגים גדולים ולתת השראה לכולם מול המערכת, המיוצגת בסרט בעיקר דרך צוות בית האבות. אם תרצו, מדובר בשני הצדדים של הערצה לנבחרות ספורט, או של לאומנות נוסח הפאשיזם או בצורה מעודנת יותר, של חברה אשר מאפשרת ליחיד לפרוח אבל גם מודעת לכוחה של המערכת.

חומרי הגלם האלו היו יכולים לייצר דרמה משובחת ומורכבת, אבל זה לא בדיוק מה שקורה ב"בחזרה לחיים". זאת בעיקר מכיוון שרוב דמויות המשנה, כמו הדיירים בבית אבות והצוות המטפל, מצויירים בקווים גסים מדי. הגיבור הוא דמות המשלבת בין המרשים ומעורר ההערצה לבעייתי, אבל דומה כאילו כל שאר הדמויות מחולקות לחיובי או לשלילי – לטועים ולצודקים. הדבר מוביל את המסר של הסרט, בעיקר בחלקו האחרון, להיות שבלוני, נדוש, מעט לא אמין ברמת המהלך שעובורת חלק מן הדמויות.

הסרט ממתיק בכף עמוסה של דבש את הנושאים הטעונים והכואבים שהוא מעורר, דבר אשר בא לידי ביטוי דרך עלילה מאוד מרכזית בסרט, בה לא נגעתי כלל עד עכשיו – משפחת אוורהוף מורכבת לא רק מפאול ומרגו, אשתו. יש להם גם בת והיא הסימבול הטוטאלי והבנאלי של דור המשך בעיייתי. ללא בן זוג קבוע (או ככה היא חושבת) הבת (הייקה מקאטש) נעה באוויר הלוך ושוב – היא דיילת, המנהלת קשר מיני לכאורה נטול רגשות עם דייל. הסרט מקדיש לא מעט זמן לדמות הזו, אשר מרגישה יותר מסמל שנועד להעיד על הבעיה של דור ההמשך של הגיבור – כל עוד בתו רווקה, זרעו קרוב להימחק מן האדמה. לא אהרוס את הסוף של קו העלילה הזה, רק אומר כי המילה צפוי קטנה עליו והסרט מטפל בו בגסות וברישול שהולכים וגדלים עד לסוף שהוא חגיגה של בנאליות מתקתקה וסגירת כל קווי העלילה.

"בחזרה לחיים" אינו סרט על הצד האפל של הזקנה כמו "אהבה" של מיכאל האנקה. הוא סרט על תקווה והשראה, כפי שמצביע שמו העברי וגם שמו הלועזי, שמתורגם ל"בחזרה למסלול". אבל יכול להיות שאם התקווה הייתה בנויה בצורה אמינה יותר, היא הייתה בסופו של דבר מעודדת לטווח ארוך יותר, מעבר לחיוך הקל שייתכן ויופיע על פני חלק מן הקהל בתום ההקרנה.