"רכבת הקרח", סקירה

שאלוהים תעזור לי, כמה חיכיתי לסרט הזה. יש לבונג ג'ון-הו, גדול במאי דרום-קוריאה ולא יעזור למי שיגיד לי אחרת, קטע פרדוקסלי כזה של לספק את הסחורה אבל בכל זאת להשאיר טעם של עוד. כשיצא "אמא" (Mother) ב-2009 הייתי מתודלק בציפיות בזכות סרטיו הקודמים של הבמאי, עליהם כתבתי בפוסט הסוקר את הקריירה הקצרה אך מלאת אימפקט שלו. ציפיותיי נענו במלואן ובדרך שלא ממש צפיתי – "אמא" חזר מבחינתי למחוזות של "זכרונות מרצח" (Memories of Murder), עד כדי כך שאני קורא לו בחיבה לפעמים "Memories of Mother" (אגב, גם שמו הקוריאני של הסרט, "Madeo", משחק על הדמיון בצליל למילה האנגלית Murder).

לפי ההיגיון הזה, ניחשתי שסרטו הבא של הבמאי יילך לכיוון של "המארח" (The Host), הסרט בזכותו נדלקתי על עבודתו של בונג מלכתחילה. גם הידיעה כי הסרט עומד להתבסס על נובלה גרפית צרפתית ודיסטופית בשם "Le Transperceneige", אליה התוודע הבמאי בזמן העבודה על "המארח", חיזקה את התיאוריה שלי. לא שהסרט יתרחש באותו עולם, אלא שיעסוק בנושאים דומים ויהנה מתקציב גדול ורגעים וירטואוזיים. שכן אם "זכרונות מאמא" הם למעשה שני צדדים של מטבע דומה מאוד בז'אנר מותחני הפשע הפסיכולוגיים, אז ההמשך התמטי הטבעי של "המארח", שעסק בהשפעות אקולוגיות הרסניות שהאנושות ממיטה על עצמה, נשמע קצת כמו תיאור העלילה של אותו קומיקס צרפתי – עתיד בו שרידי האנושות שהקפיאה את כדור הארץ מקיפה את מה שנותר ממנו ברכבת נטולת מעצורים, בידיעה שעצירה במקום תהיה הסוף.

מצד אחד, אפשר לומר שלא הייתי רחוק, ו"רכבת הקרח" (Snowpiercer) אכן מתחיל היכן ש"המארח" הסתיים לפחות בכל הקשור לטבע לעומת טבע האדם. מצד אחר, למרות שעמדתי ממש על הפסים, לחלוטין לא ראיתי מראש את הרכבת שהתנגשה בי במלוא עוזה ובשיא המהירות במשך 126 הדקות של הסרט (הייתה אמורה להיות גרסה מקוצצת של הסרט האדיבות הארווי ווינשטין, אבל היא מעולם לא עזבה את אדמת ארה"ב, אז אל דאגה).

וזה כל הכיף עם בונג והקולנוע שלו – הוא תמיד מפתיע, אבל גם תמיד מבדר. או אולי יותר נכון לומר שהרעננות הזו היא שמשאירה את הצופה מבודר ומסוקרן, יחד עם עבודה קולנועית יוצאת מגדר הרגיל אפילו יחסית לבונג בעיצוב הפריימים של הסרט הזה. ולא משנה באיזה אופן לא צפוי הוא בחר להתעלות על עצמו הפעם, אני מוצא את עצמי אוהב את זה בסיום. ורכבת הקרח, אם תסלחו על רמת ההומור והקלישאתיות של השנינה הבאה, היא לגמרי רכבת ההפתעות.

השנה היא 2031 לספירה, 17 שנים לאחר שהאנושות החליטה שהיא לא רק הגורם להתחממות הגלובלית (עדיין מצחיק אותי שמאמינים בזה, מצטער) אלא גם הפתרון. חומר מיוחד פוזר באטמוספירה על מנת לצנן מעט את הכדור שלנו, אבל גרם בפועל להקפאת העולם. שרידי האנושות שהספיקו לעלות לרכבת חובקת תבל של סר ווילפורד, עדיין חגים במעגלים בתנועה מתמדת שמשמרת אותם בחיים. כלומר, בהנחה שאפשר לקרוא לזה חיים, לפחות עבור אלה המתקיימים בקרונות האחרונים, בצפיפות נוראית, טינופת וחוסר כל. השמועות אומרות שהחבר'ה בקדמת הלוקומוטיב דווקא מכייפים, או לפחות נהנים ממקלחת חמה ואוכל טוב, אם לשפוט לפי השליחות של ווילפורד שמגיעות לבקר בקרונות הזנב – קלוד (אמה לוין), שבאה כדי לקחת את הילדים למורת רוחם של ההורים, ומייסון (טילדה סווינטון בתפקיד קומי נהדר) היד המענישה של ה-1%. אך העונשים האלימים לא מרתיעים את קרטיס (כריס אוונס), המתכנן מרד שיוביל את חבריו עד הקטר ואת הצופים עד הקטר-זיס, בעזרתם של אדגר הצעיר והנמרץ (ג'יימי בל), טניה האימהית והלוחמנית (אוקטביה ספנסר) וגיליאם המנהיג הוותיק (ג'ון הרט).

כאן כבר מתחילות ההפתעות, אז חדל תיאורי עלילה ספציפיים ונעבור אל הכללי יותר. "רכבת הקרח" הוא אקשיונר מד"ב טיפוסי במבט ראשון, אבל התעכבות על המהלכים העלילתיים שלו חושפת שרובם ככולם נמצאים שם כדי להציג התחלה של קלישאה אמריקאית – ואז הליכה לכיוון אחר מעט, לא צפוי. אני אהיה הכי מעצבן שאני יכול ואומר שכל מה שאנשים ונשים לא יאהבו בסרט, הוא בעצם כל מה שהם לא אוהבים ואוהבות בקולנוע אמריקאי אך מעולם לא נתנו על כך את הדעת. הקלישאות שכביכול "שום סרט אקשן לא שלם בלעדיהם" פתאום עומדות שם, חשופות לחלוטין, ונראות מגוחכות עד לא נחוצות. לא כאשר בונג מראה שאפשר אחרת, ועוד איך אפשר. רק תנו לאיש הזה תקציב (הסרט עלה 40 מיליון דולר ונראה מרהיב ומוקפד יותר מהרבה בלוקבאסטרים שעלו פי 3 או 4 ממנו) – ותיווכחו.

האקשן בסרט הזה הוא לא פחות ממדהים. בטח ובטח בהתחשב בעובדה שכולו מתרחש בתוך כלי רכב נוסע, מה שמחייב את המורדים להתקדם קרון אחר קרון בלי אפשרות אמיתית להסתתר ולעיתים גם בלי יכולת של ממש לסגת. הסרט טס קדימה מהר יותר מהרכבת*, מאפשר לצופים להדביק אותו באמצעות הסברים מילוליים שחורגים מגבולות הסביר (גם אם זה בכוונה וחלק מהביקורת על הז'אנר, עבורי זה היה לא מספיק מחוכם ולכן מסבירני מדי).

בדרך, לא שוכח הסרט לעצור בכמעט כל תחנה אפשרית במסלול הידוע של סרטי פעולה – יחידים מול רבים, התמקדויות באחד על אחד דווקא בשיא הלוחמה הקבוצתית, ושימוש בנשקים חמים, קרים וקפואים. יש הכל מהכל, מצולם נהדר ומהונדס היטב. ומכיוון שזה סרט אמריקאי של במאי קוריאני, האלימות חורגת מן המקובל ומנפצת טאבואים. בין אם באכזריות כלפי נשים וילדים, או של נשים וילדים כלפי אחרים, או במה שנהוג ולא נהוג להראות על המסך. את הברוטאליות מאזנת רמה של פיוט וכמה מסצנות האקשן ממש ריגשו אותי ביצירתיות ודיוק הביצוע שלהן, כמו שמתרגשים מנאמבר מוזיקלי-כוריאוגרפי מבוצע לעילא.

ואולי זו הנקודה החשובה ביותר – קולנוע אמור להיות כיף. טוב, לא כל הקולנוע אבל סוגים מסויימים ממנו, זאת אומרת חלק מהז׳אנרים, כדאי שיהיו מהנים לצפייה. אף אחד לא בא לסבול, ובטח שלא להרהר בחיים שלו בסרט אקשן, למשל. יותר בכיוון של לאוורר קצת את המוח ולפנטז על להיות מישהו אחר שהוא לעולם לא יהיה. מקובל גם להניח שאף אחד לא רוצה רק משל מדוייק על המציאות שלנו מסרט מדע בדיוני, אלא בראש ובראשונה אסקפיזם. עם זאת, סרטי פעולה רבים מבקרים אותנו באופן ישיר למדי, וסרטי מד״ב שנחשבים ״טובים באמת״ תמיד נשפטים לפי העומק הפילוסופי או דווקא המציאות שהם מציגים.

בקולנוע של בונג ג׳ון-הו הסדר מתהפך – הצופה וצרכיו במקום הראשון, הבמאי ומה שיש לו להגיד נדחקים לסוף הרשימה. ואם יש סרט שמדגים זאת היטב זהו ״רכבת הקרח״, שמשרטט את העלילה שלו בקו ישר ונקי מהבמאי לצופה, בהערכה הפוכה מן המקובל (אולי זה רק אני, אבל אני תמיד מרגיש שבונג מפרגן לאינטליגנציה ולצרכים של הקהל שלו ולא מחפש שיאדירו אותו), שהופכת להערכה הדדית. לא היה בסרט הזה אפילו רגע אחד שלא הייתי מבודר בו בצורה כלשהי. בין אם מצחוק, התפעלות, התרגשות, חרדה – הצופה כל הזמן מופעל ומתפעל. כמו הרכבת, גם הסרט חייב להמשיך לנוע קדימה ושהכל יילך לעזאזל, כולל חורים בעלילה. בונג הוא הילד המשחק ברכבת הזו, והוא עושה זאת בדרך האופיינית רק לו. ואולי כאן כבר אפשר להגיע למסקנה על איזשהו מסר של יוצר לקהל שלו (בלי ספויילרים, מבטיח להתאפק).

את שתי הדמויות האהובות עליי ביותר בסרט מגלמים צמד שחקני החיזוק הקוריאנים של הסרט – סונג קאנג-הו, הקבוע של בונג, וקו אה-סונג הצעירה, שגילמה את הילדה הנחטפת ב"המארח", הסרט בו סונג גילם את אביה. השניים חוזרים לפוזיציות של אב ובת גם בסרט הזה, אלא שהפעם הם מהנדס מנגנוני האבטחה של הרכבת ובתו חוזת העתידות. אני לא ממש יודע כמה מתוך זה הוא פרשנות אישית שלי או של חבריי לצפייה, אבל מדובר בשתי הדמויות הכי מעוררות הזדהות והכי אנושיות בסרט שמלא דווקא בשחקנים לא-קוריאנים, חלקם מזוהים מאוד עם הקולנוע האמריקאי. הוסיפו לכך את עבודת האיפור שהפכה את סונג לדומה מאוד לבמאי שלו, וייתכן שתקבלו כאן הצהרה, ולא היחידה בסרט, לגבי מחשבותיו של היוצר על האנשים שמימנו את סרטו ואשר עומדים לצפות בו. עבורי, היה משהו מתריס בסרט. כאילו בונג פחות או יותר השתין, לא על הפנים אבל כן על קצות הנעליים, של הקולנוע האמריקאי העכשווי.

בכלל, אפשר להלביש המון תיאוריות על "רכבת הקרח" – אנטי קפיטליסטיות / מרקסיסטיות / פטריארכליות / האדם הלבניות ועוד. אנטי דת, אנטי האנושות, פשוט אנטי. אולי זו הסיבה שכל-כך התחברתי אליו – אין צודקים וטועים בעולם של בונג, אין אשמים וזכאים. אף פעם לא היו. כולנו ביחד בסירה הזו, בתיבת הנוח הדוהרת הזו, במגדל בבל האופקי הזה (סונג קאנג-הו לא יודע אנגלית, ולסרט יש פתרון משעשע לבעיה שמתכתב עם המיתוס של מגדל בבל). עניין המיתוסים, ואלה רק חלק מהם, מתחבר מעולה לאפיוני הדמויות שפיזרתי תיאורים שלהן עד עתה – כמעט כולן יותר מייצגות מעמוקות, ואני בטוח שזה יפריע ללא מעט צופים וצופות. אבל זהו רק עוד נדבך במכלול הדברים שהסרט מנסה להגיד על מהפכות, על מקומות קבועים מראש של פרטים במארג, על האופי המחורבן של האנושות. או שאולי הוא לא אמר דבר, ואני פשוט שמעתי מה שרציתי.

ומה ששמעתי מהדהד לאורך כל היצירה, זו התיאוריה המטא-קולנועית על קלישאות אמריקאיות ומחיקתן. שלושה במאים קוריאנים ניסו את מזלם באמריקה השנה, על שלושתם כתב פבלו כאן אצלנו בסריטה ("סטוקר" של פארק צ'אן-ווק, "עומד אחרון" של קים ג'י-וון וכמובן "רכבת הקרח" שנסקר כאן עכשיו) – ולא בכדי. הקולנוע האמריקאי זקוק לקוריאנים כדי שימשיכו מאיפה שהוא הפסיק, ממש כמו המורדים מהרכבת שזקוקים לקוריאני שיפתח להם את השערים כדי שיוכלו להתקדם. הרי כמו הרכבת גיבורת הסרט, גם הקולנוע הוא מערכת שמקיימת את עצמה ואסור לה להפסיק לנוע קדימה פן תיכחד. והדרך לעשות זאת, כאילו כך אומר בונג לאמריקאים, היא לקחת את כל התבניות שלכם ולנפץ אותן כמו רכבת חודרת קרח ושלג. אולי זה יהיה לא נעים, אבל זו הדרך היחידה קדימה. לפחות עד שלמישהו יהיה רעיון מפוצץ באמת.

* רגע של מתמטיקה: מהירות הרכבת כפי שהיא בטריילר ובסרט נראית עצומה, וירמז על כך גם שמה הלועזי – מבקעת השלג. בפוסטרים העבריים מבטיחים לנו "הישרדות ב-220 קמ"ש". אולם, אם נשתמש במשולש העתיק דרך-מהירות-זמן, קל לחשב את המהירות הממוצעת האמיתית של כלי הרכב, שכן שני הנתונים האחרים נמסרים לנו במהלך הצפייה. ידוע לנו שאורך המסילה הוא 438,000 קילומטרים (לא אספיילר את הסצנה בה נמסר הנתון אבל היא אחת האהובות עליי בסרט) ושהרכבת משלימה הקפה בכל שנה. לשם הנוחות, נהפוך שנה אחת ל-8,760 שעות ונחלק את הדרך במספר הזה. לי יצא 50 קמ"ש. זו אמנם מהירות ממוצעת בלבד, אבל תודו שפתאום זה נשמע פחות מלהיב.