פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2014: "משמעות" ו"ז'אפלו"

הערב, ה-22.3, ייפתח בפעם ה-11 פסטיבל הקולנוע הצרפתי, שיימשך עד ה-6.4. בתל אביב הוא יעשה זאת עם הקומדיה שמאיימת להפוך ללהיט קופתי גדול בארץ "אני, עצמי ואמא שלי" (Les Garcons et Guillaume, a Table, במקור), שתעלה להקרנות מסחריות ביום חמישי הקרוב ואז יהיה הזמן להרחיב למה היא אכן תענג חלקים גדולים מן הקהל ולמה צוות הבלוג לא ממש עד ממש לא אהב את הסרט.

אבל בפוסט המטרה היא המלצות ולא השמצות ולפסטיבל ישבכל שנה הרבה מה להציע. טרם פתיחתו, הספקתי לדגום מעט מאוד מן ההיצע השנתי, בלי יצירות מופת או משהו אסור להחמיץ בקרב הסרטים החדשים המוצגים, אבל גם עם קלאסיקה מסקרנת. אז הנה סקירה על שני סרטים שיוצגו בפסטיבל בתקווה שהיא תהיה ראשונה בסדרת סקירות ושבמהלך השבועיים הקרובים יזדמן לי לדווח על סרטים נוספים.

משמעות
UNE PLACE SUR LA TERRE 

הכותרת של סרטה המעניין של הבמאית פאבייו גודה צריכה להיות מתורגמת ל"מקום מעל האדמה" אף כי הכוונה, השאלה האם יש טעם לחיים ומה המקום בו כל אחד מן הגיבורים מוצא במציאות בה הוא נאלץ לתפקד, עוברת גם בכותרת העברית. יש לסרט שני גיבורים. האחד דן בגלוי בחיפוש אחר משמעות לחיים (ובכך שהוא מוצא אותה). השנייה נותרת מיסתורית ולא מגדירה את החיפוש שלה במילים, אך זאת משום שהוא לא רק חידתי יותר, אלא גם נואש יותר ובסופו של דבר מוביל את הסרט למקמות שהם לאו דווקא צפויים, אבל בהחלט נראים מתאימים ואמינים במידה רבה.

הגיבור הגבר הוא צלם נטול חיי חברה מפותחים של ממש, פרט ליחסים עם ילד קטן של השכנה שלו, עליו הוא משגיח רוב הזמן. חייו משתנים תחילה כשהוא שומע ששכנה אחרת שלו מנגנת בהתלהבות ובייצריות יצירות של שופן על הפסנתר. הוא מרותק מן הנגינה ומן הסטודנטית הצעירה המנגנת אותה ומתחיל לצלם אותה באובססיביות – בלי ידיעתה. בכך הסרט נופל כבר בפתיחה לנראטיב מוכר על הגבר המציץ על האישה, אבל מהר מאוד הבמאית תיקח את הקשר הזה למקום אחר לגמרי, אף כי אלמנט ההצצה והניצול של הגבר את המראה של האישה – שלא רוצה להפיתח בפניו או בפני אחרים בקלות – מרחף מעל הסרט.

אבל הבמאית מתמקדת בבניית הדמויות ולא רק במצב הבעייתי (והפלילי) של ניצול והצצה. גם הגבר וגם האישה מתגלים כדמויות מעניינות, ואף כי התסריט אינו מורכב מדי, המגע הקולנועי של גודה ובעיקר השימוש שלה בפסקול ברגעי מפתח מעניק ליצירה מימד שלם ומעניין.

לשני השחקנים הראשיים מניות לא מבוטלות בהישג – הגבר הינו בנואה פואלוורד, בהופעה מאופקת רוב הזמן ותחושה כי הוא רוצה לפרוץ החוצה מדמותו. הדמות הנשית, תפקיד מורכב בהרבה בסרט, מגולמת בידי השחקנית היווניה-צרפתיה אריאן לאבד, אותה נוכל לראות ממש בקרוב גם בסרט הישראלי "הבן של אלוהים", אשר גם בו, כמו כן בערך בכל סרט בו ראיתי אותה, היא מפגינה משחק רגיש ולא שגרתי אשר מרומם את הדמות שלה מעבר לתסריט.

ז'אפלו
JAPPELOUP

במסגרת חיי כנראה שאני עתיד לצפות בסרט על פי כל ספורט אולימפי. "ז'אפלו" סרטו של הבמאי כריסטיאן דוגה סוגר את הפינה של קפיצות ראווה על סוסים. לא ספורט קולנועי במיוחד, ענף שבארץ כמעט ואינו משודר, אבל בחלקים של העולם שהם אנגליה או צרפת דווקא יש לו פופולריות והסוס שנתן את שמו לכותרת הסרט אף נחשב, מסתבר, לסוג של גיבור לאומי בצרפת.

אולם, כשמעבדים את הסיפור לסרט, צריך להחליט האם להתמקד בסוס או באיש אשר רכב עליו. אולי מכיוון שמי שעיבד את התסריט הוא השחקן גיום קאנה (שגם מביים לא רע בכלל, אבל הפעם הוא רק כותב ומשחק) הדגש הוא בעיקר על הרוכב. הסוס אמנם צריך את הקשר עם המטפלת שלו אשר הכירה אותו החל מן הלידה ויש לו רתיעה מגילוח ומאש, אבל העיקר הוא הגיבור, פייר דורן, אשר בתום גיל ההתבגרות מוותר על החלום של אביו להפוך לרורכב מקצועי ומתחיל לעבוד בתור עורך דין. אבל כאשר אביו קונה את הסוס המדובר, מחליט פייר לנהל רומן עם מי שרכבה עליו ואותה הכיר בנעוריו, וכך גם לחזור לרכיבה תחרותית. מסתבר כי הסוס אכן ניחן ביכולת פלאיות והוא מוזמן לנבחרת צרפת ומכיוון שאביו של פייר נתן לפייר את הבעלות, הכניסה לנבחרת היא עסקת חבילה. בניגוד לשאר הנבחרת, פייר הוא גם הבעלים וגם הרוכב של הסוס ויש בסרט מי שטוען שאולי עדיף בכלל רוכב אחר.

הבעיה בענף קפיצות הראווה היא שמטבע הדברים מדובר בספורט לעשירים בלבד, כך שאין לנו כאן את הסיפור קורע הלב של העוני וההתגברות על הקשיים. הקריירה הספורטיבית פשוט מונעת מפייר להיות עורך דין, לכמה שנים. הסרט כן מצליח לרגש בדרמות האחרות של החיים (קצת סיפור אהבה, משבר משפחתי וכמובן הצורך ללמוד להתייחס לסוס כנפש ולא כאביזר), מה שמותיר רק את הנושא של צילום קפיצות ראווה בצורה מעניינת – מלאכה שמיטב ערוצי הספורט שוברים את הראש לגביה מזה שנים ארוכות. הפתרון של דוגה סטנדרטי למדי – הוא מרבה בהילוך איטי ברגעים בהם הסוס קופץ מעל מכשול ואולי זה ייראה כמו ספקטקל וייצר מתח אצל הצופה. כי בהתאם לסיפור האמיתי, ובלי הרוס יותר מדי, אציין כי הדרך של ז'אפלו ופייר לתהילה לא נטולת מכשולים ולא רק אלו שעל המסלול – מבחינה ספורטיבית, לא בכל אירוע הם מנצחים.

מלבד קאנה, צוות השחקנים כולל גם את דניאל אוטיי הענק, בתפקיד אשר מאפשר לו להפגין רק מעט מן הכישורים שלו. מלבד שניהם, אף אחד בקאסט הלא קטן לא ממש מצליח להותיר חותם, ובסופו של דבר, כך גם הסרט, שהוא חביב למדי, אבל לא יותר.