דאבל פיצ'ר: "בתוך לואין דייויס", "האקדמיה לערפדים", "מקום בגן עדן"

קשה לחשוב על שלושה סרטים שונים זה מזה, כמו אלו שמרכיבים את הדאבל-פיצ'ר השבועי של סריטה. יצירת מופת אמריקנית, טראש חביב לצעירים, ואחד הסרטים השאפתניים ביותר שנעשו בישראל, כולם מצטופפים למשבצת אחת.

המטלה השבוע, כמו הרבה פעמים לאחרונה, לא הייתה פשוטה. למצוא לכל אחד מהסרטים האלו צפייה משלימה שתעשה עמו חסד ויחד הם יבנו משהו שהוא גדול יותר בהרבה משני סרטים שרצים זה אחר זה, היה משהו ששברתי עליו את הראש לא מעט. אבל אנחנו אוהבים אתגרים.
"בתוך לואין דייויס" ו"מקום בגן עדן" מתעסקים בכל כך הרבה נושאים ותימות שקשה להתאפס עליהם. סרטם החדש של האחים כהן הוא, בעיני, הסרט הטוב ביותר שלהם מאז תחילת האלף (ואני מעריץ גדול שלהם) ולרגע חשבתי שאולי פשוט צריך לתת לסרט הזה להיות, בלי לחשוב מה הוא צריך עוד.
"מקום בגן עדן" הוא המגנום-אופוס של יוסי מדמוני ("בוקר טוב, אדון פידלמן"), סרט שהיה לי קשה אתו במיוחד, בעיקר כי יש בו משהו כמו ארבעה סרטים שונים שמתחפשים לסרט אחד, שלכל אחד הקטע שלו, ולכל אחד הצלחותיו וחולשותיו.
ויש את "האקדמיה לערפדים", שיחד עם הסקירה הממוקדת עליו, הוא כבר בשלב זה זוכה להרבה יותר תשומת לב ממה שמגיע לו.

ועם זאת, אנחנו תמיד מחפשים עוד סרטים, עוד סרטים מעניינים, עוד סרטים כמו שלושת אלו שיעיפו אותנו לכיוונים אחרים, ויגרמו לנו עונג וסבל, שמחה ואכזבה. כי אלה החיים. ואין לי מושג איך נכנסתי פתאום למצב הפילוסופי בשקל הזה, אז בואו פשוט נעבור לדאבל פיצ'ר של אמצע פברואר 2014.

הסרט המרכזי: "בתוך לואין דייויס" (Inside Llewyn Davis)
אילולא קארי מאליגן הייתי אומר שסרטם החדש של האחים כהן הוא סרט מושלם. הסיבה שנמנעתי מלכתוב עליו את הסקירה המרכזית לבלוג היא כי אני לא יכול להתייחס אליו כמבקר. הפאר שהוא "בתוך לואין דיויס" פשוט זחל לי לתוך התודעה והתמקם שם. אני לא זוכר סרט שפרק אותי ככה תוך כדי צפייה. בלי דמעות, בלי דרמה, פשוט גנב ממני חתיכה אחרי חתיכה עד שלא יכולתי לעמוד בזה.
בתום הסרט, ממש איך שהמסך החשיך והבנתי שהגיע הסוף, קמתי ממקומי ועשיתי במהירות את דרכי אל היציאה, כי לא יכולתי לחשוב על להתחיל לדבר עם אנשים. היה משהו כל כך טהור באוויר בסופה של ההקרנה שלא יכולתי להרשות לאף אחד להרוס אותה, אפילו לא בתום לב. חציתי את הכביש, הזמנתי בירה, וניסיתי לעכל את מה שראיתי. משהו בסרט הזה פשוט עבד עליי לחלוטין.
אוסקר אייזק ("דרייב") מגלם את לואין דייויס, מוזיקאי צעיר שמנסה לפרוץ עם האמנות שלו באמצע המאה הקודמת, בלי להתפשר לא על האמת שלו, ולא על האישיות הקשה שלו. בדיוק שני הדברים שמונעים ממנו להצליח.
אבל יותר מסרט על אמן נאבק או על פשרות, בעיני הסרט הזה הוא על התמודדות עם אבל ואיך אתה מתנהל בעולם הזה אחרי שהדבר הכי קרוב אליך נלקח ממך. דייויס מסתובב ברחובות, בדירות של אנשים שמושיטים לו יד, מנסה לתקן את העוול שהוא העולם הזה בדרך היחידה שהוא יודע איך. אבל זו לא דרך טובה מספיק.

הדאבל פיצ'ר: "עירום" (Naked)
ג'וני (דיויד ת'יוליס באחת ההופעות הטובות ביותר בתולדות הקולנוע) הוא צעיר בריטי שעובר ממקום למקום ומרעיל את הסביבה עם תפיסת העולם האכזרית שלו. הוא מרחיק כל מי שמנסה להתקרב אליו ולא מצליח למצוא את הדרך לגשר בין האישיות הרדופה שלו לעולם שנמצא בחוץ. בדיוק כמו לואין דייויס גם הוא עובר מדירה לדירה, משיחה לשיחה, רגע אחד הוא חלאה ורגע אחד הוא קורבן.
סרטו של מייק לי משנת 1993 הוא אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים, ולדעתי גם פסגת היצירה של לי. סרט נטול עלילה, מטונף, מטלטל, מכאיב, מרגש ומהפנט.
"בתוך לואין דייויס" ו"עירום" הזכירו לי אחד את השני גם במהותם וגם בהשפעתם עליי. חוויה קשה שאני חייב לחזור ולעבור שוב. ואם זה לא מספיק, לשני הסרטים יש שחקן אחד שפשוט הורס כל סצנה בהשתתפותו, כאילו ליהוק גרוע בכוונה. בסרטם של האחים כהן זוהי, כאמור, קארי מאליגן המרגיזה, וב"עירום" זהו גרג קרוטוול, שמגלם את הדמות היחידה שיותר איומה מהגיבור.

הסרט המרכזי: "האקדמיה לערפדים" (Vampire Academy)
כן, זה הסרט הזה על שתי החברות הכי טובות, אחת ערפדית השנייה אנושית, ויחד הן מנסות לפתור מי עומד מאחורי מזימה שטנית הקשורה לבית הספר שלהם. איפשהו בין "הארי פוטר" ל"אקס-מן 2" ל"לא רק בלונדינית".
אני מעט התאכזבתי מהסרט, כפי שציינת בסקירה המלאה, בעקבות זהות הבמאי מארק ווטרס. אותו ווטרס שהביא את "נערות רעות" שמעולם לא נמאס לי לשבח. "האקדמיה לערפדים" יכל להיות הרבה יותר, אבל הוא כתוב עצל ומשוחק קטסטרופלי ככה שאין הרבה מה להשקיע בו. מה שכן, אם תשכחו מהסרט הזה ותגלו אותו במקרה בעוד כמה שנים סתם ככה בטלוויזיה, יכול להיות שיעברו עליכם 100 דקות של כיף יחסי.

הדאבל-פיצ'ר: "הכישוף" (The Craft)
את הסרט הזה משנת 1996 הזכרתי בעבר בפרוייקט "20 שנים – 20 יריבויות בלתי נשכחות". מדובר בממתק ניינטיזי חמוד ומטופש על נערה צעירה שמגיעה לבית ספר חדש ומתחברת עם כמה בנות אשר מושכות אותה לעולם המאגיה השחורה. מכיוון שבנות בגיל התיכון הן קבוצה מאוד לא יציבה (שלא ישתמע מדברי שהבנים בתיכון הם סמל לחוזק נפשי, כן?), הדברים מתחילים להתדרדר, כאשר גיבורתנו מגלה שמנהיגת הקבוצה עומדת ללכת רחוק מדי.
הסרט לא הוקרן במסגרת מסחרית בארץ, אבל כן משודר מדי פעם בערוצי הסרטים. בכל זאת, לא הרבה מכירים אותו, ולכן עכשיו, כשעוד סרט אימה/קומדיה/התבגרות/החברות-הכי-טובות מגיע למסכינו, שווה לחזור אל סרטו של אנדרו פלמינג, שבקרוב אמור לצאת עם סרט חדש בשם "Barefoot".

הסרט המרכזי: "מקום בגן עדן"
סרטו של יוסי מדמוני הוא, כמו שכולם כבר אמרו, ההפקה היומרנית והמרשימה ביותר שראינו בקולנוע המקומי אולי מאז ומעולם. אחד הדברים שהכי חסרים בנוף הקולנוע הישראלי הוא אפוסים רחבי יריעה שמתפרשים על פני שנים. אולי זו תפיסת הדרמה הישראלית, אולי אלה מגבלות התקציב, אולי זה סתם לקות בשאיפות הקולנועיות, אבל אין ספק שיצירות ענק שכל כך מאפיינות את הקולנוע בכל העולם אינן מנת חלקנו. תמיד פינטזתי שמישהו יוכל לעבד לקולנוע את אחד מספריו של מאיר שלו, או יחקור תקופה ארוכה בחברה הישראלית. הרי כל כך הרבה קרה בארץ במאה השנה האחרונה, למה כל הסרטים מתפרשים על פני כמה חודשים קצרים?
ואז הגיע "מקום בגן עדן" והראה שזה קיים. באמת לא ראיתם דבר כזה דובר עברית עדיין, אפילו הפוסטר מרהיב. אבל עם כל הרצון הטוב, האומץ וההשקעה של יוצרי הסרט, "מקום בגן עדן" תסכל אותי במיוחד. זה מתחיל בליהוקים מאוד מוזרים, דרך עלילות שאינן הגיוניות או מסתדרות כרונולוגית. יש בו רגעים מדהימים כמו שתי סצנות הפתיחה שלו, ואז רגעים שקשה להישיר אליהם מבט כמו האפיזודה של מלחמת לבנון, שנראת רע בהתחשב בסרטי המלחמה שראינו בארץ במהלך העשור הקודם.
מה שכן, בכל הטקסטים שקראתי על הסרט נדמה לי שהיחס היחיד היה אל השלישיה הראשית של הסרט יוסי מדמוני הבמאי, אלון אבוטבול השחקן, ובועז יהונתן יעקב הצלם. אבל שני הגיבורים שלי בסרט הם לאורה שיים שעיצבה את התלבושות, והתגלית של מדמוני, השחקן הצעיר תום גרציאני בתפקיד בנו של אבוטבול. איך הוא לא היה מועמד לאופיר בסופו של דבר זה משהו שאיננו ברור לי עד הסוף.

הדאבל פיצ'ר: "שנת אפס"
זו הפעם השלישית שאני משדך סרט ישראלי לסרט ישראלי בדאבל פיצ'ר, וזו הפעם השנייה שסרט של יוסף פיצ'חדזה מעורב בעניין. האמת היא שאני לא משתגע על זה, כי הקולנוע הישראלי כבר מזמן חצה את הגבולות המקומיים והוא עומד בשורה אחת עם קולנוע מכל העולם. ועם זאת, אם כבר מדברים על הפקות בסדר גודל שלא מוכרים לנו בעברית, ונסיון אמיץ מאין כמוהו לדחוף לכל הכיוונים את הגבולות של הדרמה הישראלית, אני מרגיש חובה לציין את סרטו השלישי של פיצ'חדזה, שהוא אחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו בישראל.
"מקום בגן עדן" מתמקד בשתי דמויות על פני עשרות שנים, ו"שנת אפס" מתרכז בעשרות דמויות על פני זמן קצר, אבל אפוס הוא אפוס. ו"שנת אפס" הוא סרט עם מרווח נשימה כל כך גדול, שמטפל בכל כך הרבה דברים באותו הזמן, ואת כולם הוא עושה בהצטיינות יתרה, שאסור לתת לו להישכח מהשיח.
"שנת אפס" הוא סרט ארוך ולא פשוט, אבל כשרואים אותו מבינים לאילו דברים גדולים אפשר להגיע כשיודעים איך לשלוט בקולנוע לפני שהוא שולט בך. ל"מקום בגן עדן" מגיעים השבחים על היותו מה שהוא, אבל "שנת אפס" חייב לעמוד לצדו זקוף וגאה.