"האקדמיה לערפדים", סקירה

דמיינו לעצמכם שלפני כעשר שנים יצא לאקרנים סרט הוליוודי קטן על שתי בחורות בשנות השלושים שלהן שהן גם חברות הכי טובות – האחת בת אנוש נטולת משפחה, והשניה ערפדית מיוחסת. אחת, גולמה, לצורך העניין, על ידי ג'סיקה ביל, והשנייה הייתה אליזבת' בנקס. ונגיד שהסרט הזה, קומדיית אקשן ואימה על טהרת החברות הנשית, היה תופס לא רע והופך ללהיט קטן על אף שאיש לא האמין בו מלכתחילה. בוא סתם ניתן לו שם,"My BVFF", ראשי תיבות של Best Vampire Friend Forever. ונגיד שבעברית תרגמו אותו ל"הערפדיות הכי טובות" כי הם לא תמיד נורא מוצלחים בלתרגם דברים.

השלב הבא, אחרי ההצלחה המפתיעה, הוא כמובן כמה סרטי המשך. בשני עוד השקיעו, אבל הוא נכשל. בשלישי בנקס אמרה שהיא לא מעוניינת להשתתף אז הוא יצא ישירות לצפייה ביתית, ולרביעי בכלל היה איזשהו קשר קלוש במיוחד לסרט. אפשר לומר שזה היה אפילו ספין-אוף שאיש לא טרח לראות מלבד מעריצי הסדרה האדוקים. אחרי סחיטת הפרנצ'ייז של "My BVFF" החליטו להניח סוף סוף לעניין ולהמשיך הלאה.

אבל אז, כמה שאני אחר כך, קם התסריטאי המקורי של הסרט הראשון, שמאז לא הצליח לעשות שום דבר משמעותי, ונכנס לאולפן עם פיץ' מבריק: בואו ניקח את "הערפדיות הכי טובות" ונלך אחורה חזרה לימי התיכון שלהן. יעני, פריקוול. עם שחקניות חדשות ולוהטות בתפקיד הדמויות של ביל ובנקס, ונראה קצת איך הכל התחיל. הפרוייקט אושר והצילומים יצאו לדרך אבל נתקלו בהמון בעיות, בעיקר התנגשות בין הכיוון של הבמאי, לכיוון של האולפן. בסופו של דבר, איש לא היה מרוצה מהתוצאה והסרט יצא הישר לדי.וי.די, אליו הגיע הקהל במחשבה שבעקבות שרשרת האירועים מדובר בקטסטרופה, אבל למעשה גילה סרט עם לא מעט דברים חמודים ורגעים יפים, שלקח אותם חזרה אל אותו סרט מצליח שהתחיל את הכל. עכשיו, תדמיינו שהסרט הזה הוא "האקדמיה לערפדים" (Vampire Academy).

"My BVFF" איננו, כמובן, סרט אמיתי. וזה מה שמוזר: "האקדמיה לערפדים" פשוט נראה ומרגיש כמו פריקוול זול-אך-עם-כוונות-טובות לסרט נורא טוב שמעולם לא היה קיים.

גיבורת "האקדמיה לערפדים" היא רוז (זואי דויטש, הלאב-צ'יילד של אלן פייג' וקארי ראסל, מסתבר), שכל תפקידה בעולם הוא להיות שומרת הראש של חברתה הטובה בעולם, ליסה (לוסי פריי), ערפדית צעירה משושלת מלוכה. משפחתה של ליסה נספתה בתאונה, משפחתה של רוז לגמרי מחוץ לתמונה, כך שלשתיים יש רק אחת את השנייה.
כן, מסתבר שבעולמינו קיימים ערפדים והם דווקא סבבה. כמובן שיש את כל אלו שלא, הרי אין טוב בלי רע, אבל באותו בית ספר תיכון לילי במעמקי ארצות הברית, מחנכים את הדמפירים (בני האדם שנשבעו להגן על חבריהם הערפדים) ואת המורואים (ערפדים שניזונים מדם אנושי רק בהסכמה) לחיות יחד בהרמוניה בלי לעשות יותר מדי שמות בעולם האמיתי שלא מכיר בנושא בכלל. אין שום סיבה שתחשבו על הארי פוטר בשלב הזה. אין שום קשר.

האמת היא שהסיבה האמיתית שהלכתי בראש מורם לצפות בסרט הזה הוא זהות הבמאי. מארק ווטרס, במאי אמריקאי בן 50, שלשמו תשעה סרטים באורך מלא. שמונה מהם נטולי משמעות מבחינתי, כי מה שווטרס לנצח יהיה בשבילי הוא הבמאי של "נערות רעות" (Mean Girls), קומדית התיכון הטובה ביותר שנעשתה אי פעם להוציא את "מועדון ארוחת הבוקר".
כמובן שתמיד ידענו שהסיבה שהסרט ההוא משנת 2004 התעלה מעל הז'אנר היה בעיקר בזכות עבודת הכתיבה המפוארת של מלכת הקומדיה טינה פיי, אבל "נערות רעות" היה כל כך טוב, כל כך מדוייק, כל כך מתוזמן, שאי אפשר היה לתת את הקרדיט רק לאדם אחד על הנצחון הזה, ואין ספק שעבודתו של ווטרס כבמאי הייתה משמעותית למדי.
אז ברגע שהבמאי של "נערות רעות" והתסריטאי של "הת'רס" חוברים לעשות סרט על צעירות ערפדיות בקולג', אני הראשון בתור. אבל למרבה הצער אין כלום בין "נערות רעות" ל"האקדמיה לערפדים", כאילו מדובר במארק ווטרס אחר לחלוטין.

רק כדי להיות ברור – "האקדמיה לערפדים" הוא לא מסוג הסרטים שנורא כיף לקטול ולבעוט בו. הוא באמת עשוי ממקום טוב, לא נראה שיש בו משהו נצלני מבחינת הדמויות והעלילה, והוא רחוק מלהזיק. אבל אי אפשר להגיד שהוא סרט טוב, וגם אי אפשר להגיד שהוא סרט מהנה במיוחד. זה קשור לכתיבה המאוד עצלה של הסרט – שכוללת כותרות על המסך כשנאמר מונח חשוב שאנחנו צריכים לזכור, ובמיוחד דמויות שמדברות לעצמן כדי שהקהל יבין (והוא מבין גם בלי זה. סמכו עליי) – וזה קשור בעיקר למשחק. ל"האקדמיה לערפדים" יש את ההופעות הכי גרועות שראיתי מאז תחילת 2014.

אפילו סרטי פוסט-"דמדומים" אחרים שהיו לאחרונה כמו "גוף מארח" (שהיה רע הרבה יותר מהסרט הזה או מכל סרט אחר אי פעם), "עיר של עצמות" (שהוא גם גרוע יותר הסרט הזה, אבל לפחות נראה כמו סרט), או "יצורים יפהפיים" (שהיה מצויין וסעמאק על העולם) – כולם התהדרו במשחק סביר עד טוב מאוד. זה כן מובן מאליו מבחינתי, בטח עם כמות השחקנים הצעירים בטלוויזיה ובקולנוע. ב"האקדמיה לערפדים" אין רגע אחד אמין של משחק, מלבד אולי שרה היילנד המקסימה (היילי מ"משפחה מודרנית"). טוב, אולי "אמין" היא לא המילה הכי מתאימה, אבל היא הדמות היחידה בסרט שלא הפעילה בי זרמים של אלימות פיזית כשהיא פתחה את הפה.

האם אינני קהל היעד של הסרט? יכול להיות, אבל אני באמת מאלו שמאמינים שסרט שעובד הוא סרט שעובד, והנאתי מ"נערות רעות" לפני עשור ו"יצורים יפהפיים" לפני שנה מעידה על כך.
"האקדמיה לערפדים" הוא לא סרט טוב בשום דרך שאפשר לחשוב עליה, גם אם באים עם ציפיות ברצפה. מצד שני, הוא לא מסוג הסרטים שצריך לחתום באזהרה מהבהבת להתרחק ממנו. הוא פשוט נורא נורא זניח.

זה אמין כמו שזה נראה…