"סוכריות", סקירה

עבור מי שעוקב או עוקבת אחרי הבלוג, הסרט הזה כבר מוכר מאז עונת האופירים שעברה, אבל רק כעת, כש"סוכריות" עולה רשמית לאקרנים אפשר לכתוב עליו סקירה כשווה בין שווים. לראשונה בישר עליו אור, במהדורת שבת של לפני כשנתיים, ושנה לאחר מכן התבשרנו שהוא מתמודד באופירים. משם ליווינו אותו באהדה (מפוצלת, יש לציין), כל הדרך לשמונה מועמדויות לאופיר ואפס זכיות בטקס עצמו. אחר-כך הגיע פסטיבל חיפה, בו זכה בפרס מיוחד על הישג אמנותי, ונדמה שכבר נכתב ונאמר כל מה שהיה לנו כבלוג להגיד על סרטו של יוסף פיצ'חדזה, בשיתוף פעולה נוסף עם העורך/תסריטאי דב שטויר. אבל, כאמור, עלייה מסחרית לאקרנים מקנה לו סקירה ככל הסקירות.

אבל קודם – אם אינכם מכירים או מכירות את הקולנוע של פיצ', הסינמטקים עורכים לו רטרוספקטיבה במקביל לעליית סרטו החדש על המסכים. זה כולל את הקודם שלו, "שנת אפס", שהוא אחת היצירות האהובות עליי באופן אישי בקולנוע הישראלי. מסקרן לא פחות יהיה לראות על מסך גדול את "לנגד עיניים מערביות" ו"בסמה מוצ'ו", הסרט הראשון והשני (בהתאמה) של הבמאי וכבונוס – סרטו הקצר "ימים רעים" יוקרן אף הוא. לדעתי כדאי לראות את כל הסרטים הללו משתי סיבות הפוכות. מצד אחד, להבין עד כמה "סוכריות" הוא סופר-גרופ לא רק של כמעט כל השחקנים והשחקניות שעבדו עם פיצ', אלא גם של הנושאים הנידונים בסרטיו. מצד שני, להיווכח שמדובר בסרט שנבדל ושונה מהם. כיוון שאני לא ממש רוצה לספיילר לא את הסרט הנ"ל ולא את הקודמים, פבלו ירחיב בנושא באופן מסודר בהמשך השבוע כאן בבלוג.

"אז מה קורה בסרט הזה?" ודאי שואלים ושואלות הקוראות והקוראים שהצטרפו אלינו זה עתה. התשובה הקצרה היא – קרו דברים. וביתר פירוט:

מה שקורה בסרט הוא התנגשות של כמה וכמה דמויות, בסוג של יקום מקביל לשלנו. קלאוזנר (שמואל וילוז'ני) הוא טייקון מהסוג שמוכר לכל ישראלי וישראלית, הבעלים של מותג השולט על הקפה והמתוקים של המדינה (ואולי גם על תחומים נוספים שלא נאמרים בסרט). במגזר הקפה הוא סובל מתחרות עזה מצידו של איש עסקים ערבי ישראלי בשם סאלח (מכרם חורי) אבל עכשיו נפתחת בין השניים חזית חדשה – הסוכריות. סאלח מצא לעצמו שותף גרמני עם עבר נאצי (מייקל סרנה) והשניים עתידים להסתער על השוק באופן שיציב בעיות למונופול של קלאוזנר. בשלב הזה נכנסים לתמונה שני שכירי חרב / אנשי צללים בעלי השמות הסמליים יולי ואוגוסט (מוני מושונוב ועזרא כפרי), שאמורים לפתור את הבעיות של איש ההון והסוכר. אבל אוגוסט נתקף נוסטלגיה ורגשנות לעת זיקנה, וקשה לעשות את העבודה המלוכלכת כשאתה ממרר בבכי. מה שמשפיע גם על יולי, שכן קשה לא פחות לדייק בכל הפרטים כאשר אתה עושה הכל לבדך, ללא שותפך הוותיק.

בזמן שהדברים מתחילים להתפקשש בצד הישראלי, במזרח ירושלים נרקם רומן בין אשתו של הגרמני (שרה אדלר) ויד ימינו של סאלח (מנשה נוי), והחום הארצישראלי, באדיבות יולי ואוגוסט, מתחיל לעשות שמות בעסקה הערבית-אירופאית. מהר מאוד המאבק על שליטה בשוק הסוכריות מסלים לכדי אלגוריה ברורה ומתבקשת לסכסוך הישראלי פלסטיני, אבל ממש לא רק.

"סוכריות", כפי שאני קורא אותו, הוא הצגת המציאות הישראלית כחלום רע (משפט שממש נאמר בסרט עצמו). אלה לא רק יחסי יהודים-ערבים, שמגיעים בסרט לרמות אבסורד מצחיקות ממש, או אפילו משולש יהודים-ערבים-אירופאיים. זה הכל כולל הכל. אין שום דבר נורמלי או נורמטיבי בעולם של הסרט הזה, הכל טבול בטירוף שרק הולך ומתחרפן ככל שהדקות נוקפות. חשבתם שהצגת דמותו של הגרמני המזדקן בזמן שהוא שוכב עם אשתו חסרת העניין וקורא קריאות גזעניות היא שערורייתית או פרובוקטיבית? חכו עד שתראו אותו צועד ברחובות ירושלים. ואם זה ייראה קיצוני, מה שיקרה אחר-כך כבר לגמרי יטמטם את השכל*. הדבר נכון לגבי כל אחד מהסיפורים של כל אחת מהדמויות פחות או יותר, ממש כפי שהוא תקף גם לגבי רפרנסים קולנועיים (אחרי המחווה הראשונה ל"הסנדק" בתמונה מראש הפוסט, מגיעה אחת מטלטלת יותר). הסרט לא חדל להפתיע, למרות שהכיוון מטה בספירלה של כאוס הינו ידוע מראש.

רב תרבותיות, או אולי עירוב תרבויות, משחקת תפקיד מרכזי ב"סוכריות". אדלר מגלמת בת זוג צרפתית שמדברת אנגלית עם בן זוגה הגרמני, בעוד אשתו של סאלח הערבי ישראלי בכלל מתקשרת איתו ברוסית. מושונוב ממלמל איזה משפט או שניים בשפה אירופאית שלא ממש פענחתי רגע לפני שהוא פושע לראשונה בסרט, שירים איטלקיים משובצים לאורך ולרוחב הפסקול, ומה דעתכם או דעתכן על מנשה נוי מזמר שירים עבריים ישנים באופן שחושף את שורשיהם הרוסיים יותר מאי פעם? או חורי שמנהל דיאלוגים בארבע שפות שונות (עברית, ערבית, אנגלית ורוסית) ונשמע בכל אחד מהם כאילו זו שפת אימו? אגב, חורי מגלם יהודי-יווני ניצול שואה בסרט הבא בכיכובו שיגיע למסכים בקרוב, "הבן של אלוהים", עליו גם זכה באופיר. הוא מרחיב שם את מניין הלשונות בהן הוא שולט קולנועית, במה שמסתמנת כשנה לא פחות ממדהימה עבור השחקן הוותיק והאהוב. עבורי הוא היה המצטיין בקאסט החלומי ממילא, אולי בתיקו עם מושונוב.

למרות כל מה שעשוי להשתמע מן הנכתב עד כה, ובניגוד למה שניתן להסיק מהטריילר, הקצב שבו מסתחררות העלילות, הדמויות והסימבוליות הינו איטי ומדוד, ומושג הודות לשני אלמנטים. האחד הוא עבודת העריכה של שטויר, שאחראי כאן על הסיפור כמעט כמו הבמאי משום שגם כתב את התסריט יחד עם פיצ'חדזה. לכן אני מרשה לעצמי להניח שהאורך של הסצנות, שחלקן נחתך הרבה אחרי שהסתיימו בהן הפעולות או הדיבורים על מנת לייצר דימויים קולנועיים דוממים, הוא הצהרה של עורך כיוצר שיש לו מה להגיד. הנדבך הקולנועי השני ששולט בהתקדמות הסרט וקשור תמידית לעריכה הוא הצילום, במקרה זה מלאכתו המרשימה של פרד קלמן, מי שצילם לבלה טאר את "הסוס מטורינו" ו"האיש מלונדון". קלמן ופיצ' בחרו בשוטים ארוכים ומורכבים במיוחד לסרט זה, רובם ככולם מוציאים את העיניים מהחורים. אינני יכול להגיד שהבנתי כל אחת מן הבחירות שנעשו עבור כל אחת מן הסצנות, אבל ברגעים הרבים בהם המתרחש על המסך מקליק עם האופן בו הוא נבחר להיות מונצח – התוצאה מרהיבה ומרחיבה את הנשימה.

עוד בענייני עריכה ובחירות סיפוריות לאו דווקא מקובלות – "סוכריות" נראה כמו סרט אנסמבל קלאסי, אבל בדיוק ברגע שבו היה נדמה לי שהבנתי איך הכל מתחבר, כאילו הגיעו היוצרים ונדו בראשם לשלילה. כצופה זו הייתה חוויה מאוד לא פשוטה או בהכרח נעימה, אבל כזו שהשאירה אותי דרוך ומסוקרן כל העת. ברגע שהמוח שלי החל לפתח תיאוריות לגבי הקבלות בין דמות אחת לאחרת, הגיעה סצנה שהפריכה הכל. כשחשבתי שהבנתי את מהותו של קו עלילה מסויים, הוא שבר חזק לכיוון לא בהכרח צפוי. כמעט תמיד זה נעשה באופן מטא-קולנועי, באופן שהשתלט על היצירה לגמרי. בין אם אלה היבטים קולנועיים, אותם דימויים ורפרנסים שהזכרתי קודם לכן, דמות שממש אומרת "זה לא הסיפור שלי" או דמויות אחרות שמרגישות לא שייכות עלילתית לזמן והמקום, ממשיכות ומגבירות את מוטיב החיים במדינת ישראל כסוג של תמונה עקומה, של סיוט נסבל.

לפיכך, התמלאתי בתחושה שאין ברירה אלא לעבור ולחפש הקשרים וקישורים בתחום המטא, ונדמה לי שעופר היה הראשון שעלה על זה – מושונוב וכפרי מזכירים במראה שלהם בסרט זה את אלה של צמד היוצרים. יולי קצת דומה לפיצ' ואוגוסט יכול להתפרש כסוג של שטויר, במיוחד אם לוקחים בחשבון שני דברים. האחד הוא שמדובר בדמויות זרות לעלילה, שמתפקדות גם כמספרי הסיפור לפרקים וגם כמנוע חיצוני כאשר הסיפור זקוק לחילוץ. משפטים מדרבנים כמו "יש לנו משימה וחייבים לעמוד בה", המגיעים ברגעים קשים, בהחלט היו יכולים להיאמר על ידי אחד מהם לעמיתו בזמן העבודה על הסרט. שנית, ואולי חשוב יותר, כמה מאפיוני הדמויות החזקים ביותר של השניים מתכתבים עם הביוגרפיה הפרטית של הקולנוענים שבראו אותן באופן ישיר. הטרגדיה האישית של פיצ', זו שבגינה עברו עשר שנים מאז שסרט שלו הוקרן בבתי הקולנוע, מטופלת בסרט כעלילת משנה המסופרת בפלאשבק, לדוגמה. במילים אחרות, "סוכריות" הוא לא רק סרט על המציאות הישראלית שהפכה לבלתי אפשרית עד כדי גיחוך, אלא ספציפית על יצירה במקום כמו ישראל, וכיצד הוא משפיע ומתערבב בתהליך הקמה לחיים של סרט קולנוע.

*הערת שוליים: אציין ש"סוכריות" נעשה הרבה לפני הצעת החוק הנוכחית לאיסור על שימוש בסמלים נאציים וכד', אבל העיתוי בו הסרט נחשף לקהל הרחב מעניק להצעה משמעות כפולה – לא רק שיש שורה בסרט שהיא משהו כמו: "אבל אין חוק במדינת ישראל שאוסר על לבישת מדים נאצים", אלא שיוזמי אותו חוק יכולים להשתמש כעת בסרט בתור דוגמה לא רעה בכלל למדוע החוק הכרחי או מועיל. תייגו תחת "לפעמים הקולנוע כותב את המציאות ולא להיפך", או משהו בסגנון.