• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

"הכל אבוד", סקירה

13 בדצמבר 2013 מאת אור סיגולי

איש ללא שם וללא היסטוריה, נמצא על יאכטה קטנה מוקף אך ורק במים ללא כל סימן מוכר של יבשה. זה כל מה שתמצאו ב"הכל אבוד" (All is Lost), הסרט החדש של ג'יי. סי שנדור, שביים את "התמוטטות"
(Margin Call). המינימליזם המהדהד של הסרט איננו מקרי, והוא כה נקי שלא צריך להניח על כלי השיט הזה טיגריס ולהדביק לו אקספוזיציה ארוכה כדי שנבין שכנראה מדובר במשל.
האיש על הספינה, בגילומו של רוברט רדפורד, איננו דמות והים איננו לוקיישן גיאוגרפי. אם היה רצון להביא אותנו למקום הזה הסרט היה מקבל סיפור רקע ואולי קצת יותר מקומץ מילים. אבל זה לא המקרה שלפנינו.

זהו הדבר הכי מרשים ב"הכל אבוד" אבל זו גם הבעיה הכי גדולה שלו. כמשל, כאלגוריה, הוא תרגיל מרתק. כסרט, כסיפור, הוא עלול להתפספס על רוב הצופים שלא באו במטרה לפענח את הקידוד. ויותר מזה, ברגע שנתפסים על הליבה של הסרט, הוא אמנם מעניין מאוד אבל גם מפסיד משהו מכיוון שהוא הופך להיות מצומצם וממוקד מדי. המילה "תרגיל" יכולה לחזור על עצמה שוב ושוב בדיון על הסרט הזה.

סרטו הראשון של שנדור, "התמוטטות", שהיה מועמד לאוסקר התסריט המקורי, התרכז בערב אחד גורלי, הערב שהביא את המשבר הכלכלי הגדול של ארצות הברית. ישנו רגע אחד בסרט עמוס הדמויות אך דל הלוקיישנים ההוא, בו נוסעים שני כלכלנים צעירים במונית לילית ומביטים על האנשים שהולכים ברחוב. "הם לא יודעים מה עומד לקרות" אומר אחד מהם, נחרד מחוסר הידיעה של האנשים אל מול הטרגדיה שעומדת לפקוד אותם, כאילו מדובר בסרט אסונות.
מהבחינה הזו, "הכל אבוד" הוא סרט המשך מושלם ל"התמוטטות". זאת מכיוון שהגבר על הספינה הוא ממש אחד מאותם האנשים מחוץ למונית שבבוקר למחרת התעוררו לגלות שחייהם עומדים על סף קטסטרופה מבלי שיכלו למנוע זאת. "הכל אבוד" מתחיל ממש בבוקר הזה, בו איש אחד קם ומגלה שהמציאות הכלכלית עומדת להטביע אותו.

"הכל אבוד" נפתח במונולוג בקול-על של רדפורד. זהו נאום קצר ודי סתום מבחינת משמעות. לאחר מכן המסך מחשיך ואנחנו חוזרים כמה ימים אחורה בזמן. הגבר מתעורר בלב ים כאשר הוא מגלה שדופן הספינה שבה הוא גר פגע במיכלית שצפה בים. מיכלית שכנראה נפלה מספינת משא בדרכה לאנשהו.
ברגע הזה הכלים מונחים על הלוח. גבר אחד שמתעורר כאשר הקרקע הלא לגמרי יציבה עליה חי בסכנת טביעה בגלל מכולה מסחרית שנשמטה בים. המיכלית מייצגת את התעשייה, הכלכלה, והאיש נטול הזהות הוא בעצם "כל אדם". המיכלית, אגב, מלאה בנעלי ילדים. אני מניח שמדובר בתזכורת לדור הבא, לילדים שנולדים מתוך אותה מציאות כלכלית אל עולם בו אין להם יכולת לשרוד. ואולי אני הולך רחוק מדי.

בכל מקרה, מאותו הרגע כל דבר בסרט מסמל משהו אחר. הכל הוא ייצוג. זה מרתק מבחינת משמעות ופענוח, אבל גם הופך את הסרט לרק ערך מוסף. וערך מוסף צריך שגם יהיה לו ערך ראשוני. אפילו אני שנהנתי מאוד מהסרט, חייב להודות שאולי גיבוי כלשהו של נראטיב ריאליסטי היה עוזר. שנדור, הבמאי והתסריטאי, החליט לוותר על כך לחלוטין.

האלגוריה לחיים בצל הקפיטליזם ומציאות כלכלית דורסנית ומאיימת ממשיכה ומתגברת. זה מוצג לנו על ידי הדגים שמתחת לספינה. בהתחלה אלו דגיגונים קטנים ורכיכות, לאחר מכן הצילום המרהיב מתחת לספינה מגלה לנו להקת דגים גדולה שחגה במעגל, ולאחר מכן יגיעו הכרישים. בכל רגע נתון מגיע מישהו גדול יותר, מסוכן יותר, מופיע כדי לטרוף את החלש. למעלה האיש ימשיך להאבק בסערות עזות, בנסיון להבין לאן הספינה שלו שטה, וימשיך מתוך איזושהי אינרציה לנווט את חייו למקום בלתי ידוע. ספינות ענק שהמילה "דימוי" מרוחה על כל חרטומן יעברו ממש לידו ויתעלמו מקיומו, כי ככה נוהגות חברות הענק העשירות והגדולות, על פי "הכל אבוד". הן משייטות במים, מפלצתיות, מאיימות, ואין להן יכולת לראות את האנשים הקטנים שנפגעים מהשלכותיהן. ככל שיתקדם הסרט יאבד האיש הזה עוד ועוד מרכושו עד שכמעט ולא ישאר ממנו דבר.

על אף ההסתייגות שלי, שמגיעה מתוך שיחות עם צופים שלא הצליחו למצוא עוגן בסרט, אני אהבתי אותו מאוד. ויזואלית הוא מרשים למדי וההנאה הגדולה ביותר היא ללא ספק לצפות ברוברט רדפורד מחזיק על עצמו את המסע הזה. רדפורד הוא אחד האנשים המרשימים ביותר שידעה תעשיית הקולנוע מימיה, ויותר קשה מזה – הוא הצליח להזדקן בכבוד ולא לבייש את נעוריו כפי שעשו גדולים ממנו כמו מרלון ברנדו ורוברט דה נירו. רדפורד מעולם לא היה שחקן בעל מגוון רחב במיוחד, אבל הוא תמיד הביא דמויות אמינות ומעוררות אהדה על אף יופיו יוצא הדופן. מלבד זאת, רדפורד גם הוכיח את עצמו כבמאי מעולה, ובאופן מעט אירוני, האוסקר היחיד שלו הוא על בימוי "אנשים פשוטים" (Ordinary People) בשנת 1980, שעל אף שהוא סרט נהדר, הוא לנצח יזכר כזה שלקח את הפרס מ"השור הזועם". רדפורד היה מועמד שוב על בימוי ב-1994 על עבודתו ב"חידון האשליות" (Quiz Show), בעיני אחד הסרטים האמריקניים הגדולים של שנות התשעים. לצערו באותה שנה אף אחד לא יכל להתחרות בפופולריות של "פורסט גאמפ". גם לא "ספרות זולה" ו"חומות של תקווה".
בסרט החדש בכיכובו, והראשון מאז 2005 שבו הוא משחק מבלי לביים, רדפורד נאלץ לעמוד במשימה קשה. הוא צריך לעניין ולייצר הזדהות על אף שאין לקהל שום יכולת טכנית להתחבר אליו, מעבר להיותו בסכנה. אני מאמין שרדפורד עומד במשימה בגבורה, בטח בהתחשב בכך שאין לו כדורעף ואין לו את ג'ורג' קלוני שיבוא לפטפט אתו קצת על טראומות העבר שלו. וכן, ההשוואה ל"כח משיכה" (Gravity) היא בלתי נמנעת, ובסרט הזה אפשר לקבל דוגמא מצויינת ל"מה אם". למשל, מה אם ל"כח משיכה" לא היה את האלמנט הפסיכולוגי לדמותה של סנדרה בולוק שכל כך הרבה אנשים מצאו אותו מאוס ולא מספק. מה אם סרטו של קוארון היה פחות מרהיב ויזואלית. ובכן, "הכל אבוד", זה מה שהיה קורה. אתם מוזמנים לבחור מה אתם מעדיפים.

מהשלב הזה אני אכנס לספויילרים, אז אתם מוזמנים לקרוא על אחריותכם, או אם כבר ראיתם את הסרט. בשורה התחתונה אני חושב ש"הכל אבוד" הוא סרט מצויין, אבל הייתי ממליץ לצפות בו דרך הפריזמה האלגורית, אחרת הוא בהחלט עלול להיות די מתסכל.

*
בסופו "הכל אבוד" הופך להיות דידקטי אפילו יותר. לסרט סוף פתוח שלא רק מקבע את היותו של הסרט משל, הוא גם הופך להיות קצת מטיפני. האמת שאני בסדר עם זה כי זה מראה שלשנדור הייתה אג'נדה כאשר יצר את הסרט, וגם אם היא לא מעודנת, אני מעדיף אותה עשרות מונים מאשר התחמקות עצלנית כפי שאנחנו נוטים לראות לאחרונה. בעיקר בסרטים קטנים יותר, כאשר החושך יורד על הסרט רגע לפני שהבמאי החליט מה הוא רוצה לומר.
בסצנה האחרונה בסרט, האיש נותר ללא כלום. על הים נפרש חושך מוחלט אך במרחק גיבורינו מצליח לראות אור מהבהב. עוד מישהו שם בחוץ, עוד מישהו שכנראה לבד כמוהו. האיש שלנו (כך הוא בקרדיט הרשמי של הסרט) מנסה לתפוס את תשומת ליבו אך פעולותיו הורסות גם את המעט שיש לו. הוא שוקע במצולות ואפילו לא מנסה להתנגד. ביאושו הוא מניח לעצמו למות. לפתע אור חודר את המים והתקווה נגלית שוב. האיש שלנו שוחה למעלה כאשר יד מושטת לו לעזרה. הוא אוחז בה. המסך מתבהר.
לסיום הזה שתי אופציות, או שמדובר ביד האלוהים, פרשנות שאני לא לגמרי מסכים איתה, או ששנדור אומר לנו שהדבר היחיד שיציל אותנו מטביעה הוא הזולת. הדרשה של שנדור ב"הכל אבוד" היא לעזור זה לזה, להושיט יד ולחפש את אלו שבצרה.
אז נכון, שיא התחכום זה לא, אבל אולי בתקופה הזו של המציאות בה אנחנו חיים שווה להקשיב למה ש"הכל אבוד" מנסה לומר לנו.

all-is-lost

תגובות

  1. תום שפירא הגיב:

    קצת קשה לי לקבל את הדמות הזו כייצוג של "כל איש", אם לא משום סיבה אחרת הרי משום שבתור בעל יאכטה הוא בעצמו (כנראה) אחד מאותם 'עשירים ובעלי כוח'. נוסף על כך המומחיות הברורה שהוא מפגין בהשרדות בלב ים
    (ובהחלט מעניין להשוות בין הכל אבוד לכח משיכה בכך שבאחד הגיבור הוא סטואי ומקצועי רוב הזמן בעוד שבשני הגיבורה מבלה את מרבית הסרט על סף פאניקה) מוציאה אותו מן ההמון*.

    נ.ב:
    זו חברה גדולה והבחירה בה היא כנראה מקרית אבל לא יכולתי שלא לצחוק למראה השלט "מירסק" על ספינת המטען שעוברת את האיש שלנו.

    * הסרט הזה לימד אותי המון על השרדות בלב ים – הוא למד אותי שאני אמות תוך חמש דקות או פחות במקרה של אסון.

  2. מירי הגיב:

    אהבתי מאוד את הסרט ונהניתי מהסקירה שלך, למרות שאני חייבת לציין שעבורי הסרט עבד גם מבלי שחשבתי על כל האלגוריות והסימבולים שהעלית שמוסיפים לי מימד עומק ועניין כעת. אבל כשצפיתי בסרט, רדפורד הספיק. האופן שבו הוא משחק שם, הרוגע היחסי והנחישות של אדם שבשליטה, ואז לאט לאט ההתפרקות שלו כשהוא לא מצליח לחלץ את עצמו מהמשבר והאופן האיטי והעדין שבו היאוש משתלט עליו עד שהוא מוותר – שברו את ליבי. אהבתי את המשחק שלו הרבה יותר מאת זה של סנדרה בולוק הקולנית…

    -ספויילר-
    לגבי הסוף של הסרט – פירשתי אותו אחרת. לדעתי הוא מת. האור והיד הם מן חזיון תעתועים רגע לפני הסוף. מסכימה איתך שרדפורד הוא אחד המרשימים בתעשיית הקולנוע. לדעתי הוא סבל מהמעטה בערכו יותר מדי שנים.

  3. ברק הגיב:

    אולי הנעליים רומזות לייצור זול ונצלני על ידי ילדים במזרח.

  4. tomshaps הגיב:

    מדהים כמה שהסרט הזה הוא תמונת מראה של "כח משיכה":
    מצד אחד שניהם דומים להפליא: סרטי אסונות שמתרחשים בחלל פתוח, עם פרוטגוניסט/ית יחיד שבהם היריב העיקרי הוא הסביבה הרצחנית.
    מצד שני ההבדלים עצומים: באחד מככבת אישה ובשני גבר, הראשונה מאופיינת בחוסר ביטחון ובנטיה להכנס לפאניקה והשני במקצוענות קרה, באחד ישם מלא דיבורים והשני קרוב להיות סרט אילם, הראשון זז במהירות מטרידה ובכל שניה שלו משהו מתפוצץ או מאיים להתפוצץ בעוד השני מציג את האסון שלו כמעין אבדון מזדחל ואיטי.

    לגבי מהי חוויות הצפיה הטובה יותר אין תחרות – כח משיכה הוא מהדברים הללו שאתה לא רואה כל יום (או אפילו כל שנה), תצוגה מבריקה של טכניקה צרופה, הכל אבוד מרגיש הרבה יותר קובציונאלי – הוא מבצע את מה שהו מבצע טוב מאוד אבל לא מחדש הרבה.
    לגבי מהו הסרט הטוב ביותר – …. קשה. באמת שקשה להחליט. אני מוצא עצמי מעדיף את הכל אבוד – אבל אני לא בטוח עם זה בגלל שהוא "טוב" יותר או פשוט בגלל העדפה שלי של אלמנטים מסויימים.

    כ(כמעט) תמיד – חוות דעת רווחה יותר בפודקאסט שלי ושל אביעד שמיר
    http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=452102&cid=461239

    1. אייסמן הגיב:

      קצת באיחור, אבל רק אתמול ראיתי את הסרט.

      לגבי סצנת הסיום, אני משוכנע לחלוטין שהפרשנות של מירי היא הנכונה.
      הסיום ההוליוודי (להינצל בשנייה האחרונה) כל כך מנוגד לרוח הסרט, שהקפיד לכל אורכו להיות ריאליסטי להחריד, שאין שום אפשרות שהוא לא פיקציה. וההבזק הלבן בסוף חותם את העניין. לדעתי זה בא להראות לנו שגם הבנאדם הכי שכלתני, זה שלא נותן דרור לאמוציות כמעט אף פעם, הופך למאמין ברגע של יאוש מוחלט.

      לגבי הנעליים, לדעתי זה קונטרה ל"להתחיל מחדש" של טום הנקס.
      שם כל מה שנפלט מהים היה בסופו של דבר שימושי ובעל משמעות. כאן המכולה כולל תכולתה הייתה חסרת ערך לחלוטין. הסרט בועט באמירה האופטימית "בכל רע יש טוב" ומטביע אותה אותה בים.

  5. -ספוילר-
    כתבת מעולה כהרגלך (ושאפו על הראיון בטמקא!) אך אני מסתייג מהגדרתך את הסרט כמצוין.

    שלא תטעה, אל רוברט רדפורד אין לי טענות, הוא מחזיק בקלות רבה את הסרט על כתפיו, היות והינו אחד השחקנים הטובים בכל הזמנים.

    אחרי 20 דקות, המחשבות שלי כבר החלו לנדוד להן הרחק הרחק וכמעט ולא שמתי לב למתרחש על המסך. גם שאר 80 דקות הסרט התגלו להיות קלישאות על קלישאות על קלישאות. סתמי עד כאב. כשהדמות הראשית מוצגת לנו כגיליון ריק ועלינו מראש להביע הזדהות עם הנסיונות שלה להינצל, זה בעייתי – למה אני אמור לאהוד אותו? רק כי הוא אדם בצרה? ואם הוא פושע נמלט או מכה את משפחתו? זה הומניזם בשקל. והסיום, אוי הסיום. סיום אמריקני נדוש ונוראי – אם אתה טורח ומתאמץ, חרוץ במעשייך, תקבל תגמול. במקום לסיים את הסרט במותו של רדפורד ובכך לומר כי מה שבאמת חשוב הוא להמשיך ולנסות, כי זה מה שמעצב באמת את רוח האדם.

  6. כבר קראתי כמה ביקורות ואני חושב שהפרשנות מפספסת את המשל של הסרט . אני דווקא מרגיש שהסרט מדבר על הזדקנות . ועל מוות , ועל חוסר האונים מולו . והמכולה עם הנעליים של הילדים , זה יכול להיות דור ההמשך והמעגליות , והמכולה פשוט תוצר של החברה . כך גם הדגים בים . ישנם דגיגונים , דגים , כרישים , לוויתנים , וכולם אוכלים אחד את השני ואף אחד לא מוטרד מזה . כי זאת המעגליות . כך גם הדמות מנסה להאחז בכל מה שיש לה (כמו זקנים שהולכים לבית חולים פעם אחר פעם ומשתמשים ביותר ויותר תרופות כאשר הגוף כטבעו קורס ומגיע הסוף הבלתי נמנע), היא מתחילה עם יאכטה , שפתאום נסדקת , ואז הצרות פשוט ממשיכות עד שלא נשאר לו כלום חוץ מעצמו באוקניינוס , ואז הוא מוותר, כי אין מה לעשות מול המוות המגיע אל כל בריאה . כאשר היד נשלחת , חייבים להודות שזה מאד מזכיר את יד האלוהים , וכאן אני חושב אפשר להתפצל לפרשנויות אסוציאטיביות , האם זהו באמת אלוהים שנמצא אחרי החיים , או אולי אלוהים הוא באמת הזולת , ועלינו לסמוך אחד על השני (ההפך מסארטר "הגיהנום הוא הזולת") , האם הוא מת , או שמא נשאר בחיים , האם אלוהים עזר לו , או האם חבר עזר לו ( יש לציין שהיחיד ששם לב לקיומו הוא אדם בודד ביכטה , בדיוק כמוהו כאשר שני ספינות משא חולפות על פניו ) ומכאן אפשר לזלוג לכל מיני מחשבות והגיגים פילוסופיים והומניים .
    ולסיום אני חושב שהסרט מעולה , גם כי הוא מאד מינימליסטי , גם כי הוא דורש את הסבלנות שלך ולא פונה אל שאר האדם שמחפשים אקשן ומכנה משותף נמוך (מה שמצריך הרבה אומץ מצד הבמאי) וגם כי אף על פי סיום קצת "צ'יזי" הוא מותיר את הצופה הסבלני עם פירצה להגות בסרט , לחשוב עליו ולפשרן אותו על פי ראות עיניו , מה שמאפשר לו (לי ) להתפתח , וגם כי פשוט הוא עשוי טוב בכל קנה מידה קולנועי .

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.