"פרדייז" ו-"עד העונג הבא", סקירה כפולה

שנת 2013 הייתה שנה מפוקפקת לנשים בקולנוע. בחודש מאי פסטיבל קאן הוכרז כאירוע הסקסיסטי של השנה עקב ייצוג מועט של במאיות ומספר אמירות לא חברותיות של כמה מהבמאים המובילים (פולנסקי, אוזון). עכשיו "כחול הוא הצבע החם ביותר", סרטו המצוין של עבדלטיף קשיש (שגם הוקרן באותו פסטיבל), חוטף בראש על יחס לא נאות לשחקניות הראשיות שלו ועל סצינות סקס לסבי גרפיות וארוכות במיוחד שכונו על ידי מבקריו "כירורגיות". ועם זאת, השבוע הפציעו יחד שני סרטים אמריקאים שנכתבו ובוימו על-ידי במאיות שזהו סרטן הראשון. אחד מוצלח, השני הרבה פחות.

"פרדייז" (Paradise), שיצא השבוע לאקרנים, הוא סרט הביכורים של דיאבלו קודי, שהייתה חשפנית ואז בלוגרית ואז תסריטאית ועכשיו גם במאית, ואחראית בין היתר לתסריטים המוצלחים של "ג'ונו" ו"תקועה". כש"ג'ונו" יצא לאקרנים וקצר הצלחה ביקורתית וקופתית, התקשורת האמריקאית נהנתה לצייר את קודי כילדה רעה שנקטפה מעולם החשפנות האפל והתגלתה כפנומן תסריטאי, אבל אם חופרים קצת מגלים שהאמת די שונה: דיאבלו היא בעצם בחורה בשם ברוק, מבית קתולי טוב ובוגרת חוג לתקשורת באוניברסיטה. היא עזבה עבודה במשרד פרסום עבור עבודה במועדון חשפנות (בשביל הכיף ולא בשביל הכסף) ותיעדה את כל העסק בבלוג המצליח שלה. כמוה כך גם הסרטים שלה –  על פניו נועזים ובועטים אבל בעצם, אם מקלפים קצת, מגלים שהם קונפורמיסטיים לאללה.

סרטה הראשון של קודי כבמאית הוא בעיני סרט מפוספס. הוא מגלם את כל החסרונות שלה כיוצרת בלי אף אחד מהיתרונות שלה כתסריטאית: אין בסרט גרם אחד מהחוצפה והשנינות שהפכו אותה לתסריטאית מצליחה, ובמקום יש מנה גדושה מדי של קונפורמיזם חברתי ונוסחתיות הוליוודית הו-כה מעושה.

אז מה השתבש? קודם כל הסיפור: ג'וליאן האף מגלמת צעירה מבית דתי בקהילה היפר-שמרנית שנכווית קשה מאוד בתאונה ומאבדת את אמונתה באלוהים, בקהילה ובהוריה (הולי האנטר וניק אופרמן). היא עוזבת הכל ונוסעת לפרוק עול בלאס וגאס, שם היא פוגשת ברמן אנגלי (ראסל ברנד) וזמרת ברים (אוקטביה ספנסר) ויחד הם מגלים מחדש את כוחה של האהבה והיופי הפנימי. זה צפוי כמו שזה נשמע ומשעמם הרבה יותר משזה נשמע. אבל חמור מזה, למרות הניסיון לשבור את הנרטיב המוכר עם הומור עצמי, הסרט נופל לכל הקלישאות.

שנית הליהוק והמשחק: ג'וליאן האף, ראסל ברנד ואוקטביה ספנסר זה אחד האנסמבלים הכי ביזאריים שאני נתקלתי בהם בזמן האחרון, ואם נוסיף על זה את הולי האנטר וניק אופרמן זה כבר גובל בקינקי, ולא בקטע טוב. האף היא שחקנית/כוכבנית מיותרת בעולם אז חבל להשחית עליה זמן אבל הבעיה האמיתית היא שאין כימיה בין השחקנים. הנטר וספנסר הן שחקניות איכות מעולות שתקועות בתפקיד שצר על מידותיהן וראסל ברנד תמיד מגלם את ראסל ברנד. לפעמים זה בא טוב, הפעם זה לא.

בגלל הקרדיט המוצדק של קודי כתסריטאית אפשר לומר שהסרט הוא החטאה, למרות שלא לגמרי ברור מה הוא כיוון לעשות. החשד שלי הוא שהוא ניסה לעשות את מה שעושה בהצלחה גדולה יותר "רשימה לביצוע" (The To Do List), סרט הביכורים של מגי קרי, כלומר לקחת ז'אנר קולנועי שחוק עד זרא ולעשות לו טוויסט אירוני. אם זה המקרה, זה לא כל כך עבד. זה נפלא וחשוב שיותר ויותר נשים מביימות ולוקחות פיקוד על לספר את הסיפור ולא רק להיות דמות בתוכו, אך הסרט הזה יכול היה באותה מידה להיות מבויים על-ידי קיבורג. לא צריך לצפות מכל אישה יוצרת להיות מגדלור של פמיניזם, אבל כן אפשר לצפות שתישאר נאמנה לקול שלה, ובסרטה הראשון קודי נשמעת חלושה מתמיד.

בניגוד ל"פרדייז" שהבטיח ולא קיים, סרטה החדש של ג'יל סולוויי, "עד העונג הבא" (Afternoon Delight), שהוקרן השבוע בפסטיבל הקולנוע היהודי בסינמטק ירושלים – לא הבטיח כלום וקיים עולם ומלואו. זהו סרטה הראשון של סולוויי, שבעבר בעיקר כתבה והפיקה לטלוויזיה, והוא דוגמא מעולה לסרט של אישה שאוהבת נשים, כלומר, משחררת אותן מהשבלונות הקולנועיות שלהן ומתייחסת אליהן ברגישות ובאמפתיה שהן (אנחנו) ראויות לה.

הסרט מספר על רייצ'ל (קת'רין האן), עקרת בית משועממת שנשואה עם ילד ותקועה בשעמום הפרברי של מעמדה הסוציו-אקונומי. היא מכלה את ימיה בטיפול פסיכולוגי עקר עם מטפלת אדישה (ג'יין לינץ') ובשלל אירועי התרמה שמארגנות האימהות הנמרצות בקהילה היהודית בה היא חיה. במטרה לפלפל את חיי המין הרדומים שלהם, רייצ'ל ובעלה הולכים למועדון חשפנות, שם היא פוגשת חשפנית צעירה (ג'ונו טמפל) ומאמצת אותה לחייה במטרה לתקן אותה וגם את עצמה על הדרך.

הפרמיס של הסרט נשמע קצת צפוי, אבל על העידון שחסר במהלכי העלילה, הוא מפצה בשאר החזיתות. ראשית, התסריט אינטליגנטי ואמין מבלי להתאמץ והדיאלוגים עתירי ניואנסים, עם שילוב מדויק ונדיר בין דרמטי לקומי. הקאסט כולו מוצלח למדי, אבל קת'רין האן בתפקיד הראשי לחלוטין גונבת את ההצגה. הסרט מסמן את מעברה משחקנית משנה נצחית למרכז הבמה והוא מפגן מרשים של איכויות המשחק שלה. לאחר שגילמה אינסוף בחורות תמהוניות לצד רוב שחקני האיי-ליסט ההוליוודיים ("והרי החדשות", "את אני וכל השאר") האן מוכיחה שהיא יותר מראויה לתפקיד ראשי אמיתי. הדמות שלה אמנם כתובה מצוין אך זה המשחק שלה שנופח בה אנושיות ומורכבות שהופכים אותה למעוררת הזדהות ורחמים, לנלעגת ונערצת בה בעת.

המקוריות של הסרט, שזיכתה את סולוויי במועמדות לפרס תסריט הביכורים הטוב ביותר בטקס האינדיפנדנט ספיריטס הנחשב, באה לידי ביטוי בניואנסים. למשל, הבחירה שלה כמה מתי ואיזה סוג של עירום להראות, בסרט שרובו נסוב סביב מין ומיניות, היא חכמה ומוקפדת. במקום להתרפק על הנעורים האטרקטיביים של ג'ונו טמפל, סולוויי שומרת אמונים לדמות הראשית שלה ולרבדים שמרכיבים את המיניות הבשלה שלה (אם, רעיה, אישה).

גם האלמנט היהודי משולב היטב בסרט ונוכח לא רק ברמת העלילה, אלא גם ברמת הסאבטקסט. רצונה העז של רייצ'ל לעזור למישהי שהיא לא מכירה על חשבון שלום הבית ויחסיה עם סביבתה, מסגיר שזה הצורך שלה בריגוש ושינוי ולא אלטרואיזם שמניע אותה. היא מפלרטטת עם השוליים ה"אסורים" של החברה בה היא חיה, אבל לא כנה או אמיצה מספיק כדי להודות בזה, וברגע שזה נהיה אמיתי מדי היא חוטפת רגליים קרות. נדמה שמשורטט פה איזה דיוקן של דו-פרצופיותה של יהדות אמריקה האמידה והאולטרה-ליברלית, שרואה בעזרה לזולת ו"תיקון עולם" המימוש האולטימטיבי (והיחיד) של היהדות, כל עוד מדובר במתן כסף לצדקות תוך שמירת מרחק ביטחון סטרילי עם עוולות העולם האמיתי.

הרבה סרטים מנסים לתהות על קנקנה של ההוויה הבורגנית האמריקאית כפי שהיא מיוצגת על-ידי חיי המשפחה המושלמים בפרבר השקט. "עד העונג הבא" לא מנסה לעשות לה דקונסטרוקציה א-לה "אמריקן ביוטי", אלא רק לספק הצצה לדינמיקה המיוחדת של התאים השונים זה עם זה (היחיד מול המשפחה, המשפחה מול הקהילה וכו'). הסרט מעניין כי הוא מספר סיפור גדול ואוניברסלי בתוך סיפור קטן ואינדיבידואלי וכך מספק שני צרכים קמאיים בו בזמן: הוא מאפשר לצופה גם להזדהות רגשית ולהבין משהו על עצמו וגם להציץ דרך החלון לבית של מישהו אחר. כי הדבר הכי חשוב כשאתה מרגיש שהכל מתפרק זה להרגיש שמישהו מבין אותך. אבל הדבר שהכי עוזר, הוא לראות שזה קורה לכולם.