"שש פעמים", סקירה

לפעמים דממה משמיעה קול. עם עליית כתוביות הסיום של הסרט הישראלי החדש "שש פעמים", הקול של הדממה היה חזק יותר מקולו של שיר הנושא אשר ליווה את הכתוביות. דממה של הלם שקט, של חוסר נחת מול הסרט בו הקהל מסיים לצפות, מול המציאות שהסרט הזו מייצג. אם הקולנוע הינו מראה של המציאות (וזו אמירה מקובלת) קשה לי לחשוב על סרט כלשהו שהיווה מראה מדויקת וכואבת יותר מן הסרט שיצרו הבמאי יונתן גורפינקל, התסריטאית רונה סגל, וכל השחקנים ואנשי הצוות שעבדו על היצירה העדינה והברוטלית הזו. זוהי מראה מדויקת למציאות דווקא מפני שלצד הריאילזם שלה, היא מסוגננת יותר ממה שהצופה קולט – כל שורה שנראית טבעית שויפה היטב, כל פריט לבוש או כל קאט מקרי אומר משהו. ומה שנאמר חודר עמוק ללב.

זהו סרט חברתי ופוליטי בצורה הטובה ביותר. הוא מציג מצב מוכר ובלתי נסבל מבלי להטיף, רק על מנת לעורר דיון מחדש. סרט שפותח הרבה מקום לדיון. סרט "חשוב" בכך שהוא דן בצורה בוגרת בנושאים שבלב המתחים בחברה הישראלית והעולמית, אבל באותה מידה גם סרט מבריק ומדויק מבחינה קולנועית, בדרך שמעט מאוד סרטים משתווים אליה. סרט שיחד עם הצורך להצדיע לו, גם מעלה תחושה של חוסר נחת מול המציאות, תחושה לדעתי עוברת גם עבור הצופים שלא אהבו את הסרט.

"שש פעמים" עוקב אחר דמותה של גילי, בגילומה האותנטי והמצמרר של סיון לוי. גילי היא נערה העוברת לתיכון חדש ומנסה להתחבב על חבריה החדשים לכיתה, היותר פופולריים מבחינה חברתית ממנה. הם לא רואים אותה מאף בחינה, פרט להזדמנות למין. זאת מכיוון שהיא נראית כ"קלה להשגה" בפעם הראשונה המתוארת בסרט, מבצעת אקט מיני באחד מן הנערים. אבל השאיפות של גילי לקשר מורכב יותר עם הנערים לא נענות והיא נכנסת למצב סטטי, בו היא הבחורה ש"נותנת". אף כי בשאר המקרים, המצב הוא לא בשליטה שלה – למעשה היא נאנסת שוב ושוב. אבל עדיין כמהה לאהבה מאותם נערים, רוצה לקבל הוכחה כי היא לא באמת נחותה מהם וכי הם מעריכים אותה. אבל גילי היא הדמות שלא רואים, דמות שמוקטנת על ידי גורמים שונים שהם לא רק הנערים המקיימים איתה את הקשר. היא מי שנדחתה ממרכז החברה בגלל שבאה מבחוץ, או מבית פחות עשיר (אבל לא לגמרי עני), או כי היא פחות מגניבה. היא מוכנה לתת מעצמה הרבה בכל כך הרבה דרכים, אך היא חיה בחברה אשר מוכנה לקבל ממנה דברים רק במישור המיני, שהוא המישור שפחות מעניין אותה.

מטבע הדברים, זהו סרט הדן בסוגיות מגדר ויחסי גברים ונשים. אבל נדמה לי שהגדרתו כפמיניסטי, גם היא חשובה עד הכרחית, לא חושפת את מלוא עוצמתו. זהו סרט על חטאים של אדם לאדם, חטאים של זלזול, אלימות, שקרים וניצול. סרט על חוסר תשומת הלב לאובדן הערכים בחברה. נדמה כי אין בעיה חברתית או פוליטית בחברה הישראלית שלא נרמזת בסרט זה. זהו גם סרט על הורים שסוגרים את הדלת כאשר הילדים שלהם אומרים משהו לא נעים. ובכל זאת, זהו בעיקר סרט על האגרסיביות הגברית הבאה לידי ביטוי ביחס של הגיבורים למין. יותר משהוא מתאר סיטואציות בודדות, הוא מתאר בעיה ביחסי אנוש שמכריחה את הצופים  לבחון את עצמם מחדש בדרך ההתנהגות שלהם כלפי פרטנרים רומנטיים וחלשים מהם פיזית, חברתית או בכל דרך אחרת.

וחשוב לציין – הגברים בסרט אינם שטנים. שלושת הנערים הראשיים – המגולמים היטב בידי אביתר מור, רועי ניק וניב זילברברג  – עושים מעשים איומים, אבל הסרט מעניק להם רגעי אנושיות. לא מדובר בנערים משולי החברה, מדובר ביפי הבלורית והתואר. "בני טובים" כפי שאומרת הקלישאה האיומה בעיתונות (כאילו שהעניים אינם טובים), ואחד מהם גם מגיע ממעמד חברתי ועדתי אחר. יש ביניהם דינמיקה מורכבת של שליטה בחברוּת שלהם. החטאים בסרט לא מבצועים בידי הנוער הפוחז, הם מבוצעים בידי כל אדם, כל צופה.

הסרט הזה פוליטי ואקטואלי לישראל של ימינו כפי שהוא אוניברסלי. הוא רומז ללא מעט מתחים חברתיים מגוונים, ואין ספק כי התרבות של ימינו, בה נערה לא פופולרית זוכה למחמאות על כך שקיימה יחסים עם שני חברים טובים (שאחד מהם בקשר עם נערה אחרת), ואנשים נמדדים על פי היכולת שלהם להיכנס למסיבות – מרחיפה את הבעיה. אבל הציטוט "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת" לא לקוח משיר מן השנים האחרונות. וההורים אמנם לא עומדים במרכז הסרט, אך בכמה שיברי סצנות הסרט מאיר בצורה ישירה את הבעיות שבהתנהגות שלהם.

הסרט הזה פשוט כואב באמינות שלו, בשלמות של כל פרט טכני. בתסריט הפלאי של רונה סגל, בו כל משפט וכל פאוזה יושבת בדיוק במקום המתאים לה. הליהוק של גלית אשכול לא נופל אפילו פעם אחת – כל תפקיד פצפון מתאים כמו כפפה ליד של המבצע שלו. הצילום של שרק דה מאיו נע בין תנועה רועדת המזוהה עם הריאליזם נוסח ימינו, לכמה פריימים מעוצבים היטב ועוצרי נשימה. כמה מן הקאטים הכי מפעימים שראיתי השנה נמצאים בסרט זה, הודות לעורך אריק להב לייבוביץ'. עיצוב התלבושות, לו אחראי אדם קלדרון, הנראה פשוט (עיצוב בגדים של בני נוער עכשוויים) אך מרומם אף הוא את הסרט. והכי כואב להחמיא לסרט עד כדי כך על כל ההישגים הטכניים שלו בעוד אני רוצה רק לבכות על המציאות והכיעור שהוא חשף בפניי.

הכאב גם מגיע מן החיפוש הבלתי פוסק אחר אהבה: הודעת טקסט חיובית אחת ששלח אחד מן הנערים שהתעללו בה מינית (ואנסו) לעבר הגיבורה. היא מתבוננת בה שוב ושוב. מאירה באמצותה את הלילה העצוב. לרגע היא נאהבת, גם אם אי שם בתוכה היא כבר מרגישה בשקר שבלב ההודעה. אבל קבלה, מילה טובה ממישהו, מאירה את חייה. הרי על אחת מן החולצות שהיא לובשת בסרט כתוב LOVE וזה מה שהיא מבקשת, לא מין – רק קירבה, יחסים הדדים, הערכה מפי האחרים. אבל בהדרגה היא מבינה כי אין תקווה לקשר מסוג זה עימם. לכן, שימו לב לכיתוב על החולצה שהיא לובשת בחלק האחרון של הסרט.

האם יש לי עוד מה להגיד על הסרט? כנראה. אבל זה כואב לי לכתוב עליו, כפי שלא כאב לי לגבי אף סרט. אולי צריך להגיד רק "לכו לראות" – גם אם לא תאהבו, גם אם תתווכחו עם הפירוש שלי לסרט. גם אם העניין שלכם בו נובע מפרשיה אשר נידונה בתקשורת לאחרונה ולא מן האיכות הקולנועית. גם אם תצאו באמצע כי הסרט יעשה לכם ממש רע, אפילו עם תחשבו שהכל באשמת הבחורה. לכו לחוות את הסרט, לדון בו אחרי הצפייה. על מנת שתחשבו מחדש על ההתנהגות שלכם – לא רק בסיטואציות דומות, אלא ביחסים בין אדם לאדם. מתוך תקווה שנעבור מעידן בו "גבר מי שמזיין" לתקופה בה גבר מי שמעניק אהבה וכבוד.