"כח משיכה": 7 הערות על דמעה בחלל

1. דמעה מנותקת מן הגוף

כבר לא שייכת לפנים הבוכות

שייכת ליקום, או לפנים שלי

להן מחוברת דמעות אחרות שצצות פתאום

כאשר הדמעה מרחפת בקו ישיר לצופה

היא נושאת את הכאב שלו

צפון בתוך כאב כללי, החלל בוכה

הולכים לקולנוע לא על מנת להתרגש בגלל מה שעובר על הדמויות

אלא על מנת להיזכר בכאב שלנו, להתגבר

2. ברגע הזה, "כח משיכה" (Gravity) מתנתק מן הסגנון הכללי שלו. במידה מסויימת זה אחד מן הרגעים הבודדים בהם חזונו של הבמאי ממומש: הסרט הופך לפיוט, תחום בו אלפונסו קוארון לא מצטיין. הסרט מתנתק מן הדחף ההישרדותי, אשר מניע את כל מנגנון התסריט וההזדהות שלו, פונה לכאב מופשט. לדימוי חזותי שעיקר ערכו הוא בהיותו דימוי. כמה דימויים מן הסרט הזה באמת אזכור? שניים. דמעה מרחפת בחלל ולונג שוט של דמות קטנה ומיואשת בתוך חללית. הרגע השני הוא רגע של ייאוש. אבל כל דמעה נושאת בתוכה לא רק עצב, אלא גם פורקן ודרכו גם תקווה. איפה שיש רגש, יש תקווה.

3. ייתכן גם שזהו הרגע הגדול ביותר בתולדות התלת מימד. בלי תלת מימד, החוויה של הדימוי שטוחה יותר. הדמעה לא רק שטה, היא נעה מן השחקנית לעבר הקהל, יוצרת חיבור.

4. ולא ניתן לבטל את המקום של הטכנולוגיה. אין ספק כי השחקנית (סנדרה בולוק) בוכה, אבל רואים מעט מאוד לחות בפניה. כי הדמעה שלה כבר עפה לחלל. כנראה שמלבד הדמעה שנוצרה דיגיטלית, דמעה אחרת נמחקה דיגיטלית. הדימוי הוא פחות ופחות אינדקסיאלי. אבל עדיין מבוסס גם על אנושיות. בלי שחקנית, לא הייתה סצנה. בלי שחקנית אמיתית, הדמעה הייתה רק אשליית מים נטולת תוכן. אנחנו מתקדמים לעבר קולנוע ללא קולנוע, משחק ללא שחקן. אך בנקודה זו, השחקן עדיין חסר תחליף, גם אם הטכנולוגיה רק מרמזת להופעה שלו.

5. חיפוש בגוגל תמונות מעלה הרבה מאוד תמונות מהסרט,

אבל לא של הרגע הזה.

גם אין עליו אף דיון. היה או לא היה? האם הבכי הוא שלי בלבד?

6. בדרכי חזרה להמשך החיים, לא ניתן לנתק את השוט ממכלול הסרט ואת הסרט מן הדיון על הסרט. דיון קצת בעייתי, כי לא ניתן סתם לאהוב את הסרט, צריך לבחור צד, בין "שינוי פני הקולנוע" לאכזבה.  אז לא. יותר ויותר אני מצטרף לדעת הביניים: סרט מרשים מאוד טכנולוגית, אבל טכנולוגיה היא תמיד רק כלי. הסרט מציג סיפור פשוט שעובד בצורה טובה. לפרקים, בצורה טובה מאוד. לחצי דקה בערך, הוא הציג לי דמעה בחלל. רגע יפהפה של פיוט קולנועי, בדומה לרגע אחר מסרט שייצא בקרוב לקולנוע, בו ילדים צרפתים לומדים לקרוא.

7. אבל חשוב: לא מדובר בדמעה הנעה בחלל, אלא בדמעה הנעה ישר לעבר הצופה. כח המשיכה בכותרת לא נעדר לגמרי מן הסרט – הצופה הוא מרכז הכובד. מדי פעם דברים מרחפים בסרט באקראי, רוב הזמן הם מרחפים לעבר הצופה, שהחוויה שלו היא מרכז הכובד של הסרט, היא כוכב הלכת. או יותר מכך – הצופה הוא סוג של שמש. סרט אמנם מצולם ונערך מראש, אבל הקהל שולט בו, בקריאה שלו, במה שהוא יפיק ממנו. זה השימוש שהסרט עושה בתלת מימד: גם לתיאור תחושת הרחיפה, וגם לתיאור המיקום של הקהל הצופה בקומפוזיציה שעיצב הסרט.