"דיברנו מספיק", סקירה אורחת*

ניקול הולופסנר היא במאית של נשים. הסרט החדש שכתבה וביימה, "דיברנו מספיק" (Enough Said), כמו כל הסרטים שלה, עוסק בנבכי חייה של אישה אמריקאית ממוצעת ממעמד הביניים פלוס. זה אולי נשמע בנאלי אבל זו למעשה אחת הפרספקטיבות הנדירות ביותר בקולנוע ההוליוודי, שמעדיף (ומיטיב) להתעסק בחייזרים מאשר בנשים ממוצעות.

במרכז הסרט סיפורה של איווה (ג'וליה לואיס דרייפוס), מסז'יסטית גרושה פלוס בת בתיכון שמתניעה בזהירות יתרה את חיי האהבה שלה עם אלברט (ג'יימס גנדולפיני, שזה סרטו האחד לפני האחרון), גרוש שפגשה במסיבה. באותה מסיבה איווה מתיידדת עם משוררת הזויה בשם מריאן (קת'רין קינר), מבלי לדעת מה משותף לשני הזרים שפגשה. לזה נוספות הבנות המתבגרות של איווה ומריאן, כל אחת משקפת באופיה את אמה – האחת עדינת נפש והשניה חומרנית ומתנשאת. ולא לשכוח את החברה הכי טובה של איווה (טוני קולט) בתפקיד שנועד להזכיר שגם נשים נשואות, ולא רק הרווקות, אומללות כל אחת בדרכה.

הדבר הראשון שבולט לטובה בסרט המתוק הזה הוא הליהוק, שכבר מסגיר את ייחודה של הולופסנר בנוף הקולנועי האמריקאי. הבמאית משתה את שני השחקנים הראשיים שלה, ג'וליה לואיס דרייפוס וג'יימס גנדולפיני, ממעמקי הטייפ-קאסט הטלוויזיוני שלהם (כאיליין מ"סיינפלד" וטוני סופרנו מ"הסופרנוס"), והתוצאה מרעננת. לואיס דרייפוס היא שחקנית מצוינת שתפקיד קומי-רומנטי כזה תפור בדיוק למידותיה וההופעה שלה מחזיקה את הסרט בקלות. ההופעה של גנדולפיני גם טובה, אבל פחות חד משמעית. אולי הדמות שלו פחות מגובשת משלה, או אולי כצופים אנחנו מגיעים טעונים מדי עם הידיעה על מותו בטרם עת.

כך או כך, הכימיה ביניהם טובה והרומן ביניהם מתוק ואמין בגמלוניותו ובחוסר הפוטוגניות שלו. שניהם שחקנים איכותיים, שאמנם עברו כברת דרך מאז התפקידים האיקוניים שלהם בטלוויזיה, ויחד עם זאת לא נחשבים "איי ליסט" קולנועיים. ג'ניפר אניסטון, לדוגמא, בתפקיד הראשי במקום לואיס דרייפוס היתה כנראה מושכת יותר כסף ותשומת לב ציבורית לסרט, אבל גם הייתה הופכת אותו לבלתי נסבל לצפייה, כמו רוב (כל) הסרטים איתה. חסד ליהוקי גדול שהולופסנר עשתה עם הקהל שלה היה ב-2005 בסרטה היפה "חברות עם כסף" (Friends with Money), בו ליהקה את אניסטון בתפקיד שסוף סוף הלם אותה – כעוזרת בית חדלת אישים עם נטיות קלפטומניות.

מלבד השחקנים הראשיים, גם המשניים מקסימים. טוני קולט, כמו קת'רין קינר, היא שחקנית שלא יימאס לראות אף פעם, במיוחד כשמאפשרים לדמות שלה לדבר במבטא האוסטרלי המשובב שלה. אפילו השחקנים המשניים-פלוס, כמו בן פלקון החמוד שמגיח מפעם לפעם כדמות שולית למדי (הוא בעלה בחיים של השחקנית מליסה מקארת'י, שגם גילם מולה את ה'אייר מרשל' ב"מסיבת רווקות", ושיחק איתה ב"חשבון משותף" ו-"עצבניות אש") באים טוב.

חוץ מהליהוק, להולופסנר יש סגנון ייחודי משלה לספר סיפור באופן שמצליח לשלב בין הבנאלי ליוצא דופן. הפרופיל של הדמות הראשית אמנם שגרתי, וגם העלילה עצמה צפויה בעליל ולא מרגשת, אבל התסריט אנושי ורגיש לניואנסים, והבימוי רך וקצבי ויחד הם מצליחים לייצר עניין אמיתי בדמויות ולעורר כלפיהם רגשות אותנטיים של אמפתיה וחיבה. זה נשמע אולי דבר של מה בכך, אבל זה לא. רוב הקומדיות הרומנטיות או הדרמות הקומיות (או כל מה שמנסה לשלב ביניהם) מצליח לבדר אולי, אבל לעיתים רחוקות לעורר רגש אמיתי. לפעמים זה נובע מדמויות שטוחות או לא אמינות, לפעמים ממשחק מוקצן. כך או כך, לשבת בבית קולנוע מלא באנשים ולחייך לעצמך במבוכה מתוך הזדהות עם דמויות על המסך זה דבר נחמד וכל סרט שמצליח לגרום לזה, עושה משהו נכון.

מהבחינה הזו יש משהו מתעתע בסרטים של הולופסנר: על פניו הם עשויים להיראות כמו סתם עוד קומדיה רומנטית טיפשית עם סוף טוב ובלי שום אמירה חברתית, אבל הם לא. אם מסתכלים מקרוב רואים שהדמויות הנשיות שלה אמינות ומעניינות, הן כמעט תמיד נשים ממוצעות למראה בשנות הארבעים-חמישים לחייהן שנאבקות עם סוגיות אמיתיות של זהות ומטרה ושום גבר או תינוק לא מופיע דאוס-אקס-מכינה כדי להציל אותן מעצמן. זה אולי נשמע קונפורמיסטי, אבל בהוליווד של היום זו אמירה חתרנית שגובלת בהסתה לפמיניזם רדיקלי.

יחד עם זאת, לפני הצפייה בסרט כדאי אולי לזכור שני דברים. אחד: יש מצב סביר ביותר שהסרט יידבר יותר לנשים מאשר לגברים. לא בגלל שנשים אוהבות סרטים רומנטיים על כלום, אלא להפך, בגלל שנשים סובלות יותר מלראות דמויות נשיות שטוחות וחסרות השראה בקולנוע, ולכן גם נהנות יותר לראות דמויות נשיות מלאות יותר ומעניינות. אף אישה שאני מכירה לא נראית או נשמעת או מצחקקת במתיקות מעושה כמו הדמויות שמגלמות ריס ווית'רספון, ג'סיקה אלבה או קמרון דיאז (וטוב שכך). גם טיעון ה"קולנוע זה רק בידור אסקפיסטי" לא תופס כאן, כי עבור רוב הנשים הן לא מייצגות מציאות שמישהי תרצה לברוח אליה אחרי יום קשה (או קל) בעבודה.

דבר שני וחשוב יותר, זה שלמרות הסופרלטיבים כדאי מאוד לזכור שמדובר בכל זאת בקומדיה רומנטית הוליוודית, ז'אנר מוגבל מהרבה בחינות, בין היתר ביכולת שלו לבטא עולם רגשי עשיר ולא להיכנע לשבלוניות סכרינית שהופכת סרטים לקלים לעיכול. הולופסנר אמנם מפלרטטת עם הדרמטי בחלק מסרטיה, אבל כולם, כולל הנוכחי, נשארים בקטגוריה די אוורירית. כך שאין לצפות ליצירת מופת קולנועית שמאתגרת את גבולות המדיום מבחינת מקוריות או תעוזה קולנועית – רחוק מזה. זה סרט פיצפון ומינורי ביותר שלא יקצור פרסים חשובים או שבחים גדולים, וגם לא מתיימר להיות יותר ממה שהוא. אבל את הדבר הקטנצי'ק הספציפי שהוא כן מנסה לעשות הוא גם מצליח, בהליכה.

* הערת שוליים של אורון: את שירה ניסיתי (וניסיתי וניסיתי) לצרף לסריטה לפני לפני למעלה משלוש שנים, בשלבי הקמתו הראשונים של הבלוג. אז לא רק שיש כאן סגירת מעגל נחמדה עבורי, אלא ממש הזדמנות להזכיר לעצמי, ולהראות גם לאחרים ולאחרות, למה ועל מה התעקשתי.