"כח משיכה", סקירה

בתור ילד אהבתי ללכת למתקן מיוחד בלונה פארק של ארגנטינה (שנקרא "איטל-פארק") בצורה של טיל/חללית סגורה לחלוטין. נכנסים, מתיישבים, מול עיניך מוקרן סרט שמדמה נסיעה בחלל והמתקן נע ורועד וגורם לך להרגיש שהחללית באמת המריאה ואתה באמת נמצא במסע הרפתקאות בחלל. שעשע אותי לחשוב שההיגיון החווייתי של המתקן הזה עומד במרכז סרטו החדש של אלפונסו קוארון "כח משיכה" (Gravity). הצפייה בו החזירה אותי לתחושה הזאת של הבילוי במתקן ההוא. בזכות השפה הקולנועית, ביציאה מן הסרט אי אפשר שלא להרגיש סחרור קל ותחושה של אבדן גרביטציה. אך באופן בלתי אפשרי, קוארון ושותפו הצלם עמנואל לובצקי הצליחו להפוך את ההיגיון החווייתי הזה של מתקן בפארק שעשועים לאמנות.

מבחינת העלילה הסרט מאוד רזה: ד"ר ריאן סטון (סנדרה בולוק), מהנדסת רפואית, מצטרפת לראשונה למשימה בחלל כדי לתקן חומרה פגומה בלוויין. איתה נמצא מאט קובלסקי (ג'ורג' קלוני), אסטרונאוט ותיק ומנוסה שזהו מסעו האחרון בחלל. לאחר שתאונה הורסת את המעבורת שלהם ומנתקת קשר בינם לבין כדור הארץ הם חייבים למצוא את דרכם חזרה הביתה כאשר הם צפים אבודים בדממה המוחלטת של החלל החיצון. "כח משיכה" הנו סרט קצר יחסית לסרטים בני זמננו. כ-90 דק' כולל כותרות הסיום, כלומר בקושי 85 דק' נטו. התחושה היא של אינטנסיביות ומתח גדולים, המייצרים שילוב בין חוויה אפית של הרפתקה בחלל לבין עבודה אינטימית ומינורית. הסרט לוקח את הפרמיס ושועט איתו קדימה וקוארון מצמצם את רוב האלמנטים העלילתיים (את התסריט כתב ביחד עם בנו, חונאס קוארון) ומייצר סיפור כמעט נזירי שהולך ומקבל ממדים מופשטים.

 כמובן, הדבר הראשון שמכה בנו בצפייה בסרט היא השפה הקולנועית. קוארון ולובצקי מנסים לדמות את החוויה של לצוף בחלל. הם שוברים את כל חוקי הגרביטציה והאוריינטציה, והסטדי-קאם (או כל כלי אחר וירטואלי או פיזי שהשתמשו בו) עושה תנועות עדינות, הרמוניות ובלתי אפשריות. המצלמה צפה בחלל, מתהפכת, עושה מעגלים, מסתובבת, מתקדמת, מתרחקת, נכנסת אל תוך קסדת הגיבורה כדי להיצמד לנקודת המבט שלה ואז יוצאת ומצלמת אותה מרחוק – וכל זה בלי קאט נראה לעין, הכול בתנועה אחת מתמשכת ומהפנטת. קצב התנועה משתנה שוב ושוב מהמהיר לאיטי אך תמיד בסוג של הרמוניה פנימית שמעניקה לסרט ממד רוחני ומטאפיזי.

המבקר והוגה הקולנוע אנדרה באזין דיבר על כוחה המיסטי של המציאות, על האופן שבו מצלמת הקולנוע יכולה לחשוף את הממד המטאפיזי הזה דרך התעקשות על שוטים ארוכים, שמצלמים את המציאות עד שהם חושפים את צדדיה החבויים. בידיים הנכונות השוט הארוך והעיקש מצלם את המציאות אך מקנה חוויה של משהו שמעבר למציאות. במאים רבים, כמו ברסון או טרקובסקי, כל אחד בדרכו ואולי באופן שונה מזה שבאזין התכוון אליו, ניסו לחלץ מהצילום הקולנועי את ה"מעבר" הזה.

משימתו ארוכת השנים של קוארון היא לעשות זאת גם, אך תוך שילוב בין העולמות השונים שהוא מעריץ: מצד אחד להיות במאי של מד"ב ופעולה שמתקשר עם קהל רחב באמצעות שפה נגישה ובידורית, מצד שני לפתח שפה קולנועית שיכולה להכיל בתוכה את הפיוטית הדרושה כדי לייצר חוויה מטאפיזית, מופשטת ופילוסופית שלרוב שמורה רק או בעיקר לבמאים "כבדים" יותר כמו טרקובסקי או קרלוס רייגדס (את שניהם קוארון מעריץ עד אינסוף). בעזרת חבר נפשו, הצלם עמנואל לובצקי (שבינתיים צילם את כל סרטיו האחרונים של טרנס מאליק), התקרב קוארון בסרטו האחרון "הילדים של מחר" (Children of Men) למבוקשו: למצוא שפה קולנועית שתאפשר לו לשים רגל על כל כיסא מבלי ליפול ביניהם. ב"כח משיכה" הוא התקרב אפילו עוד יותר למקום השאפתני הזה ויש שיגידו שאף הצליח ובגדול.

"כח משיכה" הוא הישג מרשים בכל קנה מידה. מדובר בסרט רגיש, עם משחק מצוין של סנדרה בולוק, טכניקה קולנועית מרהיבה, אפקטים ברמה הגבוהה ביותר, מתח מתמיד ונושא פילוסופי עמוק שמטופל בצורה מכובדת. ההשוואות המתבקשות ביותר הן לקובריק וסרטו "אודיסיאה בחלל" (2001: A Space Odyssey), בתוספת ממד מתח רב יותר. וייתכן שזה המקסימום שניתן לעשות עם השאיפה הזאת של קוארון לערבב בין הסגנונות הקולנועיים האלה, או שמא זהו צעד אחד גדול שממשיך לפלס את הדרך שאולי צועדים וצעדו בה גם במאים כמו פי.טי. אנדרסון או קובריק עצמו (למרות שאני לא חושב שהם חתרו לאותם המקומות).

ההיגיון המרכזי אומר שיש משהו במשך של השוט שמעורר תחושה של חשיבה פילוסופית. יש משהו בשהייה שמעורר תהייה. בשפה העברית קיימת המילה התבוננות, שמהדהדת את המילה תבונה. וכן יש משהו בהתעכבות, במשך, במתיחת הזמן ובהתבוננות שמייצר חוויה רוחנית או חשיבתית, ומעודדת אותנו להתקרב אל המופשט. לעומת המתיחה של הזמן וההשתהות בדימוי הקולנועי של הקולנוע הפילוסופי, סרטי הז'אנר המסחריים מבקשים לשים דגש על פעולה וקצב מהיר, על סיפור ועל מעשים. קוארון מנסה להלחים בין השניים ולהילחם בעובדה שהאחד פוגע בשני. האקשן וההתקדמות המהירה פוגעת בממדים הפילוסופיים והרוחניים וההתעכבות ברוחני והמופשט פוגעת בתקשורתיות ובממד הבידורי של הסרט.

כך גם חוויתי לעתים את "כח משיכה". רגעי האקשן בולמים את רגעי הפיוט של ההשתהות בחלל הריק, ולא תמיד משתלבים בהם. או למשל, בצפייה הראשונה הפריעו לי מספר מונולוגים שסנדרה בולוק מנהלת עם עצמה. המשחק שלה ללא רבב, אך הרגשתי שהמונולוגים מסבירים משהו שהאימאז'ים כבר עשו וזה מרדד את הסרט ואפילו מעניק לו ממד קיטשי מסוים. בצפייה השנייה כל זה נעלם, כאשר חוויתי את המונולוגים לא כאלמנט "הסברתי" שמעניק לנו מידע על הדמות, או מנסה לרגש בכוח, אלא כביטוי הכרחי ונוגע של התהליך הנפשי שעוברת הגיבורה. כך, באופן מפתיע, המונולוגים שבצפייה הראשונה היו לי לאנטי-קליימקס, בצפייה השנייה הביאו אותי לשיא הרגשי של הסרט. כלומר, יתכן מאוד שקוארון הצליח בהתכה שלו, והשאלה היא האם אנחנו הצופים נצליח לעקוב אחריה.

אך לעומת קוארון, אני אישית לא בטוח שאני חייב שהעולמות האלה יתערבבו, שכן אני לא סובל ולו לרגע אחד בסרטיהם של במאים כמו רייגדס, נורי בילגה צ'יילן או טרקובסקי, ואני מלכתחילה מאמין שגם בסרטים בידוריים יש רבדים נוספים שאפשר לקלף (גם אם הם לא מודגשים בממד החווייתי). ועם זאת, אני מוקיר את המתנה שקוארון מעניק לי בתור צופה.

המתנה הזאת מגיעה בצורה של סרט העוסק בלידה מחדש, בחיים ובמוות, בממד המוות שקיים בתוך החיים ובחיים שקיימים בתוך המוות. יש לסרט אספקטים ונושאים דתיים (במידה) שפחות דיברו אליי, חייב להודות, אבל הממד הפילוסופי שלהם היה נוכח בדימויים החזקים שהסרט מייצר. האימאז'ים של בני אדם צפים בעומק החלל, בשחור העמוק ובדממה האינסופית, נותרים חרוטים בזיכרון הרגשי כפואמה של ייאוש וכאב, כמטאפורה למצב קיומי שבו כולנו למעשה צפים בודדים בחלל ריק, ותופסים מה שאנו רק יכולים כדי למצוא נקודת היאחזות.

הסרט מאוכלס בדימויים של חבלים שחוצים את המרחב ומחברים בין דברים: אנשים מחוברים לחפצים ומחוברים ביניהם באמצעות חבלים שמושכים אותם, כובלים אותם, מצילים אותם או מסכנים אותם. החבל הוא מה שמפריד בין חיים ומוות, החבל הוא מה שמפריד בין בדידות וזוגיות, בין ילדות ובגרות – כמו חבל טבור או כמו חבל הצלה, החבלים הם דמות מרכזית ב"כח משיכה", דמות שזוכה ליחס מורכב ואמביוולנטי: הגיבורים זקוקים להם באותה המידה שהם צריכים להיפטר מהם. דווקא הצורך להשתחרר ולשחרר כדי לשרוד מודגש לא פחות מהצורך להתחבר ולהיאחז. בכדי להתעלות ולהתגבר צריך לשחרר, ונקודת האחיזה צריכה לבוא ממקום אחר שנחשף רק לקראת הסוף. במובן הזה, כוח המשיכה הוא הדבר הזה שהדמויות מתגעגעות אליו, חושקות בו, זקוקות לו ותרות אחריו. בסרט, כוח המשיכה הוא לא רק הדבר שנותן בסיס, איזון וביטחון ברמה הפיזית, אלא ברמה המטפורית גם מה שמייצב אותך מבחינה נפשית.

זאת הסיבה שהפואטיקה הקולנועית של הסרט היא לא רק טכניקה מפעימה, אלא גם תואמת את נושאיו. שכן אחד הנושאים המרכזיים של "כח משיכה" הוא הבדידות והייאוש הקיומיים, התחושה שאנחנו תלושים ואין לנו נקודת היאחזות, הקושי והעצב שבחיים, אך גם השמחה שבהם. קוארון מודע לכך שגם כשאנחנו מוקפים באנשים, אנו עדיין צריכים להתמודד עם תחושת בדידות שמקבלת ביטוי בכאב עמוק. המפגשים הרגעיים עם אהבות, קולגות, חברים ובני משפחה רק מקלים על התחושה שאנחנו בסופו של דבר לבד, אך לא פותרים אותה. אנחנו נאחזים בהם כמו בחבל הצלה בחלל הריק, כמו גיבורת הסרט, אנו נאחזים בכל מה שאנו רק יכולים. אך האם זה באמת עוזר?

 "כח משיכה" רומז שאולי אין דרך לגבור על המקום של בדידות ומוות, אבל יש דרך לצאת ממנו חזקים ומלאים יותר. אולי, הדרך למגר או לפחות להרחיק את חוויית הבדידות היא לאו דווקא לעטוף את עצמנו באנשים, אלא להרגיש את נוכחותם בתוכנו, גם כשהם איתנו וגם כשהם לא. לא להיות בודד, משמעו להתמלא בנוכחותם המופשטת של אנשים יקרים בתוך תוכנו, וכך להתחזק. זו לא הנוכחות הפיזית, אלא סוג של נוכחות רגשית, רוחנית, חווייתית, שגורמת לנו להרגיש מלווים, רצויים ומלאים יותר. האמונה שהיקרים שלנו תפסו מקום בתוכנו שממלא אותנו. כך הולך ומקבל "כח משיכה" את ממדו המטפיזי כמו גם את הרוחני. קוארון מעלה בסרטו שייתכן ומושג האלוהות אמור לענות על הצורך הזה של האדם להרגיש מלווה באופן תמידי, שהוא לא לבד, גם לא לאחר המוות.

אי אפשר להתחמק מהדיון התיאולוגי של "כח משיכה", ויש שיגידו שמדובר בסרט דתי. לדעתי הגיבורה של הסרט פוסלת את האפשרות של הליווי האלוהי והדתי – אך אני מניח שהדברים נמצאים יותר איפשהו באמצע, והסרט מניח את שאלת האלוהות על המסך, אך מעדיף לא לפתור אותה באופן חד משמעי. יש דימויים שמהדהדים לבריאת האדם כשם שיש דימויים הרומזים על תורת האבולוציה. מה שכן, לאורך הסרט ד"ר ריאן סטון מפנימה את הנוכחויות השונות שעטפו אותה וממלאת את עצמה בעצמה כדי להפוך לבת-אדם שלמה ומלאה יותר. למעשה, אפשר לראות את כל הסוף של הסרט – אם לא את הסרט כולו – כסוג של תשובה אמוציונאלית ל"2001: אודיסאה בחלל" השכלתני. שניהם עוסקים בהתפתחות האדם, אך אם קובריק הסתכל קדימה, אל האופק הרחוק, קוארון מסתכל פנימה, הישר אל תוך הנפש השבורה.