"תור: העולם האפל", סקירה

כיממה לפני הצפייה ב"תור: העולם האפל" גיליתי שאני מתרגש. לא יכולתי להתעלם מכך שהיה בי משהו שממש חיכה להקרנה הקרובה. עם זאת, לא כל כך הבנתי למה. לא אהבתי את "תור" הראשון, עונת הקיץ הזו ארוכה באופן בלתי נסבל, ואת הסיבות לשמחה שלי לראות את כריס המסוורת' אפשר לנטרל בשיטוט מהיר בגוגל-תמונות. אולי, חשבתי לעצמי, זה בגלל זהות הבמאי, אלן טיילור, אחד מבמאי הטלוויזיה הכי טובים שעובדים כיום (הפרק "קנדי והיידי" של "הסופרנוס" למשל), אולי זה בגלל שאהבתי את "הנוקמים". אבל זה לא היה זה. את הסיבה האמיתית לציפייה שלי גיליתי לא הרבה אחרי שהסרט התחיל לרוץ על מסך האיימקס, והאמת שהיא די מדכאת: גם אני קורבן אומלל של יחסי ציבור.

אף אחד לא אוהב לחשוב על עצמו כמישהו שאנשי יח"צ מיומנים יכולים להשפיע עליו, בטח שלא מבקר קולנוע שעוד דקה הוא בן שלושים, אבל הנה גם אני נפלתי. הטריילר המצויין, הדיבור (החיובי והשלילי) על סדרת "סוכני שילד", ובאופן כללי העבודה המדהימה שעושות חוליות הפרסום של דיסני ומארבל, כל אלה נטעו בי התלהבות כוזבת מ"תור: העולם האפל". כמה דקות לתוך הסרט, כאשר נזכרתי שמדובר בעוד אינסטלציה משומנת ונטולת זהות או נשמה לסדרת סרטים שמונעת על ידי מיקסום רווחים ומינימום אנושיות, כל ההתרגשות התפוגגה. הדבר המדכא ביותר הוא שאני יודע כבר מעכשיו שבדיוק אותו חיוך מטופש יעלה על פני כשאתיישב לצפות ב"קפטן אמריקה" הקרוב. אבל עוד חזון למועד וכו'.

התהליך השיווקי שהוביל ל"תור: העולם האפל" עבד נפלא על העניין של להזכיר לנו את כל הדברים שעבדו מעולה בטירוף המהונדס שהתחיל עם "איירון מן 2" בשנת 2010, ולהשכיח מאתנו את הדברים הפחות טובים. לכן סרט ההמשך ל"תור" ו"הנוקמים" שמגיע עכשיו למסכינו, בדיוק באמצע בין "איירון מן 3" לבין "קפטן אמריקה 2", הוא הצלחה גדולה בכל מה שקשור למסביב והצלחה חלקית – או מזערית – בכל מה שקשור לסרט. אבל כמובן שזה הרבה יותר מורכב.

"תור: העולם האפל" נפתח בפרולוג קצר בקריינותו של אנתוני הופקינס, בה מסופר לנו מה קרה בין "הנוקמים" לבין הרגע שבו אנחנו נמצאים עכשיו. זה כולל פחות או יותר את כליאתו של לוקי אחרי כל התופת בניו יורק, והפיכתו של אחיו, ת'ור, ללוחם של צדק בעולמו. ת'ור הוכיח שהוא יורש ראוי לכס המלכות של אביו ותשעת העולמות נמצאים במצב של שלום. אבל (אני מקווה שאתם יושבים) כח אפל וחיצוני מאיים לעשות בעולם שפטים ולטובים והצדיקים – ממה כמו לרשעים – אין באמת מנוחה.

תחושה קרה של אכזבה התחילה אצלי כבר בשלב הפרולוג המדובר. קודם כל, אני מתחיל למאוס בפתיחות המקוריינות על ידי סיר אנתוני הופקינס, המקבילה הלבנה של מורגן פרימן מסתבר, ויש מצב שהוא מלוהק אך ורק בשביל זה. בכל פעם שאני שומע את הופקינס מספר לי את סיפור העמים התורן זה מתחיל אצלי כמו "דרקולה" של קופולה אבל מסתיים כמו "אלכסנדר" של אוליבר סטון. אבל כמובן שזו לא באמת הסיבה. הבעיה הייתה שהפתיחה של "תור 2" היא הכל חוץ ממלהיבה. אין זה מדד לסרט שיבוא לאחר מכן, עיין ערך "פריסט" ו"איש הפלדה" שהצליחו לעבוד עלינו למשך איזה רבע שעה רק בגלל הסיפור המקדים, אבל בואו נגיד שיש סיכוי יותר סביר שפתיחה מעולה תבוא לפני סרט לא טוב, מאשר שסרט מצויין יבוא אחרי פתיחה חלשה. בפתיחה של "תור 2" התקבעו לדעתי שלושה דברים שהיו בעיתיים לכל אורכו: עצלות תסריטאית מהזן הנמוך ביותר, חוסר השראה בכל מה שקשור לעיצוב עולם, והופעות אוטומטיות של שחקנים מצויינים (אני מסתכל עליכם, הופקינס, כריסטופר אקלסטון וטום הידלסטון).

השלב שלאחר מכן, בו חששותיי התחילו להתקבע סופית, היה עם חשיפת האנטגוניסט. הצלחתו של גיבור העל תלויה תמיד בהצלחת הסופר-נבל שעומד מולו, ופה "תור 2" הוא נפילה כואבת. אני לא מכיר את סדרת הקומיקס ואת המיתולוגיה שלה, אני לא יודע אם לאל הנורדי יש אויבים ראויים יותר או פחות, אבל האלף האפל שמעסיק את גיבורי הסרט החדש הוא ההגדרה של גנריות. הוא נראה כמו אחרון הרשעים של סדרת "מסע בין כוכבים" והמטרה שלו היא "להחשיך את העולם" או משהו כזה. נכון, כבר היה לנו נבל מצטיין שפשוט רצה לראות את העולם בוער – כלומר, נטול כל רצון ממשי מעבר לגרימת כאוס – אבל אילו תהומות נמצאים בין הג'וקר הדוחה/מהפנט והמסקרן של "האביר האפל" לבין האלף החיוור והלא מעניין של "העולם האפל". זה נראה כמו שלד תסריטאי שנותר ללא גידים, שרירים ורקמות. "אז במי תור יילחם הפעם?" נשאל תסריטאי כלשהו אי שם בהוליווד. "איזשהו מגה-רשע אחד שרוצה להרוס את העולם" הוא ענה. "אוקיי," הנהן הראשון, "רוצה לפתח את זה?". "לא" הייתה התשובה שהתקבלה. או לפחות ככה קרה בדיאלוג הדמיוני שרץ לי בראש במהלך הצפייה.

אוקיי, תאמר ההגנה, אבל ידוע שהנמסיס האמיתי של תור הוא בכלל לוקי, והרע החיצוני הזה הוא רק תירוץ לעוד פרק במאבק של שני האחים. אז אולי זה נכון, אבל גם הדינמיקה בינהם לא מצליחה לשדרג שום דבר בסרט, ככה שאין פה איזשהו נצחון.
כל מה שיש לנו הוא איש חזק ובלונדיני שמנסה לעצור איש מכוער ורזה וביחד הם יוצרים הרבה יותר הרס ממה שצריך. ואם זה לא מספיק, הקליימקס של הסרט, כמו לפחות מאה סרטים בסגנון מהשנים האחרונות, מתרחש כאשר בשמיים נוצר חור גדול שמוביל למימד אחר. בעולם שמשריץ סרט גיבורי על פעם בחצי שנה, אנחנו אמורים לרצות יותר.

הכלום הזה ממשיך לאורך כל הסרט. תבינו, בימים כתיקונם אני לא צופה מספיק אינטליגנטי כדי להכנס לניטפיקינג בזמן הצפייה. ותעיד על כך ההנאה הגדולה שלי מ"עלייתו של האביר האפל", "פרומתאוס", "סופר 8", "הנוקמים", "איירון מן 3" ופאקינג "באטלשיפ". אני לא מאלו שעולים על חורים תסריטאים בזמן שמסנוורים את עיניהם באפקטים וסאונד. אבל אפילו אני לא יכולתי להניח בצד את שלט הניאון העצום שזועק "נו, באמת" שהבהב אצלי בראש. נכון, אף אחד לא מחפש הגיון בסרטי גיבורי על, אבל איזשהו נסיון למקוריות דווקא כן. אני לא יכול לפרט לכם את הכל מבלי להכנס לספויילרים, אבל "תור: העולם האפל" לא מצליח להפנט מספיק בשביל שנתעלם מהבינוניות שבה הכל קורה.

לראייה, יש איזשהו אלמנט דווקא סביר של שימוש בהולוגרמות, שמופיע בתחילת הסרט ואז חוזר לשימוש איזה ארבע או חמש פעמים נוספות, כאילו מישהו נורא התלהב מהטריק הלא מתוחכם הזה וידע שכל פעם שתהיה לו בעיה לפתור את הפעולות של הדמויות הוא ישלוף את זה. קשה לתאר כמה צפוי זה הופך להיות בשלבים מתקדמים של הסרט.
ושאלה: עדיין מותר להתלונן על זה שחצי מלונדון מושמדת אבל אף אחד מצוות הנוקמים או הסוכנות לא מגיעה לעזרה, או שכבר הנחנו לזה אחרי "איירון מן 3"? אף אחד לא ישכנע אותי שלהוקאיי יש משהו יותר חשוב לעשות ברגע זה.

אבל לא הכל רקוב בממלכת אסגארד. זה, אגב, זמן מצויין להסגיר שרוב מי שאני מכיר די נהנה. אני מאמין שזה קשור להומור שמשובץ בסרט, שמונע ממנו להתרסק לאלפי חתיכות. אמנם אין מה להשוות לדיאלוגים המעולים וההברקות הקטנות של ג'וס ווידון ושיין בלאק, אבל ל"תור 2" כן יש מספיק רגעים כאלה כדי לדלל את העכירות. למשל, מה שתור עושה כאשר הוא נכנס בפעם הראשונה לבית של ג'יין. זה רגע קטנטן שעובד מעולה. או סצנת הרכבת התחתית הקצרצרה והקולעת, ההבלחה האדירה של קפטן אמריקה, או השימוש במפלצת כלשהי (שגם חוזרת בסצנה לאחר הקרדיטים).
גם האפקטים של הסרט מצויינים, אם כי חלקים רבים ממנו מרגישים קצת כמו סרט מצוייר. נטלי פורטמן מוצלחת, קאט דנינגס היא הקומיק-רליף המושלמת, כריס המסוורת' מצליח סוף סוף להפוך את ת'ור לגיבור ראוי, ואידריס אלבה משכיח מאתנו את ההופעה האיומה שלו ב"פסיפיק רים". דווקא השחקן הכי טוב (שוב, בימים כתיקונם) מהקאסט, טום הידלסטון בתפקיד לוקי, נותן, בעיניי, את הופעתו החלשה ביותר כנראה אי פעם, בטוח שהכי חלשה בתפקיד הזה. אנתוני הופקינס אולי משחק מתוך שינה, אבל לפחות הוא אמין באיזשהו אופן. הידלסטון בקושי מצליח לעשות את זה.

למרות הכל לא הייתי מבטל לחלוטין את "תור: העולם האפל", בטח בהתחשב בכמות הצופים המרוצים שהיו מסביבי, אז אני מתנצל שנתקעתם עם הסקירה שלי (אם כי גם אורון לא נפל שדוד, אם להיות עדינים). ביחס לסרטי הקיץ האחרון, הסרט הזה הוא בהחלט בצד הטוב של הסקאלה. ועם זאת, הבעיה המרכזית שלי היא שהסרט נותן עשרים מיליגרם פחות ממה שסרט קומיקס טוב צריך לתת. לשמחת הכלל זה לא איזה "וולברין" או "אליסיום" או משהו מביך בסגנון, אבל ליוצרים של "תור 2" כן היה ביד את כל מה שצריך כדי לעבור את הרף. או לפחות להשוות אליו. זה לא קרה.

תרומתי ל-FanArt של הפרנצ'ייז. נראה לי שאני אשאר בתחום הכתיבה, מה שכן.