"גרנד מאסטר": קצת על סרטי אמנויות לחימה ודמותו הקולנועית של ייפ מן

באופן יחסי, הידע של העולם המערבי לגבי תרבות המזרח אינו עשיר במיוחד. בטח לא אם חושבים על ההיפך, כלומר על רמת ועוצמת ההבנה והאימוץ החלקי (או הכניעה) של המזרח את רוב המסורות המערביות. אבל יש נושא אחד שכן השתרש, לפחות בתרבות הפופ המערבית, אולי אפילו יותר מאשר מזון מהיר ואנימציה יפנית – אמנויות לחימה. יותר כקונספט, פחות כדרך חיים. אבל לא רק שהמושג לא זר גם למי שלא נולד לבית שמקדש ומכבד את מורשת הקונג-פו למשל, אלא שממש קיימת האשליה שאנחנו, כולנו, אפילו די מבינים בזה. בבית הספר היסודי חלקנו הלא מבוטל הלך לחוג קראטה או ג'ודו, בתיכון העניין בא לידי ביטוי במשחקי מחשב דוגמת "סטריט פייטר", "מורטל קומבט" או אפילו "TEKKEN", ובין לבין היו הסרטים האלה, הטובים שבהם בכיכובו של ברוס לי, שהעבירו את הלילות עד ששוב צריך לקום ללימודים.

גם אם הילדות שלכם ושלכן בכלל לא נראתה כך, הנקודה היא שאמנויות לחימה מן המזרח הן דבר שגור לחלוטין בשיח, ודאי שהקולנועי, בתרבות המערב. אפילו עד כדי העברת ביקורת או נקיטת עמדה לגבי ביצוע מסויים של לוחם הנצפה בסרט או סרטון, או ויכוחים בנוגע לאיזו חיה הכי מגניבה בעולם הקונג-פו, או מהי הבעיטה הכי מסוכנת בטאקוונדו. לי באופן אישי יצא להשתתף בכמה וכמה שיחות כאלה בחיי, למרות שלא ניסיתי על בשרי אף אמנות לחימה. אבל כנראה שהרגשתי מבין מספיק, מעורה מספיק. והסיבה לכך היא בעיקר אותם סרטי קונג פו בפרט, או סרטי אמנויות לחימה בכלל.

ביום שישי הקרוב, ה-1.11, בשעה 11:00 בקולנוע לב אשר בדיזנגוף סנטר, נערוך הקרנה לאחד מן המרהיבים שבסרטי אמנויות הלחימה שיצא לי לצפות בהם לאחרונה. אז ראו זאת כהזמנה נוספת לצפייה ב"גרנד מאסטר" (The Grandmaster), סרטו של וונג קאר וואי על אותו מורה אגדי שלימד אפילו את ברוס לי – ייפ מן (לעיתים נכתב גם בתור איפ מן, ייפ מאן, איפ מאן ושאר צירופים אפשריים. בכל מקרה אנחנו לא אומרים את זה נכון, כי צריך ממש לשאוף אוויר בתחילת שמו, לא להוציא, כאילו מתוך שיהוק קצרצר). עופר כבר הרחיב על הבמאי הדגול, ואני אנסה להעניק טעימה מגדולתו, או מבוא לדמותו, של גיבור הסרט. ובואו נגיד שלא לחינם יש לו שם שמזכיר גיבור על.

שורשיהם של סרטי אמנויות הלחימה מגיעים כמעט עד לימיה הראשונים של האמנות השביעית, אבל כהגדרה, קשה להתייחס אליהם כאל ז'אנר עד אמצע שנות השישים, עם הופעותם של סרטים כמו "פונדק הדרקון" (Dragon Inn), יצירה מכוננת אותה כבר הזכרתי בעבר בבלוג. אחר-כך הגיעו שנות השבעים והשמונים, ועימן הגיעה גם שעתם של סרטים כמו "Fist of Fury", "Way of the Dragon" ו-"Drunken Master" ושמות כמו ברוס לי, ג'קי צ'אן וגם הבמאי-כוריאוגרף יואן וו-פינג, שהמשיך משם לעבודה על "המטריקס" ו-"להרוג את ביל", בין היתר. למעשה, כל החבר'ה האלה, שמוצאם בהונג-קונג, הגיעו מהר מאוד למערב, בעזרתם האדיבה של צמד האחים שו, שהפכו את סרטי אמנויות הלחימה לשוברי קופות לא רק במולדתם, אלא גם מעבר לאוקיינוס השקט – בעזרת דיבוב לאנגלית.

שנות התשעים כבר הביאו עימן פארודיות, שבעיניי הן חיבוק חם אפילו יותר מצד המערב מאשר סדרת "קארטה קיד" (The Karate Kid) ששלטה בקולנוע מאמצע ועד סוף האייטיז. זאת משום שהן מראות בקיאות רבה בז'אנר לצד העוקצנות הנוגעת לאפקטים המוגזמים של המכות והדרמטיות הכללית. פארודיה טובה לסכם ז'אנר, על יתרונותיו וחסרונותיו באופן כל כך יפה, כפי שמדגימה סצנה איקונית מתוך "עולמו של וויין 2" (Wayne's World 2), הממחישה היטב את הטבעיות בה ניתן להזכיר את הנושא, או אפילו לשלבו, בפארודיה על עניינים מערביים דווקא – לפגוש את ההורים של בת זוגך.

כיום סרטי אמנויות הלחימה רק הולכים ומשכללים, אבל יש שם אחד שעל אף חשיבותו לא ממש הוזכר עד לפני כחמש שנים – שמו של ייפ מן. ייפ מן נולד פחות או יותר באותה השנה כמו הקולנוע או כמו מלחמת סין-יפן הראשונה, כלומר בסוף המאה ה-19. הוא הלך לעולמו רק קצת לפני תלמידו המפורסם ביותר, ברוס לי, בשנת 1972. בסרטים המתחקים אחר סיפור חייו של לי הוא מאוזכר ואף מופיע כדמות משנית, אבל בחמש השנים האחרונות זכה ייפ מן ללא פחות מחמישה סרטים באורך מלא על קורותיו, בתוספת סדרה סינית אחת. איך קרה שהתעלמו יוצרי סרטי אמנויות הלחימה ממי שבעצם המציא את אמנות הלחימה של הווינג צ'ון, המצטלמת כל-כך יפה? ועוד יותר מוזר – מה פתאום נזכרו בו עכשיו? התשובה לשאלה הראשונה מורכבת מכדי שאדע אותה, שכן כבר שלושים שנה (כלומר קצת לאחר מותו) נשמעו תכנונים להנציח את מורשתו של ייפ מן על גבי הצלולואיד, אבל כנראה שיראת כבוד בתוספת התנגדות קלה של היורשים מנעה זאת. התשובה לשאלה השניה, לעומת זאת, היא תשובה פשוטה בת שלוש מילים – וונג קאר וואי.

מתישהו בתחילת העשור הקודם, הודיע הבמאי ההונג-קונגי על שאיפתו לספר את הסיפור שלא סופר, בתמיכת צאצאיו של המורה המפורסם. להראות כבוד למאסטר של המאסטרים, לדמות אגדית בעולם אמנויות הלחימה שאמנות הקולנוע טרם גילתה. הקולנוע תמיד מחפש גיבורים חדשים, ולעיתים נאלץ להפנות את הראש לאחור עד כדי צוואר תפוס. אבל זה כלום לעומת כאב הראש שהבמאי ודאי חטף יחד עם התזכורת המכאיבה לא פחות שהוא אינו יוצר הקולנוע היחיד בעולם, כאשר כל סרטי הייפ-מן האחרים החלו לצאת לאקרנים בזה אחר זה, בזמן שהוא עדיין מדקדק בפרטים, מעביר את שחקניו אימונים קשים ולבסוף נתקע שנים בחדר העריכה. עשר שנים לאחר שהגה והכריז על הרעיון לסרט בו ייפ מן הוא הגיבור, וונג קאר וואי שיחרר את סרטו, אבל היה יכול גם לצפות בארבעה סרטים שונים שמתיימרים להיות כמוהו.

הראשון הפציע בשנת 2008, תחת הכותרת הפשוטה "Ip Man". הבמאי היה ווילסון ייפ (תודו שזה מסתדר יפה בערך כמו שמארק ווב יביים סרט ספיידרמן), ואת הגרנד מאסטר עצמו שיחק דוני ין, מי שלעניות דעתי הוא אחד מאמני הלחימה המדהימים ביותר בתולדות מסך הכסף ("גיבור", "בלייד 2"). למרות שאני לא בטוח שהוא מתאים לתיאור הדמות של ייפ מן. כפי שמשתקף גם בסרט, יש בו משהו אכזרי מדי, בלתי מנוצח באמת. הסרט עצמו מרשים מאוד מכל בחינה שהיא, בטח יחסית למה שמראש נחשב להפקה זריזה שיצאה לדרך כדי להתחרות בסרטו של וונג קאר וואי ואף להקדימו. קטעי הקרבות, בעיקר הודות לכישוריו הבלתי אנושיים כמעט של דוני ין, מספקים את הסחורה בכל פעם מחדש, למרות שהם חסרים את המימד הנוסף שיש בסרטו של וונג קאר וואי, ומסתפקים בפוליטיקה. העלילה מתרחשת בפוסאן הסינית של סוף שנות השלושים, כלומר עם פרוץ מלחמת סין-יפן השניה, אך להתרכז בעלייתו לגדולה של הגרנד מאסטר במולדתו, כאמן לחימה שכל ראשי בתי הספר מעוניינים להביס. ודאי כבר הבנתם שזה לא ממש אפשרי.

ההצלחה הולידה המשכון מצופה, שהגיח בשנת 2010 תחת השם "Ip Man 2: Legend of the Grandmaster", בו שבו הבמאי והכוכב לשתף פעולה. כדרכם של המשכונים, הסרט נופל מעט מקודמו, אבל עדיין משמר חלק מהרמה הגבוהה, או נשאר בה, בכל הנוגע לאקשן לפחות. ההתרחשויות הפעם קורות בסוף שנות הארבעים/ראשית החמישים, כלומר אחרי מלחמת סין-יפן השנייה, בעת שגיבורנו מהגר להונג-קונג המצויה תחת כיבוש בריטי. שם, הוא מנסה להוכיח שאמנות הלחימה שלו, ווינג צ'ון, היא הנעלה מכולן. והוא לא עושה את זה בדיבורים, אלא בהדגמות. המון הדגמות (חלקן הגדול ביוטיוב, כמו זו שקישרתי אליה לעיל. אני רק מזהיר שאלימות אינה אלימות מערבית – כשעצמות נשברות, כואב גם לצופים).

דוני ין בתפקיד ייפ מן

באותה השנה ממש, יצא לקולנועים גם הסרט "The Legend Is Born: Ip Man". ביים אותו הרמן יאו, ולמרבה ההפתעה, מי שגילם בו את ייפ מן היה השחקן האלמוני למדי יו-האנג טו, שהחל את הקריירה הקולנועית שלו ממש שנתיים לפני כן ב…שני סרטי "Ip Man" שהזכרתי לעיל, בתפקידים קטנים. כן, מדובר באופורטוניזם של אופורטוניזם, אם תרצו. אפשר לראות זאת כבר בשלב הפוסטר, אשר מדגיש מאוד את צמד המילים Ip Man ומעליהן כתוב מאוד בקטן, או אפילו יותר מדי בקטן, The Legend Is Born. מסוג הטריקים הזולים שיותר מתאימים להוליווד, כאשר היא מעוניינת שהקהל יתבלבל בין מותג קיים ומתחזק לבין גרסת Made in China שלו (למרות שבמקרה הזה, הבדיחה לא ממש עובדת). הסרט גם הולך לכיוון שוונג קאר וואי בחר לסרטו שלו, כאשר הוא משלב עלילה רומנטית לגיבור. בכלל, הוא לא סרט מאוד רע, אבל נופל משמעותית ממקדימיו, ואפילו בתור חובבי הז'אנר יש לכם ולכן אישור לדלג עליו.

ייתכן ויציאת הסרט הזה הייתה זו אחת מהסיבות עליהן דיבר דוני ין, כאשר ציער את המעריצים והודיע שלא ישוב לגלם את דמותו של אמן הלחימה לעולם, מחשש למסחור יתר שיוביל למיאוס מהגרנד מאסטר. אפילו לא בסרט שיסגור טרילוגיה עם הצמד שבו הוא מככב בגבורה. הסדרה הזו אכן לא הושלמה מעולם, אבל השנה יצא סרט המשך דווקא לחיקוי של החיקוי, כאשר הרמן יאו השלים גם הוא צמד סרטים עם "Ip Man: The Final Fight". הפעם הוא בחר לתפקיד הראשי שחקן ותיק ומוכר יותר, שיתאים לגילה של הדמות בשלב הזה של העלילה – אנטוני וונג ("דרך ללא מוצא"). למרבה הצער, התוצאה היא הסרט שנחשב לחלש ביותר בגל סרטי ייפ מן, ולדעתי בצדק רב. וונג שחקן טוב יותר מקודמו, אבל לא עובר בתור אחד מגדולי אמני הלחימה אי פעם, גם לא בגיל המתקדם בו נמצאת הדמות בסרט.

למזלנו, בשנה הנוכחית הרי ישנו גם הסרט שהחל, לפחות מבחינה קונספטואלית, את כל ההתעניינות הקולנועית בדמותו של ייפ מן – "גרנד מאסטר" של וונג קאר וואי. הונג קונג שלחה אותו לייצג אותה באוסקרים של השנה, בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה. ביום שישי הקרוב תהיה לכם ולכן הזדמנות לבחון האם הוא מתעלה אפילו על הישגיו של "Ip Man", האם כל עניין אמנויות הלחימה הוא רק תירוץ להתעסק ברגשות אנושיים ובמאבקים פנימיים, ובעיקר – האם טוני לונג הוא הייפ מן המדהים ביותר שידענו עד כה? אולי דוני ין יודע טוב מאוד מדוע הוא פרש מעסקי ייפ מן, שכמובן ממשיכים בלעדיו. ככה זה עם העולם המערבי – מיצאו גיבור חדש ומכונות הבידור כבר יסחטו כל טיפת מיץ מסיפורו ודמותו. אותי רק מפתיע שגם במזרח זו הדרך שבה דברים עובדים בימינו.

המורה והתלמיד – ברוס לי וייפ מן (האמיתי) מנסים לחיצת יד חדשה ומגניבה