סרטים מחוץ לזרם: לקראת "גרנד מאסטר" – הסרטים המוקדמים של וונג קאר וואי

תעשיית הסרטים של הונג קונג היא אחת מן העשירות והמצליחות בעולם. בראשית שנות השבעים, עוד בטרם נולד בארה"ב המונח "בלוקבאסטר", בשוק הדרום-מזרח אסייתי כבר היו להיטי קופות שהניבו רווחי עתק בכל האזור. הונג קונג, באותן שנים מושבה בריטית עם אוכלוסיה סינית (לקראת מעבר מוסכם לשליטה סינית בסוף המילניום) הייתה אחראית ללהיטים הגדולים ביותר באזור, להיטים שמאוחר יותר עברו לכל העולם. היה בהם שילוב של השפעה מערבית עם מורשת המזרח ובעיקר בנייה של סרטי ז'אנר חדשים, לרוב עם עיסוק בפשע ואלימות, ובמקרים המצליחים ביותר בשילוב של אמנות הלחימה קונג פו. הסרטים הללו הצמיחו במהרה את כוכב הקולנוע האסייתי הגדול ביותר, ברוס לי. והחל משנות השמונים, גם כמה במאים ששמם הפך לקדוש בקרב חובבי סרטי פעולה, דוגמת ג'ון וו.

בתוך התעשייה הזו החל לפעול וונג קאר וואי, יליד שאנחאי, שהיגר עם משפחתו להונג קונג בתור ילד. החל משנות השמונים, הוא תרם לתסריטאים, אם כי כבר אז העדיף סיפורים כלליים יחסית, כאשר המורכבת באה בדרך בה הם מצולמים ולעיתים באלתור עם השחקנים והצוות. זוהי תפיסה שקשה עד בלתי אפשרי ליישם בתור תסריטאי שותף, אולי גם בתור במאי לא מנוסה. החל מסוף שנות השמונים וונג קאר וואי החל לביים ומיד הפך לבורג מרכזי בתעשייה האסייתית, עם שפה ויזאולית עשירה משלו ושליטה מרשימה בסצנות פעולה. אם כי דומה כי הלב של סרטיו, מן ההתחלה, היה במקום טיפה אחר.

דומה כי רבים מסרטיו הם פיוט קולנועי הקבור בתוך עלילה של סרט-בי. בין אם הוא עושה סרט המוצהר כארט האוס או סרט פשע, דומה כי וונג קאר וואי עוסק באהבה אבודה תמיד, אהבה שהיא אבודה בעיקר ברגע המימוש, במידה ורגע כזה אפשרי. לבמאי יש גם אהבה אחרת בסרטיו, אהבה לקולנוע עז – כולל צבעים עזים לצד דלים, הילוכים איטיים ומשחקי פוקוס, לעיתים בשילובים לא צפויים. המפגש עם הקולנוע שלו מסעיר מן ההתחלה ולכן, לפני הצפייה בסרטו החדש במסגרת המפגש החודשי שלנו בקולנוע לב (יום שישי ה-1.11 בשעה 11:00 בדיזנגוף סנטר, הנה כל הפרטים), חשבתי כי מתאים לחזור לסרטיו המוקדמים, אלו אשר הפכו אותו לשם השגור בעולם חובבי הקולנוע.

As Tears Go By

סרטו הראשון של וונג קאר וואי (מ-1988) מכיל למעשה שני קווי עלילה, אחד רומנטי ואחד אלים. שני קווי העלילה הנ"ל  משתלבים בחיי דמות אחת, אשר דומה כי לא רצתה באף אחד מהם: הגיבור, וואה. נדמה גם כי הוא לא רוצה לעשות יותר מדי בחייו, חוץ מזה שהוא כנראה גנגסטר הזוכה לכבוד רב בעולם התחתון, בזכות יכולתו לצאת עם מבוקשו מעימות עם קבוצה גדולה של אויבים. זו בעיקר מחילה לאחיו הקטן פליי, אשר שוב ושוב מסתבך בחובות עם אנשים שלא כדאי להיות חייב להם, עד לנקודה בה גם האח הגדול לא יכול להושיע וסופג מהלומה קשה.

למרות שקטעי הפעולה בסרט מרשימים והופכים למרשימים יותר ככל שהם שהופכים למופרכים יותר, התחושה היא כי חלק מן הזמן הם מעכבים את סיפור האהבה הגדול של הסרט. בראשית הסרט, וואה מתבשר כי יש לו בת דודה. הוא מארח אותה בביתו מספר ימים לצרכי בדיקה רפואית והיא עוזבת. אחרי שהיא עוזבת, הם מתאהבים. בסרטים של וונג קאר וואי (נקרא לו מעתה בקיצור וונג קאר וואי) קשה מאוד להיות מאוהבים ברגע בו מצויים ביחד. אבל איחוד אכן מתרחש ומערכת היחסים הופכת לרומנטית על הרקע שהבמאי הכי אוהב: שיר פופ מערבי. לא השיר שבכותרת הסרט, אלא אחד מן הלהיטים הגדולים של שנות השמונים.

מלבד הפופ, הסרט מכיל מספר אלמנטים האופיינים לבמאי: משיכה לצבעי היסוד, בסרט זה בעיקר כחול ואדום אשר לעיתים צובעים את כל המסך; עריכה מהירה לפרקים, אבל לא כל הזמן; עלילה הנעה יותר באפיזודות מבודדות מאשר ברצף; הילוך איטי פה ושם; סרט על רגשות יותר מעל מציאות. בניגוד לרוב הקריירה של הבמאי, התוצאה הייתה להיט קופתי, לצד ביקורות טובות. כיום, הסרט הזה נופל מיתר סרטיו הגדולים של הבמאי, אך יש בו את קסם הראשוניות וגם תנופה בבימוי, בכל סיקוונס וסיקוונס. זוהי מלודרמת פשע מוצלחת למדי, כל הדרך לשואו-דאון טוטאלי בסיום, של שני קווי העלילה, באופן המשאיר אותך בוכה לכמה שניות ואז נסחף באקשן לא ממש אמין. העניין הוא שאחרי סרט הביכורים המוצלח, כבר בסרטו השני הגיע וונג קאר וואי לממלכה אחרת, ממלכה שהיא כולה שלו.

Days of Being Wild

הכותרת לסרטו השני של וונג קאר וואי (השנה היא כבר 1990) לקוחה מן השם הסיני שניתן ל"מרד הנעורים", ורוח גיל ההתבגרות שורה על הסרט, גם אם הוא מתעסק בדמויות בשנות העשרים לחייהן. הוא עוסק בימים שלפני האחריות על החיים, בגיבור השואף לרומנים זמניים ולהתנהגות פזיזה. הסרט מציג את הלך הרוח הזה על כל קסמו, אבל בעיקר על כל כאבו, על כל האכזריות שבגיל, באופי ובחיים.

הסרט גם מכניס בצורה ישירה את הנושא החשוב שעובר בכל סרטיו של וונג קאר וואי – הזמן החולף, והרצון להקפיא אותו ולו לרגע. הסרט מתחיל באולם ספורט לא הומה אדם, במזנון הדי ריק של המקום. בחור צעיר מנסה להתחיל עם הזבנית, אשר דוחה את חיזורו. לאחר כמה ימים, הוא מבקש ממנה להסתכל על השעון ושוהה עימה במשך דקה – הוא מסביר לה כי הדקה הספיציפית הזו, ביום הזה ב1960, תמיד תהיה שלהם, והם היו בה ידידים. בין השניים מתפתח קשר – עד אשר היא רוצה לעבור לגור עימו – מה שגורם לו לפרק את הזוגיות.

לכאורה, הבחור הוא גיבור הסרט – כל קווי העלילה הנותרים קשורים בדמותו (אולי חוץ מן הסיום ממש, שהוא בכלל הקדמה לסרט שלא צולם). זהו גיבור לא אכפתי במיוחד, הדורש אהבה וידע אך לא מוכן להעניק מעצמו. הוא מגלה כי האישה שגדילה אותו (זונה בעברה, עם בן זוג מכה) אינה אימו הביולוגית והיא לא מוכנה לגלות לו את זהות אביו. הוא מפתח רומן נוסף עם רקדנית אירוטית, המתעמתת עם בת הזוג מן ההתחלה, שאומרת לה כי גם אותה, כמו כל אישה, הוא ינטוש.

אבל יש גם את הרגע בסרט אשר הופך את העולם ליותר עצוב. הבחורה הנטושה מן ההתחלה מגיעה שוב ושוב לדירת הבחור רק על מנת להיזרק פעם נוספת. בסמוף לדירתו, היא מדברת עם שוטר, המתאהב בה. הוא מבקש ממנה להתקשר כשתוכל לטלפון הציבורי סביב האזור עליו הוא מופקד. אך היא לא מופיעה שוב, לא מתקשרת. כמו הרבה דמויות בסרט והרבה דמויות בסרטיו של וונג קאר וואי, השוטר מקבל מונולוג פנימי קצר. היופי של הסיקוונס הזה לא עובר בטקסט, או בכל תיאור אחר. אולי גם לא כאשר צופים בו. אולי לו יכולתי לשקול את דמעותיי הייתם מבינים מה הרגע הזה היה עבורי.

והסרט ממשיך, הופך יותר ויותר לסרט פשע. לא מפסיק לכאוב. לשנות קצב , סגנון, לחזור להתחלה, להעיר את הכל באור חדש. לסיים בצורה מיסתורית ואז להמשיך לסיום אחר, מיסתורי יותר, שייתכן והיה פתור יותר לו הסרט זכה להצלחה כלכלית. זהו שיתוף הפעולה הראשון מבין רבים של וונג קאר וואי עם הצלם הדגול כריסטופר דויל, ויפה שבסרט הזה שניהם יודעים, לצד הרהב הסגנוני, גם לצלם לא מעט רגעים של דלות.

הסרט הולל בידי המבקרים וזכה בכל פרס קולנועי בהונג קונג, אך הקהל לא בא. סרט ההמשך שתכנן הבמאי נגנז. רק כעבור עשור, שב הבמאי לעשות לסרט שני המשכים חצי רשמיים, שונים לגמרי מכוונתו המקורית להמשך. המשכים אלו הם בעיקר רעיוניים, אם כי ייתכן והשחקנית מאגי צ'אונג מגלמת בכולם את אותה דמות. ההמשים הללו הם גם שני הסרטים המזוהים ביותר עם וונג קאר וואי – "מצב רוח לאהבה" ו"2046". אבל אנחנו עוסקים בסרטיו המוקדמים. איני יודע מתי בדיוק, אם בכלל, מסתיימת התקופה המוקדמת ביצירתו, אבל אני רוצה לעסוק גם בשנת 1994 המופלא, בה השלים הבמאי שני סרטי מופת.

Ashes of Time

דומה כי שני הסרטים השאפתניים ביותר בקריירה של וונג קאר וואי הם סרטי אמנויות לחימה של ממש – עם הרבה סצנות קרבות ואלימות בכלל, בין עם זה קונג פו ללא נשק או קרב חרבות ארוך. אבל כמו תמיד אצלו, הלב של הסרט נמצא מעבר לז'אנר, מעבר לטכניקה. הלב של הסרטים שלו הוא בלא-מוגדר, ברגעים הקטנים, בזמן החולף, גם כאשר הוא מופקד לנצח על פילם או בתמונה דיגיטלית. אפוס אמנויות הלחימה הגדול האחר שלו הוא "גרנד מאסטר", שלרגלו התכנסו – סרט שהבמאי עבד עליו עשור. אז מה הן שלוש שנים של עבודה על האפוס הזה? הכוונה היא לשלוש שנים עד לגרסה הראשונה, כי הבמאי שב וערך גרסה חדשה בשנת 2008.

הזמן כעת הוא נושא לכותר הסרט, שעוסק בסיפור של לוחם להשכרה. לפעמים הוא מתפתה לפתח רגשות ו… העלילה לא ממש מעניינת, ולי גם לא תמיד מובנת. העיקר הוא הצילום הבאמת מרהיב של כריסטופר דויל, במדברות ענק ובתקציב ענק עוד יותר, בעזרת צוות השחקנים הקבוע של וונג קאר וואי והרבה פיוט ופילוסופיה. התוצאה היא אחד מן הסרטים המעוטרים בתולדות הקולנוע האסייתי – וגם סרט שאני פחות אוהב. לבטח מול הסרט האחר של הבמאי, שיצא באותה שנה.

Chungking Express

דווקא הסרט הקטן שביים וונג קאר וואי, בהפסקות הצילומים של "Ashes of Time", הפך לסרט שסיפק לו את הפריצה למערב. הרבה הודות לקוונטין טרנטינו, שאימץ את הסרט ודאג להפצתו בארה"ב דרך חברת הפצה שהקים במיוחד.

הסרט הזה מתרחש סביב דוכן למזנון מהיר שמהווה את נקודת המוצא לסיפורם של שני שוטרים המנסים להתגבר על אהובה שנטשה אותם, ושהכי קרוב שהגיעו לאהבה החדשה שלהם היה מספר סנטימטרים, ברגע שהם כמעט לא שמו לב אליו. שני השוטרים מבקרים בדוכן למזנון מהיר במהלך עבודתם וכל הזמן חושבים על האהובה שעברה. עד לרגע שהם מוצאים מושא חדש לאובססיה, מושא אהבה שהוא אבוד מראש גם הוא, אך ייתכן שיש כבר תקווה.

חלקו הראשון של הסרט עוסק בשוטר המחכה כל אפריל לשובה של האישה היחידה שאהב, בחורה בשם מאי. לאחר שפג תוקף החודש שהוא הקציב ליחסים, הוא מתאהב באישה הראשונה שהוא פוגש – פושעת מסוכנת. החלק הזה מכיל לא מעט סצנות פשע מסוגננות ולא מעט הרהורים פילוסופים. הוא מלא ברגש והומור וקשה לדמיין סרט טוב יותר. ואז מגיע חלקו השני של הסרט.

גם את החלק השני מוביל שוטר, הפעם חברתו הדיילת היא שעזבה והשאירה עבורו מכתב בזמנון המהיר. הוא לא רוצה לקרוא את המכתב, בניגוד לכל עובדי המזנון. אם היה קורא, אולי היה יודע שמצורף למכתב מפתח לדירתו. אולי הוא גם לא היה מגלה לעובדת המקום את כתובתו על מנת שתוכל לשלוח את המכתב. לו הייתה העובדת שפויה יותר, אולי היא לא הייתה מתחילה להיכנס לדירתו בכל שעה בה היא חושבת כי הוא לא נמצא בה. מעט מאוד במאים היו מצליחים לרקוח מן החומר הזה סיפור אהבה בלי לגלוש לקיטש, בנאליות או היעדר סימפטיה לדמויות. וונג קאר וואי מצליח וגם עושה זאת דרך אחד מן האתגרים שהוא מציב לעצמו מדי פעם: לבדוק מהי הכמות המקסימלית שניתן לשים שיר פופ בפסקול בלי שהקהל יצא מדעתו. נדמה לי שהוא עובר 7 השמעות של שיר אחד מוכר למדי כבר בחצי סרט, ובמקרה הזה השיר פשוט עובד כל פעם ומשתלב בחלק האחרון של העלילה כמו כפפה ליד.

הסרטים של וונג קאר וואי עוסקים באנטי-גיבורים, בגיבורים השרויים בחלום, באובססיה, לא ממש מתאימים למציאות. הסרטים שלו משחקים עם הפוקוס, עם קצב הצילום. הם בוראים עולם אחר, העולם בו היופי משתלב בעלילה הצפויה והבסיסית ביותר. וונג קאר וואי הוא חלק מגל חדש של הקולנוע ההונג קונגי והסיני בכלל, אבל הוא בעיקר יותר מזה – יוצר אשר פיתח עולם משלו, שפה משלו, שנראית זהה לשפת הקולנוע, אבל התחושה היא שמשהו במבע שלו קצת אחר. גם אם הוא אומר את אותם דברים ישנים על זמן שלא ניתן לתפוס ואהבה שחומקת מבין האצבעות כמו אפר.