"Rush", סקירה

אנשים שצופים בכמות גדולה של סרטים אוהבים להגיד שהם יכולים לזהות האם הסרט יהיה לטעמם או לא כבר בעשרים הדקות הראשונות (אם לא פחות). האמת היא שאני מכיר ומזדהה עם העניין הזה. קשה לי להזכר בסרט שבו סבלתי ברבע שעה הראשונה שלו אך לפתע התהפך לגמרי ושאב אותי פנימה. לעיתים זה לא קשור לעניין הסרט עצמו, שאולי באמת השתפר, אבל כבר יצר התנגדות מצד הצופה בגלל כל מיני אלמנטים (משחק לא טוב, קלישאות, שעמום כללי) ולכן לא הצליח לזכות באמונו מאוחר יותר.
זכורה לי דוגמא אחת לסרט שבתחילתו רציתי למות אבל לפתע מצאתי את עצמי בתוכו לחלוטין. זה היה "בקצה גן עדן" (The Edge of Heaven) של הבמאי הגרמני-טורקי פאטי אקין.
השנה הצטרף אליו סרט נוסף, סרטו החדש של רון הווארד, שנקרא בעברית Rush.

נהג המרוצים ג'יימס האנט היה שווה ערך לכוכב רוקנרול בשנות השבעים. הוא היה חתיך, עשיר, כריזמטי, כזה שנדמה שהחיים רק נותנים לו עוד ועוד, ובעיקר היה אמן במה שהוא עשה – לפרק מסלולי מרוצים של פורמולה 1 ולהשאיר שובל של אוויר חרוך ונערות נלהבות. ניקי לאודה גם היה נהג מרוצים באותה תקופה אבל הוא היה הנגטיב של האנט. אירופאי, עכברי, מריר, שעל אף העובדה שהוא כן בא מכסף היה צריך להאבק ולהלחם על כל שלב.
החיים של שני הנהגים האלה הצטלבו במהלך הסבנטיז כאשר שניהם שאפו להיות אלופי העולם ו-Rush מגולל את סיפור יריבותם. אני לא נורא נכחתי בשנות השבעים ובטח שאינני מבין גדול בתחום מירוצי המכוניות, כך שאינני יודע כמה מהתסריט הוא עיוות היסטורי לצורך דרמטיזציה, וכמה באמת החיים האמיתיים הם התסריט הכי טוב שיש, אז לצערי לא אוכל להתייחס לנושא הזה. מה שאני כן יכול לנסות להעביר לכם הוא למה Rush הוא אחד הסרטים הטובים והמפתיעים ביותר של 2013. והוא בעיקר מפתיע, אם רגע לחזור לתחילת הסקירה, כי כל הסימנים בפתיחתו מצביעים על ההפך.

מחוץ לגבולות הפריים, הסרט שייך בעצם לשני שמות מרכזיים. הראשון הוא רון הווארד הבמאי (והשחקן בעיקר בעברו) והתסריטאי פיטר מורגן. אם מישהו היה מבקש ממני לזרוק אסוציאציה מיידית למשמע שמם של שני אלו, כנראה שהייתי זועק "מעצבן!" ואז הייתי מתחרט, אבל רק קצת.
רון הווארד התחיל כשחקן בסדרת "ימים מאושרים" ובסוף שנות השבעים עבר לביים. הוא הביא לנו כמה מהקומדיות הכי חמודות של האייטיז, כמו "ספלאש" ו"הורים במשרה מלאה" (Parenthood) וכמובן את סרט הפנטזיה האהוב "ווילו והנסיכה". הווארד הוכיח את עצמו כבמאי הוליוודי יעיל בלי יותר מדי אמירה אישית בסרטים הטובים שבאו לאחר מכן, "מלכודת אש" (Backdraft. מותחן מצויין על כבאים), הדרמה הרומנטית של קרוז-קידמן "הרחק מכאן" ואחד מסרטיו הטובים אך הפחות מוכרים, "העיתון". באמצע שנות התשעים סרטו "אפולו 13" הועמד ללא פחות מתשעה אוסקרים כולל הסרט, התסריט, שחקני המשנה (אד האריס וקת'לין קווינלן) והעריכה. מי שלא היה חלק מהחגיגה הוא הווארד עצמו שעל אף כל ההתלהבות לא סידר לעצמו מועמדות לפרס הבמאי. הסרט הפסיד את התואר ל"לב אמיץ" ולמל גיבסון (אחד הנצחונות המשמחים). אותו גיבסון שבאופן הוליוודי-אירוני כיכב בסרטו הבא של הווארד, "כופר".
עם סיומה של המאה עשרים, רון הווארד ואני הפסקנו להסתדר. השיא היה כמובן בשנת 2001 כשהאוסקרים פיצו על השפלת הווארד בעבר והעניקו לו את פרס הבמאי והסרט על "נפלאות התבונה" שעדיין נחשב לאחד מרגעי השפל של האקדמיה. בצדק, אם אתם שואלים אותי. לא עניין אותי שהווארד אחראי על יצירת המופת הטלוויזיונית "משפחה בהפרעה" ושדרמת האגרוף "סינדרלה מן" היה סרט בסדר גמור. מבחינתי איבדתי בו עניין.

עם התסריטאי פיטר מורגן המצב היה קצת שונה, מכיוון שמעולם לא נורא התלהבתי מעבודותיו. את מירב התשבוחות שלו הוא קיבל בשנת 2006 בזכות "המלכה" שהעניק לו מועמדות לאוסקר. באותה שנה הוא גם כתב סרט ביוגרפי על מנהיג אחר, אידי אמין, בשם "המלך האחרון של סקוטלנד". כך בעצם יצא שמורגן כתב את שני התפקידים של זוכי האוסקר בפרס התפקיד הראשי של 2006, להלן מירן ולפורסט וויטאקר. בשני הסרטים האלה הרגשתי שהתסריט הוא דווקא החולייה החלשה ביותר.

בשנת 2008 הווארד ומורגן שיתפו פעולה לראשונה עם הסרט "פרוסט/ניקסון", שגם הוא התחקות אחר סיפור אמיתי בהיסטוריה המודרנית, ובו המפגש בן הנשיא האמריקני המושמץ ריצ'ארד ניקסון והעיתונאי הצהוב דיוויד פרוסט, לרצף ראיונות שהפכו להיות בית ספר לעיתונות לאחר מכן.
"פרוסט/ניקסון" התגלה – לפחות לי – כאחד הסרטים האמריקניים המרשימים ביותר של 2008, ובטח כאחד המתמודדים הכי ראויים באותו אוסקר מקולל, בו "האביר האפל" נשאר בחוץ ו"נער החידות ממומבאי" לקח הכל. ל"פרוסט/ניקסון" היה בעיניי את התסריט המעובד הטוב ביותר של אותה שנה, והבימוי של הווארד הצליח לקחת משהו כל כך סטטי כמו שיחות אחד-על-אחד וליצוק פנימה מתח וריגוש.
למרבה האכזבה, גם הווארד וגם מורגן, כל אחד מהם הגיע לשפל חדש בשנים שלאחר מכן. מורגן כתב את "מכאן והלאה" (Hereafter) המביך של  קלינט איסטווד, והווארד ביים את "הדילמה" ביכוכבם של וינס ווהן וקווין ג'יימס.
השנה שניהם נפגשו שוב לסרט משותף והוכיחו שמשהו בשילוב של שני אלה, שבימים כתיקונם הוא לא מרהיב בשום אופן, פשוט מוציא ניצוצות כשהם עובדים ביחד.

אז נכון, בהתחלה זה לא נראה ככה. הסרט נפתח עם קולות-על של שתי הדמויות הראשיות שמספרות על ההיסטוריה שלהן, כאילו הקולנוע עוד לא מצא דרכים מתוחכמות יותר להעביר אינפורמציה. הדמויות נראות שטחיות (הצרצר והנמלה) ואני חשבתי שהנה אני עומד לצלול לתוך עולם של קלישאות הסרטים הביוגרפים עמוסי החשיבות העצמית, שכבר יכולים לתדלק רצף של פארודיות. אבל לא יכולתי להיות פחות בכיוון.
אני לא לגמרי זוכר באיזה שלב זה של הסרט, אבל שלא כמו בדרך כלל, אני יכול להצביע על הסצנה המדוייקת בה הרגשתי שהסרט השתנתה. זה הרגע בו ניקי לאודה פוגש את בחירת ליבו. מהשנייה הזו הסרט פשוט טיפס למעלה ולמעלה עד סיקוונס הסיום שלו שהותיר אותי ללא אוויר. פחות או יותר כמו שקרה לי עם דרמת ספורט ביוגרפית מצטיינת אחרת, "פייטר" של דיויד או. ראסל.

מבחינה קולנועית הסרט הזה מדהים. הצלם זוכה האוסקר אנתוני דוד מנטל ("נער החידות ממומבאי", "אנטיכרייסט") עושה עבודה יוצאת מגדר הרגיל. הסרט מתרוצץ בין המון סוגי פוטג' וכולם ברמה הכי גבוהה שיש. את כל אלו ערכו יחד דניאל הנדלי ומייק היל, העורכים הקבועים של של הווארד שזכו באוסקר על "אפולו 13", לסרט שאומנם איננו קצר והוא אולי קצת אקסטטי מדי לפרקים, אך גם סוחף ומתקתק מסוף המערכה הראשונה שלו וממש עד תחילת כותרות הסיום. יש סיכוי סביר מאוד ששני אלו ימצאו את עצמם מועמדים לאוסקר שוב השנה.
הווארד ומורגן הצליחו על פי רוב להתנער מהקלישאות והרגעים המוכרים לעייפה של הז'אנר, וכאשר בכל זאת נכנסו למלכודות, הם לפחות הצליחו לפוצץ אותן בפירוטכניקה מרהיבה. הסיפור של שתי הדמויות האלה מקבל מימדים שייקספיריים ככל שהסרט מתקדם ובעיקר מקבל טיפול מאוד אינטילגנטי ומאוד בוגר.

מילה טובה חייבת להיאמר גם לשני השחקנים בתפקידים הראשיים, שהסרט עיצב בצורה כל כך זהה לדמויות האמיתיות שזה כמעט לא הגיוני. כריס המסוורת', האוסטרלי (ההורס. מצטער, הייתי חייב), עושה את התפקיד הכי מרשים שלו, אחרי שכבר חשבנו שגיבור העל הבעייתי ת'ור הוא כל מה שהוא יכול לספק. לצדו דניאל ברוהל, שכוער לתפקיד לאודה, מוכיח שהוא אחד השחקנים הצעירים הכי מוצלחים שפועלים כיום, מה שכבר עשה ב"להתראות לנין", "ממזרים חסרי כבוד". בקרוב מאוד נראה אותו עומד מול בנדיקט קמברבאץ' בעוד סיפור אמיתי שעובד לקולנוע – "הרשות החמישית". אני התלהבתי קצת פחות מברוהל בסרט, בטח שיחסית לרוב האנשים איתם דיברתי עליו, אבל אין ספק שהוא מחזיק על עצמו תפקיד לא קל, ובהצלחה יתרה.
שחקני המשנה הרבים של הסרט גם הם עושים עבודה מצויינת, אבל הם לרוב תפאורה חיננית לשני השחקנים הראשיים ובמיוחד למכוניות.

Rush הוא מירוץ מסחרר. הוא אחד הסרטים האמריקניים הכי טובים ומהנים שקורים עכשיו. אולי תאריך היציאה היחסית מוקדם שלו לא יביא אותו לקטגוריות הראשיות באוסקר, אבל נראה לי שבצילום, עריכה, סאונד, אפקטים מוזיקה ואיפור, הוא כבר בפנים. או לפחות מתמודד משמעותי.
זהו ללא צל של ספק הסרט המושלם להתניע את עונת הסתיו של הקולנוע האמריקני.