"גולדברג ואייזנברג": הקרנת טרום בכורה בפסטיבל אוטופיה בשיתוף סריטה

פסטיבל חיפה נגמר לו אתמול, ופסטיבל אוטופיה יעשה זאת רק מחר. אנחנו עוד חייבים לכן ולכם מילים נוספות על סרטים שראינו בפסטיבל הזה, ולשם כך יהיה כאן עופר מחר בבוקר. אבל עוד הערב, רצינו להזמין להקרנה שיקרה לליבנו – הקרנת טרום בכורה ראשונה לקהל הרחב, של המותחן הפסיכולוגי האפלולי והישראלי "גולדברג ואייזנברג". הבמאי, אורן כרמי, שזהו לו סרט ביכורים, בדיוק חזר ארצה מסבב פסטיבלי ז'אנר בהם השתתף ואף זכה, ואני אהיה שם איתו על הבמה לאחר ההקרנה כדי לנסות להבין מה לכל השדים והנקניקיות קורה במוח הדי מוטרף של הקולנוען העולה הזה. עשרת הראשונים והראשונות שיגיעו לקופות החל מהשעה 21:00 ויגידו שהגיעו דרכינו, ייכנסו חינם. הסרט עצמו אמור להתחיל בשעה 21:45, והוא יתקיים באולם 1 של סינמטק ת"א. היום הוא יום א' ה-29.9, אגב.

אגב, אני ממליץ לתכנן ערב אוטופיה מושלם שיתחיל עם הזוכה הטרי בתחרות הבינלאומית של הפסטיבל "דו"ח אירופה" בשעה 17:00 (סרט אינטנסיבי בסגנון פאונד-פוטג' על חללית מאויישת לירח של צדק), ימשיך עם "אנחנו מה שאנחנו" ב-19:00 (הסרט על משפחת הקניבלים שהוקרן גם בחיפה) ויסתיים עם המנה העיקרית של "גולדברג ואייזנברג". ואולי בהזדמנות זו אזכיר שהשבוע הזה גם ייסגר בהקרנת סריטה – הגרסה המלאה של "צל הימים" בקולנוע לב, בצהריי יום שישי. ובחזרה לנושא.

את אהבתינו הרבה לסרט הייחודי הזה אנו מביעים החל מחודש מאי 2012, למען האמת, והוא צף אל התודעה ממש לאחרונה בזכות המירוץ לאופירים, שם עודדנו אותו אך ללא הצלחה. אבל האם מדובר בגחמה פרטית שלנו כאן בסריטה? מסתבר שלא, וכדי להוכיח זאת, ביקשתי ממבקר הקולנוע רון פוגל (אתר "סרט", ערוץ 1 ועוד) לשוב ולהתארח בבלוג, עם טקסט קצר שמסביר את הסיבות להתאהבותו (כך להגדרתו) בסרטו של כרמי. חוויתו של פוגל, אחרי הקפיצה.

את הקרנת "גולדברג ואייזנברג" לחברי האקדמיה בסינמטק תל אביב פספסתי ולכן צפיתי בו בסטרימינג של אתר האקדמיה בנוחות ביתי הקט. ציפיתי לעוד סרט מייגע ואפוי למחצה, ולפתע מצאתי את עצמי מכווץ בכסא ושותה בנשימה עצורה כל שוט וכל סצינה ביצירה המפתיעה, ובעיקר המטרידה הזו.

הסרט מתחיל עם איש המחשבים גולדברג, החי לו בשלווה עם הכלב שלו בלב תל אביב, בפסטורליה של גינות ציבוריות ירוקות ובעיקר בבדידות מזהירה. הוא מת לקשר עם מישהי אבל שפתו הסופר מתוחכמת עומדת לו לרועץ. מולו מגיח אייזנברג – שמן, מגושם, בוטה (האלטר אגו של גולדברג?) שהופך לסיוטו הגדול ביותר. בתחילה לא ברור למה, אבל אייזנברג נוטר טינה לגולדברג והדו קרב המתחולל ביניהם מקצין מרגע לרגע והופך ללב ליבו של הסרט. טנגו השנאה-אהבה שרוקדים השניים ברחובות ובחצרות תל אביב הוא מהיפים שנראו במקומותינו לאחרונה.

כמו אצל רומן פולנסקי השינוי המתחולל בנפשו של הגיבור (כתוצאה מההצקות של אייזנברג) מקרין על תפישת המציאות שלו .לאט ובטוח הופך אורן כרמי – הבימאי והתסריטאי – את תל אביב מעיר שלווה ופסטורלית לכרך מאיים, לג'ונגל אורבאני שבו הסכנה אורבת מעבר לכל פינה. אני לא זוכר מתי ראיתי צילום כה מטריד של חצרות אחוריות ובניינים מוזנחים בעיר הגדולה. גינות שלוות ובניינים לשימור נהפכים ליצורים חיים שממש מאיימים לנשוך בישבנו של הגיבור המעורער.

במהלך הצפייה עלו במוחי שני  סרטים שהשכילו לתאר את החוויה האורבאנית באופן מטריד ו"גולדברג ואייזנברג" ממשיך בדרכם. הראשון הוא כמובן "חבורת הלוחמים" המופתי של וולטר היל, המציג את כל מה שרע בעיר הגדולה ניו יורק, במיוחד בחשיכה. השני הוא "קנדימן" עפ"י קלייב בארקר, שתיאר פרויקט בנייה מוזנח בשיקאגו שבו אגדות אורבאניות קמות לתחייה. ומה הוא "גולדברג ואייזנברג" אם לא אגדה אורבאנית אפלה למבוגרים?

בהקשר זה, שווה לומר כי "גולדברג ואייזנברג" הוא "מי מפחד מהזאב הרע", רק בלי יחסי הציבור שלהם זכה סרטם של קשלס ופפושדו, והוא מהווה משב רוח רענן נוסף בקולנוע הישראלי המקובע .כמי שמרצה רבות על אורבאניות בקולנוע, נהניתי לראות יצירה המנסה לפצח את סוד הקסם המאיים של העיר הגדולה בכלל, ותל אביב במקרה הפרטי הזה. ועוד לא אמרתי כלום על התגלית של הסרט – השחקן יהב גל בתפקיד אייזנברג המציק. הוא בורא דמות שאתה לא יודע עד לסופו של הסרט אם לאהוב או לשנוא. שמנמן חמוד מצד אחד, ופסיכופט עם תעודות מצד שני. הבריון השכונתי מהסיוטים בגרסא האורבאנית.

אורן כרמי מצטרף בזכות סרט זה לשורה של יוצרים צעירים ומוכשרים, כמו תום שובל וכמו קשלס ופפושדו. אלו הם יוצרים שבמו סרטיהם משנים את תמונת הקולנוע הישראלי ללא הכר, והופכים את התעשייה בארץ הקודש למרובת ז'אנרים. והם בעיקר יוצרים בסיס לעתיד מבטיח מאד ליצירה המקומית. אני ממליץ לא להחמיץ את "גולדברג ואייזנברג" בפסטיבל אוטופיה לא להחמיץ. או בפארפרזה על קלייב ברקר – נסו לעמוד מול המראה ולהגיד חמש פעמים "גולדברג ואייזנברג". אולי הם יגיחו מן החשיכה.