פרסי אופיר 2013: הזוכים, הזוכות, והטקס

חשבתי שהיא לא תגיע, אבל היא בהחלט כאן – ההתרגשות מטקס פרסי אופיר ה-24, או אופיר 2013 אם תרצו. אור ואני כבר בתיאטרון חיפה, העיר שהפכה לבית של האופירים לפני מספר שנים וממשיכה במסורת, כאשר השנה האירוע מתקיים ממש בדמדומי פסטיבל הקולנוע של הכרמל. השנה הטקס גם יועבר בשידור ישיר בערוץ 10 בטלוויזיה, או באתר נענע 10 באינטרנט כך הוסבר לי, אז לייב בלוגינג של ממש אינו נחוץ. ובכל זאת, אשתדל לעדכן בזמן אמת (ובכך גם לחסוך לי עבודה בשעות מוזרות של הלילה הזה). כבר אספר שהפעם נראה שהאופירים לקחו את עצמם בכל הרצינות הראויה, והערב הזה נראה כמו ערב גאלה לכל דבר, כולל חיוכים בלתי מאולצים ומה שנראה כמו פרגון הדדי פנים תעשייתי. טוב, לפחות עד שיתחילו לחלק את הפרסים, ולחלק את היוצרים למנצחים ומפסידים, אני מניח שזה הגיוני.

עד כאן ההקדמה שלי מאתמול, ומכאן שיפוץ קל של הדברים שכתבתי תוך כדי הטקס עצמו, ובעזרת הערותיהם של הסובבים אותי. אם לסכם, הטקס השנה היה מצד אחד מלא הפתעות טובות וזכיות ראויות, אבל גם לא היה חף משאריות לדרכי חשיבה והצבעה מיושנות ומגמתיות, כך לפחות לפי דעתי. הזוכה הגדול של הערב היה "בית לחם", עם שישה פסלונים כולל וי בכל הקטגוריות הראשיות (כן, אפילו משחק). אחריו במצעד הפרסים צועד "מי מפחד מהזאב הרע", שגרף חמישה פסלוני אופיר, רובם בקטגוריות שנקראות משום מה טכניות, למרות שרובן אמנותיות למדי. ארבע קטגוריות המשחק סייעו לחלוקה שווה מעט יותר של הפרסים וכיבדו שלושה סרטים שונים בזכייה היחידה שלהם באותו ערב – "שש פעמים" (שחקנית ראשית), "הבן של אלוהים" (שחקן ראשי) ו"ההיא שחוזרת הביתה" (שחקנית משנה). גם "מפריח היונים" חזר הביתה עם פרס אחד באמתחתו (תלבושות), וכך עשו שני סרטים שהיו מועמדים רק בקטגוריה אחת מעצם הסוגה שלהם – "שומרי הסף" (תיעודי) ו"איה" (סרט קצר).

אולי שמתם לב שהרשימה הזו אינה כוללת ולא פעם אחת אפילו, את "מקום בגן עדן" (10 מועמדויות ללא זכייה), "סוכריות" (8 מועמדויות), "לצוד פילים" (7 מועמדויות) וגם את "הנוער" (4 מועמדויות) ו"פלסטלינה" (4 גם כן). עוד מועמדים שלא זכו בדבר – "כידון" (2), "פלאות" (2), וכן שני נציגי הפרינג' "פנתר לבן" ו-"אני ביאליק". לגבי אלה שלא יצאו עדיין לאקרנים, יהיה מעניין לראות כיצד הקהל יגיב אליהם. מבין אלה שכבר הוקרנו, אפשר כבר להכריז על נתק קל בין טעם האקדמיה לקהל, כאשר שני הלהיטים הגדולים של השנה, "פלאות" ו-"לצוד פילים", יצאו בידיים ריקות וכך גם סרט מעורר עניין כמו "הנוער". אבל ככה זה בטקסי פרסים – תוגת המפסידים מתערבבת בשמחת המנצחים, אז בואו ונשמח בשמחתם, כפי שעשינו אמש.

בפוסט זה מחכה לכם ולכן סיקור הטקס פרס אחרי פרס, בתוספת קצרה של תגובותינו המתועדות בכתב. לסיכום האופירים של אור אנא פנו לעכבר העיר, וכדי לראות איך הלך לנו בהימורים (רמז: לא הלך) אפשר להיעזר בפוסט הקודם, בו גם סיכמנו עונה. רשימת המועמדים המלאה אולי תועיל אף היא, למרות שההיסטוריה, לפעמים לצערנו, זוכרת בעיקר אם לא רק את המנצחים והמנצחות.

הטקס התחיל בזמן, כי ככה זה כשמחוייבים לשידור טלוויזיוני חי. המנחה, שמשום מה עולה לבמה בממוצע פחות מחלק מן המועמדים והמגישים, היה ירון ברובינסקי, ותפקידו היה בעיקר לצאת בשלום מהשורות שכתבו לו. כנראה שתמיד יהיה משהו קצת מביך בפומפוזיות שלו בטקסי פרסים, ולא תמיד הומור מאולץ הוא הפתרון. אחרי מונולוג פתיחה קצר מספיק, הגיע הפרס הראשון של הערב.

שחקן משנה: צחי הלוי, ״בית לחם״
סיפור מצחיק – אור ניגש אליי אתמול וביקש לשנות את ההימור שלו לצחי הלוי. והנה. הטקס מתחיל לטובתו של הפייבוריט, המועמד 12 פעמים. מעתה, בכל פעם שמישהו ישאל או תשאל: "צחי הלוי זה ההוא מדה ווייס, לא?" אפשר לענות: "צחי הלוי חתן פרס אופיר על משחק, האמת".

שחקנית משנה: לאורה ריבלין, ״ההיא שחוזרת הביתה״.
לאורה מודה קודם כל לבמאית, מיה דרייפוס, ומסיימת בתודה לטלי שרון שלצידה בסרט. היא שמחה להיות על הבמה, במיוחד זו של תיאטרון חיפה. הנאום המתרגש והחם של לאורה רק מדגיש את גודל ההישג שלה בסרט הזה. הימור נכון של סריטה וזכייה ראויה.

תסריט: יובל אדלר ועלי וואקד, ״בית לחם״
טוב, כנראה תם הטקס. כן, כבר בפרס השלישי זה נראה כמו סוויפ של ״בית לחם״. אולי יום אחד ילמדו להפריד באקדמיה בין הסרט שהכי אהבו לשאר הפרסים, כי בשנה עם תסריטים כמו אלה של "שש פעמים" ו"מי מפחד" אני די מאוכזב שזה מה שקרה.

הפוגה מוזיקלית: אולי בשידור הטלוויזיה אפשר לראות ולשמוע את נינט, לנו קצת קשה ממרומי היציע (בדיעבד הסתבר שלמטה באולם שקרוב יותר לבמה הסאונד היה מאוזן יותר). נרשמה הקלה רבתי כאשר המוזיקה החזקה עד כדי החרשת אוזניים הסתיימה.
מצב הפרסים: 2 ל״בית לחם״, 1 ל״ההיא שחוזרת הביתה״.

תלבושות: לי אלמביק, ״מפריח היונים״
נורא שמח לי עכשיו על שהימרתי על המלמלות של הסרט התקופתי הזה. אלמביק הזדרזה בנאום שלה, וזה יפה מצידה.

עיצוב אמנותי: ערד שאואט, ״מי מפחד מהזאב הרע״.
שמחה גדולה בשורה שלנו, ועוד אופיר למעצב המוכשר אחרי ״הערת שוליים״. הזכייה הראשונה של "מי מפחד מהזאב הרע" בטקס תפסה אותנו מנומנמים ולכן גרמה ליקיצה פתאומית ולכל מיני נצנוצי תקווה לגבי המשך הערב.

עריכה: רון עומר, ״בית לחם״
פרס שלישי הערב לסרט הזה, ואולי תסכימו איתי שזה כבר די סוגר את הסיפור. עומר היה הראשון בטקס שהודה לבת זוגו, ובכלל היה די מקסים.

מוזיקה: פרנק חיים אילפמן, ״מי מפחד מהזאב הרע״
הפעם לא התאפקתי ופשוט זעקתי ״יש!!!״. אילפמן הלונדוני הגיע לקבל הפרס שכל כך הגיע לו. פרס שני לזאבים. ועכשיו אנחנו לפני קטגוריית הצילום… האם זה אומר משהו?

צילום: גיורא ביח, ״מי מפחד מהזאב הרע״
טוב, כרגע זה טקס האופיר הכי טוב אי פעם. 3:3 לזאבים ובית לחם. גיורא ביח מודה לבמאים ולצוות על האופיר השלישי והסופר מוצדק שלו (אחרי "לבנון" ו-"למראית עין").

פרס מפעל חיים: האמת היא שכל המחווה ל״הגשש החיוור״ מרגשת לחלוטין. החל מן המונטאז׳, דרך הביצוע של אלי ומריאנו וכלה כמובן בנאום של שייקה וגברי. מבחינתי הם היו צריכים לכתוב את כל הטקס, אם להסתמך על כמות הפאנצ'ים שהשכילו להצחיק והשורות שהצליחו לרגש.

פסקול: דניאל שטרית, רונן נגל, לי זוהר, אוני אלבר – ״מי מפחד מהזאב הרע״
4:3 לזאבים. מיותר לציין שבקטגוריה הזאת, וזאת בלבד, פנתה אלינו אשה זרה וחביבה כדי לשאול מה זה בעצם עיצוב פסקול. הקטגוריה הזו לעולם לא תצליח להסביר את עצמה.

איפור: אלינור גיגי אדוני ודקלה שרעבי, ״מי מפחד מהזאב הרע״
5:3 לזאבים, וזכייה שניה רצופה בפרס האיפור הטוב ביותר לצוות של אהרון קשלס ונבות פפושדו אחרי ״כלבת״. רשמית זאת הקטגוריה שלהם.

ליהוק: לירון זהר ונעמה זלצמן, ״בית לחם״
השתיים זוכות גם בפרס הנאום הטוב של הטקס עד כה, כך על פי אור. ״בית לחם״ מצמצם ל-5:4, ואף עושה זאת בעזרת קטגוריה שדי הפתיעה את חברי הבלוג. כנראה שחברי וחברות האקדמיה הרגישו שחלק מן ההזדהות שלהם עם פרצופים מאוד לא מוכרים הייתה גם בזכות עבודת הליהוק, ועך כך בהחלט מגיע שאפו גדול לשתיים הללו.

סרט תיעודי: ״שומרי הסף״
כנראה שלא נגמר הסוס של הסרט הזה, עוד מימי האוסקרים הקודמים. נו, מילא. הוא יהיה רשום לעד בדפי ההיסטוריה, ואני אמשיך לא להבין על מה המהומה. בעיה שלי.

הסרט הקצר: ״איה״
הימרתי על סרטם של מיכל ברזיס ועודד בן נון בטענה שבשבילו הומצאה הקטגוריה השנה. אמנם מדובר בפרס שהוא יוזמה של פסטיבל סרטי הסטודנטים, אבל שלושה סרטים עצמאיים שהתמודדו השנה מתוך החמישייה זה בהחלט מספר משמח ומעודד לגבי עתידו של הסרט הקצר בארץ. בעיניי זו גם הוכחה שסרט, קצר או לא, שמוקרן בבתי הקולנוע פשוט מושך יותר תשומת לב גם מהאקדמיה.
וכעת אנחנו מגיעים אל ארבעת הפרסים הגדולים של הטקס.

שחקן ראשי: מכרם חורי, ״הבן של אלוהים״
האולם פשוט מתפוצץ מרוב אהבה לחורי. זה משהו ברמה של פרס מפעל חיים מבחינת הקהל פה, ואולי גם מבחינת האקדמיה. כלומר, זהו האופיר הראשון של השחקן הוותיק והמוערך, אבל אני לא לגמרי בטוח שזה התפקיד הטוב בקריירה שלו. חורי מדבר על התקווה והאנושיות של הסרט, אכן נשקיו החזקים.

שחקנית ראשית: סיון לוי, ״שש פעמים״
פרס ראשון בטקס לסרט המצוין הזה! סיון לוי בוכה מהתרגשות, וגם אנחנו ביציע (אתם חושבים שאני צוחק או סתם מגזים, אבל הייתם צריכים לשמוע את הקולות שיצאו מאור או ממני כשהכריזו את שמה של לוי). נאום מעולה ומלא התרגשות אמיתית רק הוסיף לדרמה. אוף, מתי הסרט הזה יוצא כבר לקולנוע?

לזכרם: הרבה ענקים וענקיות הלכו לעולמם השנה. הקליפ שמציג אותם ואותן היה ערוך קצת מוזר לטעמי, וקרולינה לימדה את נינט דבר שניים.
אנחנו ממשיכים אל שתי הקטגוריות המרכזיות של האופירים. מתח מישהו?

בימוי: יובל אדלר, ״בית לחם״
אז כנראה שמתח או דרמה נוספת כבר לא יהיו. בתום פרסי המשחק חזרנו למתמודדים הרציניים, וזה 5:5 ל״בית לחם״, שימשיך מכאן לזכייה וממשיך את אי ההפרדה של האקדמיה בין הקטגוריות סרט-בימוי-תסריט. עם זאת, אני מוכרח לפרגן – סרט ארוך ראשון בקריירת הבימוי של יובל אדלר, וזכייה.

הסרט הטוב ביותר: ״בית לחם״
פרס שישי בטקס הזה ל״בית לחם״, שהשתלט על הקטגוריות הראשיות (סרט, בימוי, תסריט, עריכה ומשחק). הוא הזוכה הגדול של הערב ונדמה לי שלמרות חמש הזכיות של ״מי מפחד מהזאב הרע״ אפשר לקרוא לזה סוויפ. על הבמה מנצלים את ההזדמנות להזכיר שהסרט עלה לאקרנים ממש בסוף השבוע האחרון, אז הספיק לקטוף גם את פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה, ופרסים נוספים. סופש עצום לסרט הזה, שמצפים לו עכשיו שני מבחנים קשים לא פחות – תגובת הקהל הרחב, וייצוג ישראל בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, באוסקרים. אז נאחל לו מכאן בהצלחה בכל החזיתות, ומצידנו כבלוג נראה לי שנצא למנוחה קצרה מכל המוד התחרותי הזה בין סרטים ישראלים, לפחות עד האופיר הבא. בינתיים, פשוט נהנה מהם ונחגוג אותם.

נ.ב.

אתמול נשבר שיא הכניסות לבלוג. שוב, ודי בסמוך להכרזה שלי על השיא הקודם בפוסט היומולדת. בפעם הקודמת היה זה בזכות ההכרזה על המועמדים לאופיר, וכעת זהו הטקס שמביא לנו רייטינג חסר תקדים. אז התודה הרגילה לכל מי שקרא וקראה, בתוספת נקודה למחשבה עבור כל מי שעדיין לא מאמין או מאמינה שהאופיר באמת מעניין אנשים ונשים. עובדה.