"צעירה ויפה", סקירה

אחד הזכרונות שנשמרו עמי מתקופת התיכון שלי הוא התנצחות בין אחת המורות לתלמיד מהכיתה שלי. התלמיד טען שהמורה משוחדת בזמן בדיקת מבחנים. המורה, נכנה אותה ע', הקשיבה לטרוניה זו, הביטה עליו במבט תמהה, ואמרה "ברור".
הכיתה השתתקה. יכול להיות שהמורה כרגע הודתה בחוסר אובייקטיביות כשזה מגיע לציונים? התלמיד ההוא גם התבלבל. "סליחה?" הוא שאל, כאילו לא בטוח ששמע מה ששמע.
"הבט," ענתה לו (היא גם אהבה להגיד "הבט"), "כשתלמיד חלש בכיתה עונה לי תשובה חלקית במבחן, אני לא אתן לו נקודות על האינפורמציה החסרה. לעומת זאת, אם תלמיד שאני מזהה שיודע את החומר על פי ההשתתפות בכיתה ייתן תשובה פחות מקיפה, אני אדע שהוא בכל זאת מבין על מה הוא מדבר ואתן לו יותר נקודות."
לי זה נשמע הגיוני באותו הרגע, אבל זה לא עבר כל כך בשלום ואת המבחן הבא הגשנו עם מספרי תעודת זהות בראש הטופס, ולא בשמנו המלא.

אני נזכר לא מעט בתשובה של המורה, בטח מאז שהתחלתי לכתוב באופן קבוע על קולנוע. כאשר אני צופה בסרט של במאי שאני אוהב, לעיתים רבות אני עושה לו הנחות, לרוב אפילו שלא במודע, במחשבה שהוא הוכיח את עצמו מספיק כדי שאני לא אשפוט את סרטו במהרה.
"צעירה ויפה" (Jeune and Jolie) של פרנסואה אוזון הביא אותי בדיוק לנקודה הזו. אני מעריץ גדול של אוזון וצפיתי בכל סרטיו, כך שעל אף שלא כל סרט שלו מושלם, ואין ספק שהוא מעד לא פעם ולא פעמיים בקריירתו הענפה – אני עדיין אתו. לא מעט במהלך הרהורי על סרטו האחרון והמדובר תהיתי האם הייתי חושב אחרת לגמרי אם הסרט היה של במאי בתחילת דרכו, במאי שאני לא בוטח בו. אבל זה גדול עליי. כל מה שיש לי להציע הוא את נקודת מבטי על ההצלחות והבעיות של "צעירה ויפה".

אוזון, אחד הבמאים הכי פוריים שפועלים כיום בצרפת, יצא קצת חמור בפסטיבל קאן האחרון, בו הוקרן "צעירה ויפה", עם הערה די גרועה על נשים. והאמת היא שהשיח הזה על ייצוג האישה בקולנוע – דיון שגם אני תרמתי לו לאחרונה ובכך נתתי עוד ניעור להר הגעש הזה – יכול להגיע לנקודת רתיחה נוספת עם הדיון בסרטו האחרון.
הסרט מספר את סיפורה של איזבל, תיכוניסטית יפה באופן שלעיתים מקשה להישיר אליה מבט, אשר מבלה עם משפחתה בבית הקיץ שלהם ומתנסה לראשונה במין. כמה חודשים לאחר מכן היא כבר זונת צמרת שלה קליינטים רבים, חלקם קבועים, חלקם מזדמנים, והיא מרוויחה לא מעט כסף מהעניין. כסף אותו היא מסתירה מהוריה שחושבים שהיא תלמידה רגילה וטובה, שהבעיה היחידה שלה היא שהיא מתקלחת יותר מדי (לא בטוח האם זו בדיחה עצמית של הצרפתים או סתם משהו שבולט לעיניים זרות).
הסרט מתנהל על פני תקופה של ארבע עונות השנה בהן אנחנו עוקבים אחרי איזבל ועיסוקה הלא שגרתי.

איזבל, המגולמת על ידי הדוגמנית הצעירה מארין ואכט, היא דמות סתומה למדי רוב הסרט. בשום שלב אנחנו לא מקבלים תשובה ברורה ומוחלטת לגבי המניעים שלה לבחירותיה הפרובלמטיות, ואנחנו נאלצים להשלים את האינפורמציה בראשינו. אני באופן אישי מאוד אוהב את הסרטים שמעניקים הצצה לנפש ללא כפיית מניעים פסיכולוגיים או הסברים בשקל. איזבל מעולם לא עברה התעללות מינית, אימה ואביה החורג הם אנשים נורמליים וחביבים, וגם הבחור לו איבדה את בתוליה מתייחס אליה מאוד יפה. אוזון חוקר את הגיבורה שלו באופן מרוחק, לא מתלכלך.
הקונספט הזה עלול להיות די מתסכל לצופים שמעדיפים את הסיפור שלהם ברור וחד משמעי. אבל אצל אוזון זה קצת אחרת. בעיני זהו גם הכח הגדול ביותר של הקולנוע שלו: לא משנה באילו סיטואציות הוא מעמיד את דמויותיו, אוזון מתחמק מלנקוט עמדה לגביהן ואוהב אותן אהבה גדולה. אין בסרט שלו נצלנות או היסטריה. הדמויות שלו תמיד שומרות על איזשהו כבוד וחוזק גם כאשר הן מתפרקות. לדעתי אוזון אלוף בעיצוב דמויות שהן פגומות אך חזקות והוא משתדל שלא לשפוט אף אחת מהן, ואנחנו עימו. כל סרטיו – אולי מלבד "איינג'ל" – הם מופת לכתיבה ובימוי של דמויות קולנועיות ריאליסטיות ואנושיות.

באספקטים האחרים של הסרט, "צעירה ויפה" דווקא לא מתגלה כאחת העובודת המבריקות של אוזון. הוא הניח בצד את הסגנון הויזואלי הרהבתני שלו ומספר את סיפורו בקולנוע פשוט יותר. גם הדימויים שהוא שותל נדמים קצת פחות מתוחכמים בסרט הזה, בטח לעומת סרטו הקודם והמבריק "בתוך הבית".
הסרט הזה, למשל, נפתח מנוקדת מבט של משקפת המציצה אל איזבל המשתזפת על החוף. כבר על ההתחלה אוזון הופך אותנו למציצים ואת איזבל למושא תשוקה, עוד לפני שבכלל ידענו מי היא ומה היא, ומקביל את כל אומנות הקולנוע לאקט פולשני ופחדני. עם כל הכבוד, זהו דימוי שכבר נשחק לעייפה.
הדימוי הבא שחרק לי היה המפגש המיני הראשון של איזבל. הסצנה מתרחשת על חוף הים, ובזמן שאיזבל שוכבת מתחת לבחור, היא מביטה הצידה ורואה את עצמה מביטה על עצמה בשתיקה. גם איזבל האמיתית וגם הזייתה נשארות בפנים קפואות עד שזו החיצונית מתרחקת משם. אני הבנתי את זה כרגע שבו אוזון מראה לנו איך איזבל מאבדת איזשהו קשר לעצמה ושם מתחיל להסדק ההקשר שהיא עושה בין עצמה ובין מיניותה. ואני באמת חושב שאוזון יכל למצוא איזשהו דימוי קולנועי קצת פחות עצל מזה.

עם זאת, לסרט יש לא מעט סצנות חזקות. אליי דיברו במיוחד הרגעים בין איזבל לבין אימה, אותה מגלמת בהצלחה גדולה ג'רלדין פיילס. הדינמיקה בין שתי הנשים היא זו שעניינה אותי יותר מהכל, אבל כנראה שמדובר בנקודת המבט האישית שלי. גם הדמות שמביאה השחקנית הנפלאה שרלוט רמפלינג פותחת את הסרט למקום מעניין ויוצא דופן.

הבעיה הכי גדולה שלי עם הסרט היא הרומנטיזציה המאוד מכעיסה לעולם הזנות. איזבל מקבלת שיחות פרטיות לנייד שלה והיא איננה זונת רחוב, אבל גם אם לקוחותיה הם במעמד גבוה יותר, לא יכול להיות שכל העיסוק הזה עובר ללא לכלוך, ללא סכנה. מקצוע הזנות, על פי "צעירה ויפה", זנות היא עסק מסוכן ומפוקפק בערך כמו ראיית חשבון. המפגשים מלאי תשוקה (מי יותר ומי פחות), ההשפלה היא מינימלית, והכל סטרילי ויפה לעין. אם אוזון ניסה לייצר תמונה לא שיפוטית של עולם הזנות ולשלול אותה מהקלישאות הקולנועיות המוכרות, הוא נכשל. לא בגלל שהוא נופל לקלישאות, אלא כי יש משהו מקומם בהצגת תחום כה אפור וכה בעייתי בצורה כל כך נקייה.

במשחק ה"מה אם" הייתי שמח לדעת מה היה קורה אילו אישה הייתה חתומה על בימוי הסרט. אני תוהה ביני ובין עצמי האם הרצון של אוזון להתעסק בסיפור כזה הוא לא יומרני ופסול. כמובן שכל אחד יכול לעשות את הסרט שהוא רוצה לעשות, ולא נראה שיש ל"צעירה ויפה" יומרות גדולות במיוחד, אבל מרתק לחשוב כיצד הייתה אישה מטפלת בושא והאם הייתה זוכה ליותר או פחות ביקורת.
אבל אולי לשפוט את "צעירה ויפה" רק דרך הפריזמה הזו, זו הסתכלות צרה. בסרטו הלא-מוערך דיו "חברה בתשלום" (The Girlfriend Experience) עשה סטיבן סודרברג הקבלה מדהימה בין עבודתה של שחקנית פורנו ובין העבודה של במאי הקולנוע. ריינר וורנר פאסבינדר סרסר את הדמויות הנשיות והגבריות שלו כאלגוריה למצבה של האומה הגרמנית. כך שיכול להיות שגם אוזון ניסה לומר משהו עמוק יותר והשתמש במקצוע העתיק בעולם כדימוי. זו גם אחת הסיבות שאני בעד "צעירה ויפה". לזה, כאמור, מצטרפת ההתלהבות שלי מהיכולת של אוזון להביא למסך דמויות מרתקות באופן מדוייק ומרשים.
עם זאת, לא מעט רגעים בסרט הזה גרמו לי לחוש שאולי שאני פשוט נורא רוצה לאהוב אותו. אולי יותר ממה שמגיע לו.