"גלוריה", סקירה

בשוט הפתיחה של "גלוריה" (Gloria) המצלמה מרחפת באיטיות מעל קבוצה של גברים ונשים בשנות ה-50 וה-60 לחייהם, רוקדים יחד בדיסקוטק על רקע מוזיקה לטינית של פעם. בעוד המצלמה מתקדמת היא הולכת ומגלה לנו שמאחורי כולם, על הבר ומנותקת מהמסיבה, עומדת גלוריה (פאולינה גארסיה), אישה בשנות ה-50 לחייה. היא שותה מהמשקה שלה, מסתכלת סביבה, מזהה גבר שמוצא חן בעיניה ונעה לעברו. בהמשך היא תפלרטט איתו, תבחן אותו ותרקוד איתו. כך שואב אותנו "גלוריה" אל תוך תופעה חברתית הרווחת בעולם כיום – תקופת הרווקות השנייה (או שלישית). לאחר פירוק זוגיות רבת שנים, גברים ונשים מוצאים את עצמם ואת עצמן בחזרה במה שנקרא "השוק". חלום הזוגיות שמחזיקה לכל החיים באושר ובעושר התנפץ מזמן, ומבוגרים רבים חווים סוג של גיל התבגרות שני או נעורים חוזרים כאשר מאחוריהם חיים שלמים, ילדים, קריירה, נכדים ועוד.

לכן, לאורך הסרט, גלוריה תרקוד, תעשן סמים, תשתה עד אובדן ההכרה, תבקר חברים ותבלה עם זרים בחוף. בין לבין היא תתקשר לבתה ולבנה, תנסה להיות סבתא טובה, תגיע כל יום למשרד ותיקח על עצמה את התפקיד של המבוגרת האחראית. למרות האכזבות הרבות בחייה, גלוריה לא תוותר על הפנטזיה של מציאת אהבה רומנטית, כמו זאת שמבטיחים שירי הבולרו הקיטשיים משנות השבעים והשמונים שהיא שומעת ברדיו ושאת מילותיהם היא יודעת בעל פה (בכלל, פס הקול הנוסטלגי המורכב משירי סבנטיז ואייטיז דרום אמריקאים, שגם אני ידעתי לזמזם יחד עם הגיבורה, כנראה דיבר אליי הרבה יותר מאשר לישראלים שנכחו באולם).

כך, דרך התבוננות כנה ורגישה בדמות הראשית, מצליח הבמאי הצ'יליאני סבסטיאן לליו לייצר מחקר קולנועי לא רק בנושא הרווקות השנייה, אלא בעיקר במושג הבדידות החדשה: ללא בן זוג, גלוריה גרה לבדה בדירת חדר קטנה, החברות הנשואות מבלות עם בני זוגן ובניה עסוקים מדי מכדי להחזיר לה טלפונים. האם חייה כישלון? איך היא תמלא את החסר הזה שנותר, כאשר כל מי שקרוב אליה עסוק בענייניו? גלוריה צריכה לייצר את  חייה בעצמה ויוצאת לבלות בתקווה לרקום מפגשים רומנטיים. היא חכמה, משוחררת, מתוחכמת ופתוחה לחיים. היא פוגשת את רודולפו, גרוש טרי מעט מבוגר ממנה, עמיד אך מרקע פחות משכיל, ומחליטה לתת הזדמנות להרפתקה החדשה.

הניצחון הגדול של "גלוריה" הוא באופן שבו הסרט מצליח לספר את הסיפור הזה ולהתחמק ממוקשי הקלישאה. הילדים לא מתוארים כרעים או חסרי התחשבות, הם פשוט עסוקים, וגלוריה דווקא נפגשת איתם והם נחמדים אליה. הקשר איתם הוא אף עמוק, אך הוא לא מספיק כדי למלא את ימיה. הסצנות לא מראות או מסבירות את הדברים האלה בצורה ישירה, אלא רק דרך רמיזות, הבנות שעוברות בעיקר דרך מבטיה והבעותיה המדויקות של השחקנית פאולינה גארסיה, שמצליחה לספר לנו את הסיפור של הדמות ללא מילים. בכל רגע היא מגיבה לעולם ומאפשרת לנו לחוש אותו דרכה. ואנחנו מבינים שהיא יודעת שמה שהיא בנתה בחייה יפה ומוצלח, אך האם זה מספיק?

רובד נוסף בסיפור הסרט הוא הרקע שבו האירועים מתרחשים. "גלוריה" מתאר צ'ילה מתקדמת ועשירה, אך בעיקר בעבור בני דורה של גלוריה. שכן בטלוויזיה, בשיחות הסלון וברחובות אנו כל הזמן נחשפים להפגנות המחאה החברתית של הסטודנטים, צעירים שלא מצליחים לבנות לעצמם עתיד במדינה ששייכת לדור אחר. החיבור בין הנוער שדורש שינוי לבין חייה של גלוריה שמבקשים גם הם שינוי, נעשה חזק יותר. השכן הצעיר מלמעלה סובל ממשבר נפשי וצורח בלילות צרחות כמו "אין טעם לחיות!", "לשום דבר אין משמעות!", שפועלות הן כסוג של ביטוי לייאוש של הדור הצעיר והן כסוג של תזכורת לגלוריה של הסכנה הרגשית שאורבת לה. הממד הפוליטי מופיע בעדינות גם באמצעות עברו של רודולפו כאיש צבא (בצ'ילה יש לכך קונוטציה ישירה לדיקטטורה) שכיום נהפך לאיש עסקים ולבעלים של פארק שעשועים עם משחקי פיינטבול. הנשק יורה כיום צבע, אך הוא תזכורת לצ'ילה של פעם, שאולי השתנתה אך ספק אם היא נעלמה. בהקשר הזה, הגיוני לגלות כי פבלו לראין (הבמאי של "לא") הוא אחד ממפיקי הסרט.

למרות היותו סרט מאוד ריאליסטי, "גלוריה" כולל גיחות סוריאליסטיות קטנות, רגעים של מציאות שנראים כאילו תלושים והמצלמה מתעכבת כדי להתבונן בהם ולאפשר לתחושות העמוסות של הגיבורה לצוף על פני הקרקע. חתול ללא פרווה שחודר אל דירתה ושוכב עימה במיטה, הולך ובונה אווירה בוניואלית המשלבת בין דחייה ואירוטיקה; שחקני פיינטבול שצועדים בשקט עם ראש מורכן כאילו יצאו מהסרט מטרופוליס; טווס לבן שמופיע באמצע מסיבה; בובה של שלד שרוקדת רוקנרול ומייצרת איחוי מטריד בין חיים ומוות; ועוד דימויים הולכים ומצטברים כדי להעניק לסרט מימד פסיכולוגי מעניין. לקראת הסוף יש אפילו התייחסות ל"לילות כביריה" בסצנה בחוף הים, אשר מוסיף עוד התייחסות ורובד נוסף לדמות.

"גלוריה" חוקר בכאב, בשמחה וברגש רב נושאים כמו הורות, אהבה ומיניות בגיל השלישי. הוא בודק כיצד הדרישה התרבותית המתמדת להיות שמח, לרקוד, להראות הצלחה ולהיות בזוגיות רומנטית מתנגשת עם סביבה ששמה מכשלות רבות בצורה של ציפיות חברתיות סותרות ושמרניות. אך בין כל נושאיו הרחבים והרגישים נראה שמה שעומד במרכז סרטו של סבסטיאן לליו הוא הניסיון לשטוח קו המבקש להבדיל בין להיות בודד ובין להיות בגפך. כי "גלוריה" הוא שיר הלל לעצמיות. הסרט מראה כי כל מערכות היחסים שאנחנו בונים לא יספקו אותנו לעולם אם לא נהיה מספיק עבור עצמנו.

מסיבה זאת, "גלוריה" הוא אחד הסרטים שהכי התמוגגתי מהם בתקופה האחרונה – ולא רק כי הוא העצים את געגועיי לאמי ואולי אף עזר לי להבין אותה ואת חברותיה קצת יותר. זה קרה בעיקר כי סרטו של לליו מראה ששום מערכת יחסים ושום חברות לא תמלא את החסר בחייה של גלוריה. השקר והאמת, הכישלון וההצלחה, האהבה או השנאה, כל אלה לא תלויים לא בחברות שלה, לא בילדיה, לא בחתול המתגנב לדירתה, לא בשכן מלמעלה או במחאה החברתית ובטח שלא בבן הזוג שהיא יכולה למצוא בלי בעיה. לאורך הסרט עולות אופציות רבות לריפוי הבדידות, אך ככל שהסרט מתקדם אנחנו עשויים להבין יחד עמה שאת כל אשר גלוריה צריכה כבר יש לה.