"צל הימים", סקירה

אפתח באנקדוטה ידועה (שאולי כבר הזכרתי כאן בעבר) על תסריטאי/סופר. בילי ווילדר נהג לספר אותה, אך ייתכן והמקור ישן או נצחי יותר: מסופר על תסריטאי אחד שהתלונן בפני חברו כי הרעיונות הטובים ביותר שלו צצים במהלך הלילה, בעוד במיטתו וכשהוא מתיישב לכתוב במהלך היום הוא אינו זוכר דבר; החבר ייעץ לו לשים מחברת ועט ליד המיטה ולרשום את הרעיונות במהלך הלילה. ואכן, לתסריטאי היה רעיון בלילה והוא רשם אותו. בבוקר הוא קם בהתרגשות לעבד את הרעיון המבריק שהיה לו, אך בהביטו על המחברת הוא רואה שרשם רק "בחור פוגש בחורה" – הדבר הכי בנאלי, שסופר כבר אינספור פעמים ושאולי מהווה הכרח לכל תסריט.

אבל בכל זאת, ייתכן שבלילה אכן היה לו פרץ של גאונות. כי ייתכן וכל יום בחור פוגש בחורה, אך בתור בחור שפגש בחורה אני יכול להגיד כי פגישה כזו יכולה להיות דבר שלא דומה לשום דבר אחר בעולם. בשעה של פגישה כזו העולם הוא כבר לא עולם, החוקים שלו משתנים, הקיום הופך לקצף. לספר סיפור על בחור שפוגש בחורה זה מטופש. לנסות לגעת, ולו לרגע, בעוצמה של התחושה, לתאר אותה במילים, ביצירה – אפילו להתקרב לכך זו גאונות. והלילה הוא לא זמן לסיפור, הוא זמן לרגש, לתחושה, זמן בו ניתן עם קצת מזל להשתחרר מגבולות ההיגיון והבנת העולם ולגעת בעולם שלא ניתן להבין או להסביר. בחור פוגש בחורה. בוחר אוהב בחורה. אהבה אינה נצחית, גם אם רגע הפגישה הוא נצחי.

בוריס ויאן ניסה לייצר את התחושה הזו במילים. ניסה לייצר עולם באמצעות מילים שלא עולה בקנה אחד עם העולם כפי שהוא מוכר ומוסבר לנו, כי ההבנה וההסברים לפי החוקים הידועים לנו לא מאפשרת גישה לפלא של עולם רגשות השוכן בתוכנו, עולם שהוא בלתי מוסבר מטבעו. בספרו "צל הימים" (L'écume des jours) הוא יצר מציאות בה משחקי מילים הופכים למציאות, בו דימויים ומטאפורות הופכים לממש. עולם בו מוזיקה משנה את צורת החדר, בו כאב מוביל להזדקנות בפועל. עולם בו האהבה שולחת אותך לענן, בו הנשיקה מקבלת את מעמד הקדושה הראוי לה – עולם בו הרגשות והמחשבות הם בדיוק כמו בעולם המוכר לנו, אבל כללי הטבע הם בהתאם לדמיונו הפורה של היוצר. וכעת, הבמאי מישל גונדרי עיבד את הספר הזה לסרט.

תיקון טעות: במשך יותר מעשרים שנה מישל גונדרי מעבד את הספר הזה – לקליפים, לפרסומות, לסרטים. מישל גונדרי לא מצלם את העולם על מנת לייצר ריאליזם בצורה שתידמה לכתבות בחדשות, הוא מצלם ריאליזם רגשי-תחושתי. מעביר את התחושה של הדברים – את הבלבול, את הפחדים, את השאיפה ליותר מן החיים, את הכפילויות, את הזיכרונות הכאובים מאהבה שנגמרה. את חוסר היכולת לשוב לרגעים נצחיים של אושר, את הדומה והשונה בין אדם לאדם, את העובדה כי המציאות היא לא מה שאנחנו רואים, אלא מה שאנחנו חשים – ומה שאנחנו רואים לעולם לא ייראה הגיוני. לכן, גונדרי עמוס תמיד במשחקי מצלמה ותפאורה, ביניהם כאלה שברור כי מדובר באפקטים, או בעולם מעוצב לצרכי הקליפ/סרט מבלי שניתן באמת לחיות בו. אולי מפני שלא באמת ניתן לחיות גם בעולם המוכר לנו. ואל תתנו לעובדה שאנחנו כן חיים בעולם זה לבלבל אתכם – החיים הם בלתי הגיוניים ובלתי אפשרים.

וכך, גונדרי עושה סרטים הבוחנים מחדש את הצורה בה אנו מקבלים את פני הדברים ומראים כי למעשה ניתן לתפוס דברים בצורה אחרת: לשחזר סרטים עתירי תקציב בהפקות דלות תקציב לפורמט שעבר מן העולם ("קדימה תריץ אחורה"); לנסות למחוק זיכרונות מן העבר רק על מנת לגלות כי עדיף לצלול אליהם ולחוות אותם שוב, עם הכאב והכל ("שמש נצחית בראש צלול"); לביים איכשהו וואן-שוט מתפצל בלב סרט די בינוני ("הצרעה הירוקה"); וגם לכתוב תסריט על כל האושר והמבוכה שבסיפור בחור-פוגש-בחורה, לקרוא לו "מדעי החלום" בצרפתית ו"מדעי השינה" באנגלית, ולשלב בו בין שתי השפות בעיקר בעזרת שפת הדימויים שלו. סרט זה היה עד כה סרטו האישי ביותר של גונדרי, סרט בו המוצר המוגמר דמה יותר לקליפים המבריקים שיצר מאשר לסרט בעל נראטיב לינארי. סרט שבו הדמיון שלו השתולל וביטא את האישיות האמנותית הייחודית שלו, לטוב ולרע.

אבל הסיפור שאנחנו כותבים בעצמנו הוא לאו דווקא האישי ביותר. משוררים אחרים הביעו טוב בהרבה ממני את ריגשותיי, ו"מדעי החלום" הוא עיבוד יפה ל"צל הימים". אבל דווקא העיבוד של גונדרי ל"צל הימים" בצורה הישירה והמוצהרת הוא סרט אישי יותר, טוטאלי יותר ובעיקר מרגש יותר מ"מדעי החלום". סרט שמטלטל מן הדימוי הראשון עד לאחרון, או מנכר את הקהל במשך כל התהליך. תלוי בצופה, תלוי ביום ובמצב רוח בו הוא צופה בסרט. סרט שלא מתנצל לרגע על הדרך בה גונדרי רואה את העולם, הדרך בה הוא מעניק חיים לדימויים שכתב ויאן, דימויים שקשה היה לראות איך הם מועברים מן הצורה המילולית לצורה הוויזואלית. אבל גונדרי מצליח להפוך את הדימויים הלא הגיוניים והמופשטים ביותר לממשות. זה לא שהוא ראה את הדימויים של ויאן בדרך בה המחבר ראה אותם, או בדרך בה אני ראיתי אותם, אלא שהוא ראה אותם בדרך שלו ויצר אותם מחדש, עדכן אותם בהתאם לשינויי הזמן (בכל זאת, הספר נכתב ב1947) והוסיף להם עוד כמה הברקות שהם לגמרי שלו. או שלו בהשארת הרוח של ויאן, למרות שהם לא כתובים בין דפי הספר. אולי בין השורות.

גונדרי גם נתן כבוד רב לחלקים נבחרים מן הטקסט המקורי, המודפסים לנגד עיני הצופים ולעיתים מופיעים על המסך, כמו לווי מוזיקלי, לצד השימוש המבריק כתמיד של גונדרי במוזיקת פופ. הפעם בגוון של ג'אז, בהתאם למקור הספרותי. וכמו חדר המשתנה בהתאם למוזיקה או לחן ההופך מאופטימי לפסימי בהתאם לצבע, כך גם הסרט משנה את אופיו ונע בין שיאים של פאר לשיאים של עצב. במידה רבה זהו סרט נהדר לראות בחברת בן/בת זוג ובאותה מידה סרט שיפרוט על הלב של מי שמתעורר בבוקר ומגלה כי הוא לבד במיטה הזוגית. הסרט יציע מחוות רומנטיות להזדהות עימן ושותפות בכאב שתקל על מי שחייו כואבים יותר, גם אם לא בדרך נטולת דמעות בכל אחד מן המקרים.

כמובן, עד כמה שמדובר בעיבוד המפגין כבוד ונאמנות למקור, הרי שמדובר בעיבוד בלתי אפשרי מטבע השוני בין המדיומים: קסמו של הספר הוא שאינו מעניק לקורא חוויה חזותית – הקורא בורא את העולם החזותי בעיניי רוחו. בסרט, הצופה יוצא לסיור בעולם החזותי של הבמאי, המיסתורין והלא נודע מובע בסרט באמצעים אחרים. למשל, אנו נאלצים לדמיין חלק ניכר מן המילים של היישות המספרת. העולם החזותי מוגש לפנינו, אך אנו משלימים בעצמנו את טבעם המדויק של הרגשות. את המקומות בהם המבוכה המובעת מבטאת דבר אחר ממבוכה אנו צריכים לעיתים לנחש. כמו הספר, גם הסרט מהווה למעשה פתח לשיפוט אחר של הרגשות של כל צופה וקורא, גם אם הם חיים בעולם פיזי ועולם רוחני שונה מן העולם המובע ביצירה.

ועוד לא סיפרתי מה קורה בסיפור מעבר ל"בחור פוגש בחורה" – אולי כי אין באמת מה לספר. מבחינת העלילה, כמו מבחינת רגש ומבחינת אוצר דימויים ודרך מחשבה, הסרט נאמן לספר: יש לבחור חבר שגם הוא פגש בחורה, רק שהוא מעדיף להשקיע את זמנו וכספו בניסיון להשיג כתבים ומזכרות של הפילוסוף הנערץ ז'אן-סול פארטר (לשם שינוי, לא התבלבלתי בהקלדה). ויש גם כאב, הרבה כאב. הסרט הזה הוא חגיגה בלתי פוסקת, אבל זו חגיגה של החיים כמכלול והחיים מכילים סבל בכמות שכנראה גדולה מן האושר. החיים מכילים גם את המוות, לפחות כאיום.

הסרט משוחק טוב על ידי צוות שחקנים די מוכר. בין היתר כלולים בו רומן דוריס, אודרי טוטו (בתפקיד הכי חינני שלה מזה זמן רב) גד אלמליח, עומר סיי ומישל גונדרי עצמו. הסרט גם מצולם היטב ונעזר בפסקול עשיר – אבל הכוכב היחיד כאן הוא הבמאי, אשר בורא עולם בכל שוט, בעזרת הרצון שלו להפוך את הבלתי מתקבל על הדעת לנוכחות קיימת. כי איזו ברירה יש בעולם אשר אינו מתקבל על הדעת? העושר החזותי של הסרט מזכיר את הספר, ממשיך את העבודות הקודמות של הבמאי – אבל חורג ממה שדמיינתי. לכן אני מעדיף שלא לכתוב עליו יותר מדי. זה רק יפגום בטוהר חווית המפגש עם הסרט, מפגש שעבורי היה כפול – בגרסה ארוכה וקצרה. מסוג המפגשים שכל דיבור עליהם רק יחליש את החוויה. ובכל זאת – עוד כמה מילים אודות החוויה.

הסרט מעביר בצורה קסומה את ההתאהבות ובצורה האכזרית את הצד האכזרי של החיים. עבורי, הוא קשה רגשית לצפייה – רגעי המבוכה בתחילת ההיכרות מוכרים לי טוב מדי, הפחד מאובדן האהבה ואובדן החיים מרגיש לי מוכר מדי. בעולם שבראו גונדרי את ויאן, דבר לא נראה כמו משהו שראיתי בעבר (פרט לקליפים קודמים של הבמאי) אבל כל רגש מרגיש לי מוכר, מטלטל אותי.

עבור אחרים, אולי הטלטלה תהיה אחרת – כי מי שלא יצלול אל העולם הייחודי הזה, יסבול תחת העומס הדחוס והאינסופי שהסרט מציע. יש בו משחק חזותי ייחודי בכל שוט ושוט, וגודש שעלול לבלבל ולהתיש. בנקודה זו, ההחלטה של גונדרי ומפיקו לקצר את הסרט מתגלה כפתרון שלא תורם דבר ואף מזיק: מי שקשה לו עם הסגנון של הסרט, יהיה קשה לו עם כל שנייה, לפחות עד שיתרגל (כי לוקח זמן להבין את החוקיות שבהעדר החוקיות שבסרט). קיצור הסרט לא יעזור, הסרט רק הפך לדחוס יותר, עם פחות מקומות  להסדיר את הנשימה. שלא לדבר על ויתור על כמה הברקות חזותיות שכמו כל פריים בסרט הזה הושקעה בהם מחשבה עמוקה ועבודה רבה. מה גם שחלק מן האפיזודות קוצרו עד שאיבדו מעט מערכן ואפיזודה קצרה שאני חושב שהיא מהותית להבנת משהו בסרט נעלמה לגמרי.

יחד עם זאת, בגרסה הקצרה כמו בגרסה הארוכה, מדובר בלונה פארק קולנועי של ממש – כזה שייתכן ויעשה סחרחורת, אבל גם יענק חוויה רגשית של אושר טהור לצד אהבה גדולה מן החיים. אני לא מדבר על הסיפור של הבחור הפוגש בחורה, אני מדבר על האהבה של הבמאי ליצירה באשר היא יצירה, האהבה שלו לעולם אותו קרא בספרים ואותו יצר ושיחזר שוב ושוב לאורך הקריירה. אהבה להתנסות בדרכי הבעה חדשות ודרכי חשיבה לא שגרתיות. אהבה לכל הפרעה למוכר, למבט הבנאלי על ההתרחשות הבנאלית, כאשר מבט מעט אחר יהפוך את הבנאלי לים לא מוכר, לדבר שלא נראה כמוהו מאז ראשית הבריאה.