הודעה חשובה בדבר מותו של הגילוי הנאות בביקורת הקולנוע בישראל

לפעמים צריך לומר דברים שכולם כבר יודעים, אבל בקול רם, כדי שיהיו רשמיים יותר. אז אני אולי לא רופא, אבל אני מתנדב להיות זה שמצטער לקבוע, ואף לבשר לכל מי שחשב אחרת, כי כל העניין הזה של "גילוי נאות" מת מזמן. לפחות בכל הקשור לכתיבה על קולנוע בישראל. בתחומים אחרים מעולם לא התיימרתי להבין. אני מדבר על אותו כלי עיתונאי שמשמש ככיסוי ישבן יעיל ביותר נגד כל אותם מצקצקים, שעוד לפני שקראו בכלל את הביקורת כבר יש להם דעה עליה ("הביקורת משוחדת, זה חברים של הבמאי"). ממש כמו שיש להם דעה על הסרט, כי הם קראו את התקציר או ראו את הטריילר/פוסטר/שם ("סתם סרט ישראלי של הברנז'ה"). בעבר נבע הגילוי הנאות ממקום של אתיקה וניקיון כפיים, היום זה בעיקר כדי להקדים את הטוקבקיסטים ולשבור להם את המקלדת לפני שהם מספיקים לתקתק ולטנף. מדוע אני עושה את ההבחנה הזו בין העבר להווה? כי אין יותר דבר כזה מבקר קולנוע נקי כפיים ובלתי תלוי. אין, או כמעט ואין. שוב, לפחות בארץ ומנסיוני בלבד.

אם מישהו כותב משהו על סרט, תהיו בטוחים שהוא חבר של הבמאי, שונא את הבמאי, או חבר של במאי אחר שירוויח משהו מביקורות שליליות על הבמאי האחר. ואם הוא לא, יש לו איזה אינטרס אחר, שתוך שלושה-ארבעה צעדים אני מבטיח לכם שאני יכול להגיע אליו, אם ארצה לקחת על עצמי את האתגר (ולא כי אני כזה גאון, אלא כי כל אחד עם אינטרנט וחמש דקות פנויות יכול לעשות את זה באותה רמת דיוק). כמעט ואין מישהו שכותב על קולנוע במדינת ישראל שאני לא יכול להוציא כ"לא כשיר" לכתוב על סרט ישראלי כלשהו. מבטיח. אבל יודעות ויודעים מה? אין לי שום סיבה לעשות זאת. לא כי אני כזה נדיב, אלא כי אני באמת מאמין (כלומר, נאיבי עד כדי טמטום ממש) שמבקר כותב מדם ליבו ולא משום שיקול אחר. שאם מבקר מתיידד עם במאי, זה כי הוא אהב את סרטיו, לא את העיניים היפות שלו.

האם באמת הפכנו לחברה צינית עד כדי כך שאיש לא מאמין יותר לאף אחד? שבכל פעם שמישהו מהלל מוצר צריכה, נגיד חטיף צהוב כלשהו שעשוי חמאת בוטנים, מתעורר בנו החשד שייתכן והתאגיד המייצר משלם לו כדי שיגיד את זה? ומה אם אני באמת אוהב את המוצר? אין מקום יותר לדעה שאינה תלויה בדבר בעולם הזה? הכל אינטרסים אישיים ורווחים וחשבונאות? בבקשה תגידו לי שזה לא ככה. שכל צרות העין נובעת מאיזה מקום של מרמור או עניינים שאינם בהכרח קשורים לנושא. כי אם אני לא יכול יותר לספר לאנשים כמה אהבתי חטיף או מנה במסעדה, אני גם לא יכול לעשות את אותו הדבר בכל הנוגע לסרט קולנוע מסויים, ואז פשוט אין יותר שום טעם למקצוע או לעבודה שלי. ולכן, אני מזכיר את הבסיס למערכת היחסים בין קורא למבקר, ואולי לכל מערכת יחסים מכל סוג שהוא – אמון הדדי.

אני מאמין בכל ליבי שכאשר מבקר קולנוע מביע את דעתו, בכתב או בעל-פה, לגבי סרט כזה או אחר, מדובר אך ורק בדעתו האמיתית. יש לנו מספיק דילמות אחרות להתמודד איתן. כך אני גם נוהג בעצמי וכך אני עושה לפני שאני קורא טקסט מסויים, מתוך ידיעה מי חתום עליו. ברגע שמחלחלות המחשבות על כך שאולי לא כך הדבר, אני מיד מפסיק לקרוא. את הטקסט הספציפי, או את המבקר בכלל. וזה עצוב לי נורא, אבל יש מבקרים שאני פשוט לא מסוגל לקרוא את כתביהם יותר מסיבה זו – משהו באמון שלי בהם נסדק או התערער. אז הפסקתי. לא ביליתי לילות ללא שינה בחיפוש אחר כל טקסט וטקסט שלהם באינטרנט כדי לכתוב תגובת נאצה, "לחשוף את האמת" ולהפוך ללוחם צדק מטעם עצמי, חמוש אך ורק במקלדת שלי וכוחה של החשיבות העצמית, הנובע מן המחשבה שאני ורק אני היחיד שיודע על הקשר הסודי (יש משהו סודי במדינה שלנו?) בין המבקר ומושא הביקורת. אז טוקבקיסט כזה אני יודע שאני לא, אבל אם הפכתי להיות מבקר כזה עבור מי מהקוראים, אפתח במניפולציה רגשית (עמוד תווך חשוב לא פחות במערכות יחסים, בעיניי) ואומר שזה שובר את ליבי ושאני מוכן לעשות בדק בית. ממש כאן ועכשיו.

ראשית, היו בטוחים ובטוחות שכל מי שמצא את עצמו במקצוע כפוי הטובה הזה של ביקורת קולנוע במשך מספיק שנים, הרי ימצא את עצמו גם באחד הברוכים שהזכרתי לעיל, ואין לי שום בעיה להמציא עוד כמה. הנה, דוגמה – למבקרי קולנוע יש הרבה עבודות צדדיות, כי מעטים מתפרנסים רק מכתיבת ביקורות. אז נגיד שהייתם לקטור באיזו קרן, בוועדה שאישרה תסריט לסרט מסויים. אחרי שנתיים-שלוש, מצאתם את עצמכם בהקרנה של הסרט הגמור. האם בבואכם לכתוב ביקורת, לא תחמיאו לתסריט? ודאי שכן. האם זה פוסל אתכם מלכתוב על הסרט? ואם במאי כלשהו, שמעריך את דעתכם ככותבים, מזמין אתכם לצפות ברף קאט של סרטו – האם הדבר פוסל אתכם מלהביע דעה ברבים על המוצר המוגמר בבוא העת? האם יש מישהו שכותב על קולנוע במדינה הזאת, אשר מעל גיל מסויים שלא היה צריך להתמודד עם הסיטואציה של לבקר סטודנטים/מרצים/מורים/חברים לספסל הלימודים שלו לשעבר לא רק בכיתה אלא מעל דפי העיתון/אתר/בלוג שבו הוא כותב? או לחילופין שפט באיזה פסטיבל קולנוע בו התמודד סרט של איזה אחד, ואז שנה לאחר מכן מצא עצמו בעמדה הפוכה שבה אותו אחד יכול להחזיר לו טובה עם סרט שלו? אילולא הייתי חושש מתביעות דיבה, הייתי גם נוקב בשמות. אך נדמה לי שאין צורך – מדובר בכולם, אחד אחד, ואם תמצאו לי יוצא מן הכלל הרי שהוא בעצם יוכיח את הכלל.

אני לא מדבר שחיתות, אלא על מצב טבעי, בין אם בסדר או לא בסדר בעיניי – בישראל אין שום דרך אחרת. זו מדינה קטנה, עם תעשיה פצפונת. כולם מכירים את כולם, אישית. הדבר היחיד שהקורא יכול לעשות הוא להניח שהמבקר נפגש עם הבמאי באופן אישי לפחות פעם בחייו, בין אם כי ראיין אותו ובין אם משום שהתיידד עימו, אפילו מכורח הדוחק בלבד (הרי כולם פוגשים את כולם כל הזמן בשלל אירועים פנימיים, ולא לומר שלום זה מאוד לא מנומס). בנוסף, על הקורא לסמוך על המבקרים האלה שידעו מתי להוציא את עצמם ממצבים לא נעימים אתית, לזוז הצידה ולהגיד – יש איזו בעיה שאכתוב על הסרט הזה, הרי אני מעורב בו ישירות. ולכן אני שב ומבקש שתסמכו עליי שאדע מתי להגיד "היוצרים האלה בהחלט בחבר'ה שלי, אבל אין לי שום מעורבות בסרט ולכן אין שום בעיה שאכתוב עליו". אמשיך עם הכיוון הרפואי שפתחתי עימו את הפוסט ואקדים תרופה למכה בכך שאציע כמקרה מבחן את "מי מפחד מהזאב הרע", שנדמה לי שכבר הוזכר כאן בבלוג פעם או פעמיים בעבר (רואים ורואות? אני לא נגד ציניות וחבר במסדר האהבה והתמימות, באמת שלא. זה פשוט מתאים בכל זמן ובכל מצב).

אז יצא שהתברכתי בכך שאהרון קשלס ונבות פפושדו, שני אנשים סופר-מוכשרים ששיחקו אותה בחו"ל ועדיין נשארו צנועים ומגניבים, בכלל מסתכלים לכיוון של אחד כמוני במקום לתפוס עליי תחת כמו שכל בנאדם נורמלי היה עושה. אני מודה, זה כיף ומחמיא. אבל להגיד שהם החברים הכי טובים שלי ובכל בוקר אנחנו משחקים גולף יחד? הלוואי, אבל זה לא המצב. אפילו בירה לא ישבתי לשתות איתם מעולם. יותר מזה – בכל השנתיים האחרונות ניסיתי "לנצל" את העובדה שאנחנו כן מיודדים, כדי לדלות מידע על סרטם החדש והמצופה. לא רק בשביל הקוראים שלי, אלא גם בשבילי. הייתי סקרן! כחובב קולנוע, לא כאחד שכותב על קולנוע. אבל כלום אי אפשר היה להוציא מהם. ולא כי אני עיתונאי. אל "מי מפחד" הגעתי כמו כל צופה, לא כמו חבר שקרא את התסריט, היה על הסט וראה את הראף-קאט. ממש ממש לא, ולכן הייתי בסכנה גדולה אף יותר – מה יקרה אם לא אוהב את הסרט? האם הם עדיין ירצו לדבר איתי במסדרונות הסינמטק על סרטים אסיאתיים?

למזלי, ולרווחת הכלל, השניים החליטו לפתור את העניין בצורה הטובה ביותר – הם פשוט עשו סרט מעולה. אז מי שרוצה ממני גילוי נאות לפיו אני לא אובייקטיבי או לא כשיר לכתוב על הסרט הזה, יכול, אם תסלחו לי, לטקבק. לא רק שאני לא מרגיש צורך להתנצל על כך שאני מכיר את היוצרים, אני גם ממש לא חושב שאני הראשון שצריך להסיר את ידיו מלכתוב על סרט שיש חשד לגבי המעורבות שלי בו. אנסח זאת אחרת – ביום שבו כל שאר המבקרים הנכבדים והוותיקים ממנו יעשו זאת, אצטרף בשמחה. ברגע שהסטנדרט יהיה לא לבקר סרטים שפעם החלפתי מייל או אפילו אוויר עם היוצר שלהם, לא תשמעו ממני מילה. אבל זה אפילו לא קרוב ללהיות המצב ואין שום סיכוי שאני מפסיק לפעול במדינה שבה הרוב המכריע של ביקורות הקולנוע, המשפיעות הן על הקהל והן על דפי ההיסטוריה בין אם תרצו ובין אם לא, נכתבות על ידי אנשים הרבה פחות "כשרים" ממני.

נכון לכרגע, אני יכול רק לסיים בהבטחה שלא לכתוב יותר גילוי נאות אלא אם אני מעורב בסרט באמת, ממש כפי ששאר עמיתיי המכובדים לא נוהגים לעשות בטקסטים שלהם. ולבקש פעם נוספת שתסמכו עליי מספיק כדי שאעשה בעצמי את ההבחנה מתי אני נפוטיסט חסר תקנה ומתי לגיטימי שאכתוב על סרט מסויים. רוצים סקירה בלתי תלויה, אך מושפעת לחלוטין מרוב האהבה שיש לי בכל הגוף כלפי "מי מפחד"? אני מבטיח אחת ביום חמישי בבוקר. רוצים לקרוא אותי רק על סרטים שאני לא מכיר את היוצרים שלהם? בחירה שאכבד, ואמליץ שפשוט אל תקראו שום דבר שאני כותב על קולנוע ישראלי, ליתר ביטחון וכמנהג בית שמאי. לא רוצות ולא רוצים? אל תקראו אותי. אני אבין, אבל באמת שזה יהיה לי עצוב. רוצים ורוצות לדבר על זה? לשם כך יש לנו איזור תגובות. רוצים ורוצות להתלונן שאני בכל זאת משוחד ומקבל כסף מההפקה ומי יודע אלו עוד המצאות? לא הפעם, מצטער מראש.