"רווח וכאב", סקירה

רוב צופי הקולנוע – או שמא צריך לכתוב רוב מבקרי הקולנוע – כמעט אף פעם לא מתייחסים לסרט כיצירה שעומדת בפני עצמה, אלא כחלק ממכלול. הסרט תמיד יהיה חלק מאיזושהי מפה גדולה יותר כמו למשל השיוך הז'אנרי של הסרט, שנת היציאה שלו, המדינה שהפיקה אותו או אפילו אסוציאציה אישית כלשהי. אני מניח שהסיבה לכך היא שזה גורם לסרט להיות גדול יותר ומשמעותי יותר ממה שהוא (כשעתיים של סיפור להמונים) והופך אותו לחלק ממארג, לחלק מתכנית גדולה שמתארת התפתחות,  גדילה או רגרסיה, של משהו מורכב וחשוב יותר.
אני יודע שכשזה מגיע אלי, אני אף פעם לא מצליח לראות סרט כיחידה עצמאית, אלא כחלק ממכלול עבודה של במאי. אני נוטה להתייחס אליהם כחוליה בשרשרת ולחפש את התימות האהובות על היוצר, האם הוא משתפר או מתדרדר ומאיזה מקום הוא יולד את היצירה שלו. כאשר זהו סרט ראשון של במאי, אני אוטומטית מחפש את הרקע התרבותי ממנו הוא יצר.

ההסתכלות הזו עוזרת לי להבין האם הבמאי הצליח במה שניסה לעשות, או האם התפקשש לו הפעם. זה עוזר לי לזכך (גם אם לא בהצלחה) את הרעיון שמאחורי הסרט ולכתוב עליו ככזה. אבל לפעמים – רק לפעמים – השיטה הזו יכולה לבלבל אותי ולגרום לי לאיזושהי קריסת מערכות. נקח לדוגמא, סתם ככה, את "רווח וכאב" (Pain & Gain) שיצא בסוף השבוע לאקרנים.
אני יכול לכתוב על הסרט הזה שתי סקירות ולעמוד בבטחון מלא מאחורי שתיהן: אחת מהן תהיה זו שבה אני אכתוב שזו אחת הקומדיות המחורבנות ביותר שראיתי בזמן האחרון, שבויימה על ידי במאי שהתואר "טיפש" יעשה עימו חסד. השנייה תהיה שהסרט הזה הוא אחת הסאטירות הכי חסרות רחמים שנעשו על החברה האמריקנית, שהוא סרט שהייתי אפילו מכנה חשוב, שנעשה על ידי במאי אמיץ שהחליט שהוא לא רואה בעניים.
וכל הכאוס המחשבתי הזה הוא בגלל זהות הבמאי. מייקל פאקינג ביי.

כשהתיישבתי לצפות ב"רווח וכאב" התיישבתי לצפות בסרט של מייקל ביי. לא בקומדיה, לא בסרט אמריקני, לא בסרט בכיכובו של מארק וולברג, לא בסרט של קיץ 2013. מייקל ביי הפך להיות כזה מותג בעשר השנים האחרונות שבשבילי הוא גדול מסרטיו ממש כמו טרנטינו או זאבייה דולן. אני כותב "בשבילי" כי אני תוהה עד כמה הצרכנים האמיתיים של סרטיו – אנשים בחופשות קיץ שמחפשים קצת הנאה ממוזגת בקולנוע או בבית – מכירים בכלל את השם. אם אשאל צופי קולנוע מי ביים את סדרת "הרובוטריקים", את "הפריצה לאלקטרז" ואת "ארמגדון", סביר שלא אקבל תשובה וסביר שהם בכלל לא ידעו שכל אלו בוימו על ידי אותו בן אדם. אבל מי שכן מתעסק באנשים שמאחורי המצלמה, ביי הוא שם מוכר למדי. או יותר נכון לכתוב "מושמץ למדי".

ביי הוא אחד  האנשים הכי חזקים בעולם הקולנוע. הוא התחיל כבמאי פרסומות ועבר באמצע שנות התשעים לביים סרטי אקשן. והוא התחיל נהדר. "בחורים רעים" עם וויל סמית' היה חגיגה גדולה כשיצא בשנת 1995 אך דווקא סרטו השני, "הפריצה לאלקטרז" היה הבום הזה שהדהד בכל מקום. בתקופת הזוהר של סרטי האקשן האמריקניים באמצע הניינטיז ("ספיד", "שקרים אמיתיים", "סחרור מסוכן", "משחקים פטריוטיים", "נשיקה ארוכה ללילה", "קון אייר") סרטו של מייקל ביי היה הטוב מכולם. צפיתי בו בגיל 13 ברב-מור 4 בלב המפרץ וכמעט התעלפתי מהתלהבות. אבל בהתחלף העשור משהו השתבש אצל ביי. הוא ניסה את מזלו בדרמת אוסקרים עמוסת שחקנים שתכניס אותו לליגה של הרציניים, אבל התוצאה הייתה "פרל הרבור" שהוא בקלות מסרטי המלחמה האמריקניים (אגב, הוא בסגנון של סרט אסונות סטייל "המגדל הלוהט" ו"טיטניק" יותר מאשר סרט מלחמה) המביכים ביותר שיצאו מהוליווד. בטח שבתקציב כזה. מאותו הרגע ביי הפך להיות בדיחה על עצמו עם שטויות כמו "איילנד" וכמובן טרילוגיית "הרובוטריקים" שאולי ריסקה קופות בכל מקום בעולם, אבל עשתה לביי שם של במאי גחמתי שכל הגיון עלילתי או ויזואלי בעבודותיו הוא פריבילגיה, ושאחרי כמה דקות ארוכות בנוכחותם יש לצופה הסביר שתי אופציות: או לאבד את דעתו, או לנתק את כל הנוירונים במח ולבהות כזומבי במסך. סדרת "הרובוטריקים" היא אונס של העיניים והאזניים שיכולה לגרום לקריסת מערכות בגוף, שלא לדבר על ניוון חלקים קריטיים בראש.
ביי כיום הוא שם נרדף להיסטריה קולנועית פומפוזית ויקרה שאחראית במידה רבה למותו של הקולנוע הבידורי.

*המצולמים אינם רופאים

אז אחרי שהכרתי לכם את המטען אתו הגעתי ל"רווח וכאב", אפשר גם לדבר על הסרט, ומכיוון שהזכרתי בהתחלה שאני יכול לכתוב שני טקסטים שונים לחלוטין על הסרט הזה, אני לא מוצא סיבה להסתפק באחד. אז הנה לכם שתי סקירות של אותו כתב על אותו הסרט ואתם מוזמנים לבחור מהי זו שתואמת את דעתכם. אני איפשהו באמצע.

סקירה #1

אם זה נראה כמו קומדיה, הולך כמו קומדיה ועושה קולות של קומדיה, אז סביר להניח שמדובר בקומדיה, נכון? אז הנה הגיע הסרט ששבר את הפרדיגמה הזו.
מבוסס על מקרה אמיתי, זהו סיפורם של שלושה מדריכי כושר מטומטמים באופן בלתי הגיוני, שנמאס להם לעבוד קשה ולראות איך אנשים אחרים מתקדמים יותר מהם בסולם ומחליטים לקחת את העניינים לידיהם. הם חוטפים גבר עשיר ודוחה – שפשעיו היחידים הם שהוא עשיר ודוחה – ומכריחים אותו להעביר לידיהם את כל רכושו. אבל הכסף והכח לא מספיקים להם והם מחרבים את הכל תוך רגע בדרכים הכי לא אפשריות שיש.

"רווח וכאב" של מייקל ביי הוא קומדיה לא משנה איך מנסים להפוך את זה. זהו סרט מופרך ופסיכי עם דמויות ליצניות שנכנסות לסיטואציות בלתי אפשריות ומנסות לצאת מהן באופן בלתי אפשרי אפילו יותר. לקומדיה הקלאסית יש שתי הגדרות שיושבות בול על הסרט הזה: הראשונה היא שקומדיה היא חגיגה של אנרכיה. היא נסיון לשבור כל חוק מוסרי שאנחנו מכירים באופן מוגזם רק כדי לגרום לנו לבחון מחדש את הכללים על פיהם החברה שלנו פועלת. הקומדיה היא טירוף, היא בעיטה מתחת לחגורה, היא סטירה מצלצלת לכל מה שאנחנו מכירים. זו אגב אחת הסיבות שהקומדיות האמריקניות – בעיקר בהנהגתו של הגורו ג'אד אפטאו – הן למעשה הכל חוץ מקומדיה, מכיוון שהן בעצם מניפות על דגלן שמרנות שלא הייתה מביישת את כל הרפובליקנים בבית הלבן (הפלות זה רע, הגזע הלבן שולט, ערכי המשפחה הם מעל הכל). ההגדרה השנייה שמאפיינת קומדיה היא הדיסוננס שנוצר בין המצב שבו הדמות נמצאת לבין הדרך בה היא מתמודדת אתו.
"רווח וכאב" מתנהל בדיוק על שתי ההגדרות האלו.

אם ל"רווח וכאב" יש את כל מה שלקומדיה צריך להיות, אז איך יכול להיות שאפילו פעם אחת במהלך הסרט לא עלה על שפתותי חיוך אחד לרפואה? אני נשבע לכם, מדובר באחת החוויות הקולנועיות הכי מוזרות שהיו לי. כצופה אני מאוד אוהב לפעמים להתמכר לקלילות המאפיינת את הז'אנר ולזרום עם הומור שאיננו… איך ננסח את זה? אנין. "מסיבת רווקות", "קח את זה כמו גבר", "פיינאפל אקספרס" ו"הדייט שתקע אותי" – את כולם ראיתי יותר מפעם אחת וכולם הוציאו ממני פרצי צחוק רמים ומביכים.
"רווח וכאב" השאיר אותי בדממה מוחלטת תוך כדי שאני מנסה להבין האם אני סתם לא מבין מה שקורה כאן, או שאולי מישהו כאן פישל ובגדול. אני חייב להודות שהקהל מסביבי גם הוא דמם רוב הזמן ולכן לא הייתי בטוח שהאשם הוא בי. בהתחשב הזה, אני נאלץ להצביע על במאי הסרט, מייקל ביי.

אפילו יותר מסרטי האקשן שלו, "רווח וכאב" הוא סרט שלא נח לשנייה. על אף שאין בו רובוטים מתפוצצים והשמדת ערים, הסרט הזה נוסע על 500 קמ"ש מהשנייה הראשונה ועד הרגע האחרון. הוא בוים, צולם, הולחן ונערך על הררי קוק שכנראו יצאו מתקציב ההפקה. האחים כהן היו עושים בדיוק את אותו סרט ומכניסים אותו לפסטיבל סאנדנס לקולנוע עצמאי. ביי לוקח את הסיפור הקטנטן הזה ומביים אותו בכזה רעש מחריש אוזניים שאתה מרגיש שחוללת. כשקמתי בתום הסרט הרגשתי בורטיגו. הייתי מסוחרר, עייף, מבולבל ורציתי לישון ולשכוח מכל העניין הזה.
אנחנו לאחרונה נתקלים בהרבה אקספוזיציות לסרטים שפועלים על פול-גז, כמו מן "מאירועי הפרקים הקודמים" שאמור להכניס אותנו לסרט. "ג'ון מת בסוף" מתחיל באותו האופן, "שוטרים לוהטים" המופלא של אדגר רייט גם, וכמוהו גם "וולברין", "פסיפיק רים" ואפילו "איש הפלדה". התפיסה די מובנת: בעולם של היום אתה חייב לתפוס את הקהל שלך בגרון תוך שנייה, אחרת לא תצליח אחר כך. בדרך כלל הסרטים האלו מתחילים בהיסטריה ואז נרגעים כשהסיפור מתחיל. "רווח וכאב" לא. ולכן, מכיוון שהקצב של הסרט אחיד לכל אורכו, יש כל הזמן הרגשה של אקספוזיציה והסיפור לא מתחיל לעולם. זה מתסכל וזה מעייף.

אלמנט של הזדהות גם לא תמצאו בסרט עד המערכה האחרונה שלו, בה נכנס לסיפור חוקר פרטי שפרש, בגילומו של אד האריס ("השעות", "אפולו 13"). האריס ועיניו הטובות מצליחים להביא אנושיות לסרט בפעם הראשונה הרבה אחרי שהוכרחנו לטבוע בטמטום אנושי מהסוג שאפילו צופי תכניות הריאליטי לא מכירים. כולם בסרט טיפשים, חסרי אחריות ובלתי נסבלים. אז בעצם, איך אמור להיות לי אכפת מהם?
זה נכון שבתפקיד הראשי מארק וולברג נהדר כמו תמיד ודווין ג'ונסון (לשעבר ד'ה רוק) עושה תפקיד שבכיף היה מקבל את הקול שלי באוסקר. וזה נכון שטוני שאלהוב הוא שחקן אופי נפלא ואפילו בר פאלי, הדוגמנית הישראלית, מלאת חן ומצחיקוליות. אבל זה לא מספיק.
ביי הוכיח שוב שאין לו ולו טיפת הגינות קולנועית או חוש מידה. דין קומדיה על בני אדם כדין סרט אקשן על רובוטים. לדעתי הוא חייב לשאוף קצת פחות מהדבר הזה שהוא שואף ולנסות להתחיל לספר סיפור באופן שאני אוכל להבין. אחרת מה הטעם?

סקירה #2

מייקל ביי הוא הבמאי הכי אמיץ וחסר רחמים שאני יכול להעלות על דעתי כרגע. בסרטו החדש "רווח וכאב" הוא מרים אצבע משולשת בגודל של דווין ג'ונסון אל עבר כל מה שהוא והקולנוע שלו ייצגו, אל עבר אלו שהולכים לראות את הסרטים שלו, ויותר חשוב – אל עבר התרבות שממנה הוא יוצר ושהפכה אותו לאיש העשיר שהוא כיום.

סרטו החדש – והראשון אי פעם שאיננו משוייך לז'אנר האקשן – הוא סיפורם של שלושה אמריקניים צעירים שמגלים כי השיטה הקפיטלסטית שהם מעריצים איננה עובדת כפי שהם היו רוצים ומחליטים לזרז עניינים. הם מתכננים להשתלט על הונו של איש מחליא (אך שהשיג את כספו ביושר) ולהתקדם למעלה בסולם, וכל זה בתרוץ של "להפוך את אמריקה למקום טוב יותר". אמריקה שנותנת הזדמנות שווה לכל תושביה בין אם הם עשירים או עניים, שחורים או לבנים, גברים או… אה… גברים.
אם הייתם אומרים לי שהאחים כהן כתבו את התסריט הזה כנראה שלא הייתי מתווכח. אבל אם זה אכן היה מגיע מבית היוצר של שני הבמאים היהודים-אמריקניים החריפים האלו זה היה עניין שבשגרה. כאשר זה מגיע מבמאי שמזוהה יותר עם קוקאין מאשר עם נראטיב, הדבר הוא לא פחות מרדיקלי.

אמריקה של ביי על פי "רווח וכאב" היא גיהנום של טמטום, של שחיתות מוסרית ושל חוסר תקנה. הדמויות הראשיות מתהדרות בגוף שלא היה מבייש גיבורי על והם מקדשים את היופי החיצוני יותר מאשר הכל. אבל הסטרואידים שמנפחים אותם גם ממיסים להם את המוח והתוצאה היא אומה של אנשים חסרי עומק שעושים את כל הטעויות מכל הסיבות הלא נכונות.
זוהי אולי קומדיה על פי ההגדרה אבל די שקוף שביי לא מנסה להצחיק. הסרט הזה נדמה שנוצר מתוך תסכול כמעט בלתי ניתן להיפוך של במאי שיצא מתוך החברה הזאת ממש. ביי, שמעולם לא הצטיין בעיצוב דמויות עגול במיוחד, נותן את הטיפול המסורתי שלו גם לאנשים שבמרכז  סרטו החדש, אבל נדמה שהוא משתמש בחולשותיו כבמאי בשביל להחריף את המסר שלו. וזה מסר שמאוד קשה למצוא בתוך הוליווד האולפנית והממוסחרת.

לא יכול להיות שמדובר בטעות או בפדיחה. על אף הכאוטיות של הסרט,  יש בו איזושהי אחידות – אחידות איומה ומעייפת אולי, אך אחידות – שמסגירה כי מדובר במחשבה תחילה. זהו סרט אקסטטי מתחילתו ועד סופו, כזה שלא נותן מנוחה לאזניים ולעיניים, ולמרות שהוא מעוצב לעילא, הוא כמעט בלתי אפשרי לצפייה. מתחת למעטה קומי עבה כמו השריר התלת ראשי של מארק וולברג, מדובר במעשייה חסרת רחמים ואכזרית יותר מכל הסרטים של ניקולס וינדינג רפן ביחד. ביי לא לוקח שבויים, בטח שלא סופר את הקהל שלו, ונותן לנו להמעך מול ייצוג של אמריקה עכשווית.
אי אפשר שלא להעריך את הסרט הזה ואת היוצר שמאחוריו, שיצר סרט שמגחיך ומזלזל בכל דבר עליו החברה האמריקנית מתבססת. בעיני זהו אחד מחשבונות הנפש הנוקבים ביותר שעשה יוצר עם מדינתו של הכאן והעכשיו.