פוסט אורח: ירון כפתורי על "רחמים" של קים קי דוק

ביום שישי הקרוב, ה-2 באוגוסט, יתקיים המפגש השלישי בסדרת "סרטים מחוץ לזרם", היוזמה המשותפת לנו ולקולנוע לב להקרנת סרטים מאתגרים מדי בשביל בתי הקולנוע המסחריים, אבל הראויים לדעתנו למסך הגדול ואף לדיון. אחרי "אל הפלא" של טרנס מאליק, שמאז כיכב גם בפסטיבל ירושלים, ו"מעבר לגבעות" של כריסטיאן מונג'יו הרומני שקיבל חיבוק מהסינמטקים, הגיע תורו של "רחמים" (Pieta). מדובר בסרטו של הבמאי הדרום-קוריאני קים קי דוק, המוכר לקהל בארץ בעיקר בזכות "להרגיש בבית" ו-"אביב, קיץ, חורף, סתיו ו…אביב", אבל הפעם מציג לראווה את הצד האפל שלו עם מעשיה קיצונית על הישרדות, נקמה ויחסי אמהות-ילדים. ההקרנה תחל בשעה 11:00, בבית הקולנוע של לב בדיזנגוף סנטר, עם דברי הקדמה קצרים ולאחר הסרט אנחנו מזמינים אתכם ואתכן להישאר לדיון בהשתתפות הקהל, בסרט שיש המון מה להגיד עליו, לכל כיוון אפשרי. כרטיסים אפשר להזמין דרך האתר של קולנוע לב (ברובריקה האדומה של "רכישת כרטיסים" יש לבחור בבית הקולנוע "קולנוע לב תל אביב" ובסרט "סרטים מחוץ לזרם – רחמים"), פרטים נוספים אפשר למצוא בפוסט האירוע, או בדף האירוע בפייסבוק.

ירון כפתורי – משנה למנכ"ל לב סרטים ובתי קולנוע, קולנוען בזכות וכמובן היוזם של הפרויקט המשותף של "סרטים מחוץ לזרם – ביקש להתארח בבלוג כדי להביע את חיבתו העזה לסרט הזה, למרות שלא הוקרן מסחרית. בעקיפין, הטקסט שלו גם יכול לנסות ולספק תשובה לשאלה שאני באופן אישי כבר נשאלתי מספר פעמים בעבר – מדוע בעצם המפיצים קונים סרטים ואז לא מפיצים אותם בבתי הקולנוע, ולכן זקוקים למפגשים כמו זה שלנו? התשובה, תאמינו או לא, היא כי מדי פעם גם הם מתאהבים בסרט מסויים מנקודת המבט של הצופה דווקא, של חובב הקולנוע, נטול השיקולים העסקיים והכלכליים. או שאולי כך אני פירשתי זאת, רשות הדיבור לירון מכאן ואילך:

"רחמים", או "פיאטה" בשמו הנוצרי, הזוכה הגדול של פסטיבל וונציה – הוא לא סרט אלים. באמת שלא. זאת אומרת, בטח לא ביחס למה שכבר ראינו בעבר בקולנוע. בטח לא ביחס לטרנד הנפוץ לאחרונה בכל מסגרות הקולנוע האמנותיות וסבב הפסטיבלים העולמי. אין איברים שנקטעים בצילום מקרוב, אף אחד לא מושיט יד לתוך קרביה של גופה שסועה, ואפילו הנוזל דמוי דם (זה לא באמת קטשופ) כמעט ונעדר מהפריים.

אז על מה יצא קצפם של הצופים? מדוע הוקרן הסרט בפסטיבל חיפה, עם שלט אזהרה על הדלת? לדעתי, הסרט בכל זאת נתפס כאלים וקיצוני לא בגלל מה שרואים על המסך, אלא הודות לכל מה שהצופה רואה במערכת ההקרנה האסוציאטיבית והמשוכללת שבתוך ראשו. ייאמר מיד – "פיאטה" אינו סרט קל לצפייה. היו רבים שיצאו ממנו באמצע, אבל רבים יותר עמדו ומחאו לו כפיים. יש בו התייחסות לאלימות, שאיננה גרפית. ולהבנתי ולטענתי, יש מעט מאד סרטים שהרפרנס שלהם לנושא האלימות הוא כל כך נכון והכרחי כמו ב"פיאטה".

קצת קשה לי להצדיק את טענותיי בלי להיכנס לספוילרים, אז כדי להמחיש את הרעיון מצאתי עצמי חוזר לימיי האקדמאים. אי שם בתחילת התשעים חויבנו בחוג לקולנוע לעבור קורס מבוא לספרות של פרופ' מנחם פרי, מי שהיה אז ראש החוג. איש שהצניעות היא לא אחת מתכונותיו הבולטות, אשר טיפח סביבו את מה שהגדיר כ"אסכולת תל אביב" (אגב, כינוי שמהר מאד הפך בחוג לקולנוע לביטוי האולטימטיבי לתיאור כל סוג של גרוטסקה). בכל אופן, הרעיון התייחס לטקסטים שמאפשרים משמעות וגם הבנה כפולה, ולפעמים גם סותרת. הדוגמה שנלמדה, היה סיפור המעשה של דוד ובת שבע. כזכור, לאחר מעשה הניאוף, קרא אליו דוד את אוריה משדה הקרב, כדי שזה ימהר לשכב עם אשתו ושמעשה הניאוף לא יתגלה. אלא שאוריה, בחוכמתו, או בתמימותו, מסרב לחזור לביתו ונשאר לישון ברחוב. כאן מגיעה ההבנה הכפולה. שכן, גם אם ידע אוריה החיתי על מעשה הניאוף, וסירב לשוב לביתו כדי להלבין את פני דוד ברבים, וגם אם לא ידע, וסרב לתנות אהבים עם אשתו שעה שחייליו נמצאים בשדה הקרב – הרי שבשני האופנים דוד המלך יוצא ממש חרא מכל הסיפור.

מכאן, חזרה לקים קי דוק. עוצמת האלימות בסרט נוגעת בעיקר לכיצד אנחנו מפרשים את המעשה ולא את תכליתו. בקצרה, הסרט עוסק בגובה חובות אשר מנצל את "סעיפי הנכות" בביטוח שלוקח ההלוואה נאלץ להנפיק. כך אנו עדים למפגש עם קורבנות כמו צעיר העומד להפוך לאב, המוותר על כמה מאצבעותיו כדי להבטיח שלילד העומד להיוולד, יהיה די כסף כדי לצאת לחיים בביטחון יחסי. במקום לראות את האקט האלים, אנחנו רואים את המנדולינה, שהאב העתידי זה עתה ניגן עליה את ניגונו האחרון ושומעים את המנגינה שהילד, העתיד להיוולד לעולם לא ישמע. וזה כואב. כואב אפילו יותר מלצפות באיברים כרותים.

עיקרו של "פיאטה", הוא במערכת יחסים לא ברורה בין גבר ואישה, ושוב קשה להרחיב כאן בלי ספויילרים, אבל אנסה. מדובר במערכת יחסים שבלי ספק ניתן להגדירה כסאדו-מאזוכיסטית, כאשר לגמרי לא ברור איזה צד הוא המתעלל ומי הוא הקורבן. בכל מקרה, מעשי ההתעללות לא מובאים באופן גרפי. גם במקרה של סצנה שכן חורגת מן הקו המנחה של הסרט ומציגה כפייה מינית, עיקר כוחה של הסצנה היא במה שאנחנו אולי יודעים על מערכת היחסים ויחסי הקרבה, שאולי קיימים או לא קיימים, בין הדמויות.

קים קי דוק, משחק עם האסוציאציות והפרשנות הכפולה של כל סצנה וסצנה, באופן שהוא לא פחות מגאוני בעיניי. לא משנה מה חשבתם במהלך הצפייה, כשם שזה גם לא משנה כמה פעמים תעצמו עיניים במהלך הסרט כדי לא לראות – אתם תראו את הכאב גם בעיניים עצומות. והוא דווקא לא צבוע בדם. בסוף הקרנה אולי תתעצבנו על איך עבדו עלכם, אולי תעמדו למחוא כפיים, אך בכל מקרה – הסרט הזה לא יעזוב אתכם.