"וולברין", סקירה

לא התכוונתי לצפות ב"וולברין" החדש (The Wolverine). זכרתי מה היה בפעם שעברה. "וולברין" הקודם, או בשמו המלא "אקס-מן: המקור – וולברין", יצא לפני שנתיים-שלוש והיה סרט מיותר. לחלוטין. למעשה, הוא היה כה נוראי שהדחקתי את עצם הצפייה בו. ועכשיו יוצא עוד אחד, עם אותו שם, אותו פוסטר… למה לכל הרוחות שארצה לצפות בעוד אחד כזה?

בכל זאת החלטתי לתת צ'אנס בזכות הבמאי, ג'יימס מנגולד. מנגולד פרץ ב-97' כתסריטאי ובמאי של "קופ לנד" (Cop Land), שאמנם לא הצליח להיות יצירת מופת אבל התבלט לטובה בזכות תסריט מבריק. גם "3:10 ליומה" (3:10 to Yuma) בבימויו היה בידור מעולה. ההחלטה השתלמה. "וולברין" החדש הוא אחד הסרטים השלמים והמהנים ביותר שיצאו מבית "מארוול", ואחד הפחות-מופרכים והיותר-מוצלחים של קיץ 2013.

"וולברין" מוצא את לוגן (יו ג'קמן) בתקופת שפל בחייו הארוכים. לאחר האירועים הטראומטיים של הסרטים הקודמים, גיבור האקשן בן האלמוות וחד הלשון חי כנזיר מזוקן ומתבודד ביערות מולדתו, קנדה. הוא נדר נדר להתנזר מאלימות, ולכן, במקום לכסח רעים, הוא מבלה את חייו בהסתחבקות עם דובי גריזלי ובהלקאה עצמית על חלקו במותה של אהובתו, ג'ין גריי (פמקה ינסן). את קיומו הבודד של לוגן מפרה יוקיו (רילה פוקושימה), שמאתרת אותו וקוראת לו לבוא איתה ליפן במצוות יאשידה, מעסיקה הגוסס. היום הוא תעשיין עשיר, אבל בצעירותו הוא היה קצין יפני בנגסאקי המופצצת שחייו ניצלו הודות ללוגן. יאשידה הקשיש מציע ללוגן האובדני הצעה מפתה: לגאול אותו מחיי הנצח שלו ולאפשר לו לחיות את חייו, ולבסוף למות, כאחד האדם.

נשמע אפל, וזה אכן המצב, אבל אל חשש. "וולברין" מצליח להתמודד היטב עם המלכודת המעצבנת שחירבה כמה וכמה סרטי גיבורי-על בשנים האחרונות, מאז הצלחתם האדירה של סרטי באטמן של כריסטופר נולאן: ההתעקשות להפוך כל גיבור-על למתבודד מיוסר ומעפן, ששוקע בחשבונות נפש ובהרהורים אינסופיים על מהות הגיבור בעידן המודרני. כך נאלצנו לסבול לאחרונה את ספיידר-מן ה"מופלא" (המרכאות שלי) שהצליח לרוקן כל מיליגרם של כיף מדמותו של פיטר פרקר התיכוניסט; ואת "איש הפלדה" החדש, שבילה את 150 הדקות של הסרט במשבר זהות סביב אי-יכולתו לתפקד כגיבור, עד כדי כך שהוא אכן לא עזר כמעט לאף אחד במשך כל הסרט, רק התייסר והתייסר, ועל הדרך החריב את כל מטרופוליס וגם את סמולוויל. ואמנם לא בדיוק גיבור-על, אבל שווה אזכור בהקשר הזה: ג'יימס בונד הלוזר של "סקייפול", שהצליח בעיקר לפשל ולהיכשל במשך סרט שלם.

אבל בדיוק כשנדמה שנשבר סופית מכל גיבורי-העל המיוסרים והקודרים, דווקא "וולברין" החדש עושה זאת נכון. מנגולד מבין שגיבור אמיתי מצליח להישאר גיבור גם כשהוא בתקופה קשה. לוגן של "וולברין" אמנם במשבר, אבל כשהנסיבות דורשות ממנו להציל את המצב, הוא מספק את הסחורה. למרות שהוא מאבד את כוחותיו חלקית במהלך הסרט, והופך לגיבור פגיע ובן תמותה, הוא מוצא את הכוחות למלא את משימתו, ואפילו להביס עשרות נינג'ות ובריוני יאקוזה כשצריך. כשקטעי האקשן מגיעים לבסוף, הם מהנים ומספקים פי כמה, כי אנחנו יודעים כמה קשה הייתה הדרך אליהם. "וולברין" החדש הזכיר לי לא פעם סרט אחר שהפתיע לטובה בשנים האחרונות: "כוכב הקופים: המרד" מ-2011. גם זה היה סרט שסיפק בידור מושלם והתגלה כטוב בהרבה ממה שהיה אפשר לצפות.

האקשן גם עושה שימוש מעולה בתלת-מימד. מרדף בו וולברין והנכדה של אותו תעשיין יפני, מאריקו (טאו אוקמוטו), נמלטים ממתנקשים ברחובות טוקיו מקבל מימד נוסף (פשוטו כמשמעו) כשאנו זוכים לראות גם את הראדה (וויל יון לי), שומר הראש של מאריקו שעוקב אחריהם על הגגות, עמוק ברקע או קרוב בחזית; וסצינת אקשן אחרת על גג של רכבת דוהרת נראית כמו גרסת תלת של המרדף המפורסם מ"הקשר הצרפתי".

"וולברין" מתרחש כמעט כולו ביפן, והתסריט מלא בכל נקודות ההתייחסות התרבותיות המתבקשות: מנינג'ות וסמוראים ועד מעמדה של יפן כמעצמת טכנולוגיה דועכת. הסרט לא פוסח גם על פלאשבק להטלת פצצת האטום על נגסאקי (מתברר שלוגן היה שם). שלא כמו המונטאז' ההיסטורי המטופש ב"וולברין" הקודם, שם ראינו את יו ג'קמן ולייב שרייבר כחיילים אמריקאיים באינספור מערכות מן העבר, ממלחמת האזרחים ועד וייטנאם, הטלת פצצת האטום האמריקאית מקבלת ב"וולברין" החדש טיפול אמין ומפחיד כראוי, ולמעשה זה אחד הייצוגים היותר אפקטיביים של הרגע ההוא שנראו בקולנוע. כבונוס, זה גם עוזר לנו להבין את מצבו הנפשי של הגיבור.

"וולברין" הוא בדיוק מסוג הסרטים שאנשים אוהבים להתלונן שכבר לא נעשים יותר בימינו: דרמת אקשן סוחפת, אמינה רגשית (למרות האלמנטים העל-טבעיים), שמספקת את הסחורה מבלי לאבד כל היגיון פנימי, ולא מתפתה לפתרונות תסריטאיים קלים מדי. גם קטעי האקשן מבוימים היטב. בכל זאת, חבריי לבלוג התאכזבו ונהנו הרבה פחות ממני. אורון אפילו אמר שוולברין של הסרט הזה לא מתעסק במה שמעניין בדמות של וולברין. לא יודע. אני לא מומחה לדמות הקומיקס ואפילו לא לסרטים הקודמים בסדרה, אבל אולי זה דווקא מעיד על יתרונותיו של הסרט. "וולברין" החדש פשוט מחזיק כסרט בפני עצמו, ולא דורש היכרות עמוקה עם היקום של "מארוול" ועם העלילות של עשרה סרטים אחרים. אפשר ליהנות ממנו פשוט כיומית מרתקת על בחור עם מטענים שמתגלגל ליפן וצריך לפענח שם תעלומה. ולנצח רעים. בעזרת להבי מתכת ענקיים שיוצאים לו מהידיים.