"קיסר חייב למות", סקירה

ישנם מספר דרכים להסתכל על סרטם החדש של האחים פאולו ו-ויטוריו טביאני, "קיסר חייב למות" (Cesare deve morire), בו צפינו אורון ואני בפסטיבל הקולנוע של ירושלים (אורון כבר כתב עליו אז). במידה רבה, הסרט הוא עיבוד לא בלתי נאמן למקור של המחזה "יוליוס קיסר" של וויליאם שייקספיר. במידה לא פחות מובהקת, זהו סרט כלא על אסירים "כבדים" – רוצחים ומאפיונרים, שמגלים את עצמם מחדש ונגאלים דרך האמנות. באופן המאפיין את עבודתם של האחים, הסרט הזה עוסק בכוחו של הקולנוע הבדיוני דווקא באמצעות טשטוש הגבולות בין יוצר ויצירה, בין בדיה למציאות, בין שחזור של יצירה, יצירה המועברת למדיום אחר מזה שנוצרה בו ומציאות שנתנה השראה ליצירה.

מעבר לכל הרבדים הללו, זהו סרט מענג הן בזכות הרעננות הקולנועית שמפגינים האחים, שחצו את גיל 80, והן בשל המסר ההומני של היוצרים, שעובר ברבים מסרטיהם וכאן מגיע לסוג של שיא. דומה כי הקולנוע של האחים טביאני בראש ובראשונה קשוב לקולות של אמנים אחרים, בין אם מדובר במחזאי המוערך בכל הזמנים ובין אם מדובר ברוצח עני – האחים טביאני רוצים לשמוע את הסיפור שיש להם לספר, הם מעניקים אהבה לסיפור ולאדם ומשחררים אותו לתודעה בינלאומית דרך הקולנוע שלהם.

עלילת הסרט פשוטה, גם אם מתייחסים בתוכה למחזה המורכב שהיא מעבירה: בבית כלא איטלקי מעניקים הזדמנות לאסירים לבטא את עצמם אמנותית, באמצעות הפקות תיאטרון אחת לשנה. בשנה שבא צולם הסרט, האסירים מעבדים ומופיעים במחזה "יוליוס קיסר" של שייקספיר, מחזה בריטי הקשור בהיסטוריה של איטליה – וגם בקשירת קשרים, רצח ובגידה, כך שהוא מתכתב עם חיי המציגים ביותר מדרך אחת. הסרט מתחיל בסיום המוצלח של ההצגה שהם מעלים וחוזר אחורה – לשלבי הליהוק (בו כל אסיר מספר על עצמו), משם לחזרות על הסרט בחללים שונים בתוך הכלא ובסופו של דבר להופעה בפני קהל חיצוני.

האחים טביאני שיתפו פעולה עם תוכנית תיאטרון שקיימת בכלא, אך הם שהציעו את המחזה וליוו את העבודה על ההפקה האמיתית לכאורה – ואני אומר לכאורה כי הרגשתי שנעשו חזרות על מנת להגיע לאותנטיות של החזרות המוצגות בסרט. במקרים רבים חל טשטוש נפלא ומוחלט לגבי זהות המחבר של הטקסים הנאמרים – דברים שאמר שייקספיר במקור נראים כרלוונטיים לעמדותיהם של האסירים, ולהיפך. האמירות של האסירים לגבי האמנות והמחזה יכלו במידה רבה להיכתב על ידי האחים טביאני, וייתכן כי גם נכתבו.

הסרט למעשה דן במספר אירועים שהתרשו בהיסטוריה: מרד של ראשי הצבא הרומי במנהיג יוליוס קיסר; מחאזי אנגלי שחזר למקרה כעבור מאות רבות וסיים אותו לא במותו של קיסר (אני מניח שזה לא ספוילר) אלא אחר כך, אחרי שתככים והרבים ממשיכים ומביאים למוות של רבים מן המעורבים ובעיקר למוות של הערכים עבורם לכאורה בוצע המרד. הרבה לאחר מכן, אסירים איטלקים מוצאים כי שייקספיר, שקראו בבית ספר כסוג של עונש, מדבר מגרונם. כי חוסר היכולת לעסוק יותר באמנות לאחר שנחשפו אליה הוא כלא לא פחות גדול מן התא שאליו הם חוזרים אחרי ההצגה; במידה רבה, זוהי גם העמדה של האחים טביאני – האמנות הינה דרור. היוצרים מעניקים נתח קטן של דרור לאנשים אשר החברה שללה מהם את החופש, כנראה שבצדק.

באף רגע בסרט איננו מספיקים להיות מודעים לכך שהמופיעים שובי הלב הם אנשים מסוכנים מאוד, כאלו אשר גם מגיעים ברגע אחד לעימות על רקע אישי במהלך החזרות, שיכל במידה רבה להסתיים ברצח, עד כמה שהקהל יודע. זה לא מפחית מעוצמת ההופעה שלהם בתור עצמם ובתור דמויות היסטוריות/שייקספיריות.

למעשה, הסרט מתכתב גם עם ההיסטוריה הקולנועית של המחזה, בייחוד עם העיבוד הידוע ביותר שלו לבד, בבימוי של ג'וזף מיינקיביץ' הגדול. בשנת 1953, מיינקיביץ' נתן למרלון ברנדו את התפקיד של מארק אנתוני וזה לא גילם אותו במבטא בריטי/איטלקי עתיר פאתוס כנהוג בימים ההם, אלא בקולו האמריקאי שלו, בסגנון התואם את שיטת המשחק של זיכרון חושי. מארק אנתוני היה מרלון ברנדו של המאה העשרים – כי מדובר בדמות המבטאת אנושיות נצחית ולא רק מיתוס בין קרוב לאלפיים שנה. ברנדו לקח את הנצחיות של הדמות צעד קדימה והוציא את המשחק השייקספירי ממגבלות המשחק השייקספירי, והאחים טביאני משתמשים באותו מחזה (ושייקספיר הרי כתב עוד מספר מחזות המתרחשים באיטליה) ולוקחים את המחזה צעד אחד נוסף – מארק אנתוני, ברוטוס וקיסר מגיעים לשיאם כאשר הם מגולמים על ידי שחקנים לא מקצועיים, שהם דווקא כן פושעים מקצועיים. והם מוצאים דברים בטקסט המורכב של שייקספיר שלורנס אוליבייה מעולם לא היה מסוגל לחלוב ממנו.

רובד חשוב נוסף בסרט הוא האורך שלו – 72 דקות בלבד, ככל הנראה פחות מכל סרט (או כמעט כל סרט) שתראו השנה בקולנוע. בקושי פיצ'ר. אך היוצרים מפיקים מכל שנייה את המיטב ויוצרים סרט שהוא הרבה יותר מעמיק מרוב הסרטים, ובזמן קצר, מבלי להתפתות לקצב מהיר מדי. לא רק שכל סצנה בסרט היא מהותית, דומה כי כמה דברים מהותיים נותרו בחוץ, מה שרק מעצים את החוויה, את פיסת החיים שהאחים טביאני לכדו והעבירו לנו. פיסת החיים שהיא רצון לעסוק באמנות, להפוך למשהו אחר, לתעל את הצדדים האלימים של החברה לתיאטרון היוקרתי ביותר.

ההבדלים בין תיעודי לעלילתי, בין התיאטרלי והקולנועי ובין המקצוענות לחובבנות לא ממש מעניינים או רלוונטיים לאחים טביאני או לסרטים שלהם, המורכבים יותר מאשר מונחים אלו בכך שהם מכוונים לפשטות טוטאלית, לנגיעה בקהל בצורה עדינה באמצעות הסיפור והחוויה של לספר את הסיפור. אפילו לומר על הקולנוע שלהם שהוא מינימליסטי זה יותר מדי, מה גם שהקולנוע שלהם עשיר מאוד ומגוון בתוך הסרט יותר מפי שניתן לתת עליו את הדעת. ניתן לומר על הקולנוע שלהם רק שהוא הומני, שהוא אוהב, שהוא  נפלא עבור אלו המכונים לצלול אל תוך העולם שלו, שלא כולל סטים מרהיבים או הסוואה של הדלות, אלא כולל חגיגה של העושר שבדלות, חופש היצירה שבכלא, העדינות שבפושעים הגדולים ביותר. ואם לא הבנתם את הפסקה האחרונה, אל תחששו – הסרט פשוט בהרבה.