"מלחמת העולם Z", סקירה

אני לא אוהב ביקורות שמתחילות בכך שהכותב מסביר שהוא לא קרא את הקומיקס/ראה את הסדרה/שמע את תסכית הרדיו עליו מבוסס הסרט. עם זאת, חייבים להשלים עם זה שכבר כמה שנים נוצר הרושם שזהו אחד המשפטים החוזרים והנשנים בכתיבה על קולנוע הוליוודי. כל כך קשה למצוא חומר מקורי בהוליווד שבתור מבקר אתה מוצא את עצמך בלית ברירה מנסה להשוות בין התוכן של הסרטים לבין המקורות המשונים שעומדים מאחוריהם, או לחילופין מתוודה על כך שאתה לא בקיא בחומר.

אז אחת הדילמות הגדולות בכתיבה על סרטי הקיץ בשנים האחרונות היא האם ועד כמה "להשלים פערים". האם צריך לצפות ב"זעמו של חאן" לפני שרואים את סרט הסטארטרק החדש? האם צריך להשלים את ההתפתחויות החדשות בקומיקס של סופרמן לפני שהולכים לראות את "איש הפלדה"? האם צריך ללמוד על גלגול דמותו של "הפרש הבודד" במדיה השונים לפני שניגשים לראות את סרטם של ג'רי ברוקהיימר, ג'וני דפ וגור ורבינסקי? האם חובה לקרוא את הרומן עליו מבוסס "מלחמת העולם Z" לפני שהולכים לסרט עם בראד פיט?

בעיקרון, כאיש מקצוע, התשובה היא כן, בהחלט, אבל בסופו של דבר אי אפשר לעמוד בכל הרצף ובטח שלא כאשר במקביל צריך גם לעבוד כדי להתפרנס (כי האמת המרה היא שאין הרבה אנשים היום בעלי הפריווילגיה להתפרנס מכתיבה על קולנוע). ובסוף אנחנו מוצאים שהוליווד לא רק משתלטת לנו טעם קולנועי, אלא גם קובעת לנו איך להרחיב את הידע הפופולארי שלנו בכלל.

אני לא רוצה להתחיל לכתוב על כך שחוסר המקוריות של הוליווד יוצר שעתוק וניצול של מוצרים שהצליחו בעבר ולהצביע שוב על כל מה שבמילא נשמע בתקשורת על ההידרדרות והנצלנות שלה. אבל אני כן חושב שכדאי לשים לב להפתעה המעניינת של השנים האחרונות ובהחלט של השנה האחרונה וש"מלחמת העולם Z" הוא חלק ממנה. מה שמעניין הוא למרות שחלק גדול מן הסרטים הם באמת שחזורים וחזרות לדמויות ומוצרים מוכרים, אין בעצם כמעט קשר בין העיבודים הקולנועיים החדשים לבין המוצרים עליהם הם כביכול מבוססים. כבר נשמעו ברחבי האינטרנט תלונות או דיונים על כך ש"איש הפלדה" זה "לא סופרמן" וש"הפרש הבודד" לא דומה בכלל לגיבור המערבון של פעם ושאם אוהבים את הדמות דאז אי אפשר ליהנות מהסרט  ונתקלתי בלא מעט אוהבי סטארטרק שטוענים ש"האויב בתוכנו – סטארטרק" מפספס את הרוח של הסדרה והסרטים של פעם והופך את המסע בין הכוכבים לסרט אקשן מד"ב ותו לא.

זה בדיוק מה שקורה עם "מלחמת עולם Z", התוצר החדש של חברת ההפקה של בראד פיט ובכיכובו. הסרט מבוסס כביכול על הרומן הנושא את אותו השם, אך כל קשר בינו לבין המקור ככל הנראה רזה לחלוטין. ואז השאלה הקשה ששואל את עצמו צופה קולנועי היא "איך בכלל ניגשים לסרטים האלה?"

לדוגמה, אני יודע שהייתי נהנה הרבה יותר מ"הפרש הבודד" אם לא הייתי מכיר את המקור. או לחילופין, לדעתי נהניתי יותר מ"איש הפלדה" דווקא כי לא הייתי כבול לייצוג המסורתי של סופרמן בסרטים מן העבר. ולכן, אני מאמין שההנאה המרובה שלי מ"מלחמת העולם Z" קשורה לכך שלא הכרתי בכלל את האפוס הזה ופשוט נהניתי מסרט זומבים חדש עם בראד פיט, שלוקח כמה רעיונות בסיסיים מהספר אך מפתח אותם לכיוונים משל עצמו.

ובכן, אז למה לקרוא לזה בכלל "מלחמת עולם Z"? או למה לקרוא ל"הפרש הבודד" כך? מה רע במערבון חדש שהוא בו בזמן קומדיה מטורפת שמתייחסת למערבונים מן העבר? נאמר, כמו "רנגו"? ובהקשר הזה מעניין ש"בית ספר למפלצות" מאוד שונה במבנה וברוח שלו מ"מפלצות בע"מ". כלומר, גם במקרה של הסיקוול, זה לא "אותו הסיפור" שוב, אלא באמת ניסיון לעשות משהו חדש עם הדמויות. האם היה אפשר לעשות את "האויב בתוכנו – סטארטרק" טיפה שונה ופשוט לקרוא לו "לוחמי החלל" או משהו כזה? כלומר, מדוע קיים הצורך להתבסס על מותגים מוכרים אם הרעיון הוא מקורי?

הניחוש שלי הוא שלעומת מה שנהוג להגיד על הוליווד בשנים האחרונות, למעשה לא מעט מהיוצרים ההוליוודים מלאי מקוריות – לטוב ולרע. השנה זה בולט במיוחד. כמעט כל סרט הוא לא מה שציפינו לו. יש הרבה מן המיוחד, השונה, החדש. במקום להביא לנו את אותו הסיפור שוב ושוב במעטפה של משהו חדש, הוליווד מביאה לנו דברים חדשים במעטפה של אותו הסיפור שוב ושוב. התחושה שלי הייתה שלמעשה, זאת לא בהכרח הוליווד שתקועה בשחזורים ורימייקים, אלא הצופים. נראה שלא רבים באמת רוצים ללכת לראות דברים חדשים (ראו לדוגמה ההצלחה המתונה של "כרוניקה בזמן אמת" סרט גיבורי-על מקורי משנה שעברה, לצורך הדוגמה). אבל אם שומעים שזה מבוסס על משהו שמאוד הצליח ושהם מעולם לא שמעו עליו, אז זה דווקא יעורר את הסקרנות. הצלחה קופתית ממשית בצד, צריך להסתכל על הסרטים שמוגדרים מראש בתור "הסרטים הגדולים" של הקיץ, ולא בהכרח על הקופות עצמן. כלומר, הוליווד לעתים רחוקות תגדיר סרט כלשהו בתור "סרט גדול" אם הוא לא מבוסס על מוצר מוכר עם קהל יעד שבוי מראש. המקרה של "הפרש הבודד" עובד בכמה רמות – זה גם כמו "שודדי הקאריביים" אבל במדבר, וזה גם חזרה לדמותו הידועה של "הפרש הבודד".

בהקשר הזה "מלחמת העולם Z" הוא סרט סוחף ומרתק – גם אם הוא לא נאמן למקור שלו. לא בטוח שיש לו משהו חכם או חשוב להגיד על בני אדם, או שהוא נוגע בעומקים פילוסופיים שסרטי זומבים אחרים כן ידעו לגעת בהם, אבל כן מדובר בסרט שמשתעשע עם הגיאופוליטיקה הגלובלית בת זמננו. הסרט מספר על בראד פיט, סוכן האו"ם לשעבר, מומחה בהישרדות ומנהיג מולד אשר מתבקש לחזור לפעולה כאשר מגפה מתפשטת ברחבי העולם ההופכת את בני האדם למתים-רצים. פיט טס לפינות שונות בכדור הארץ, כולל ישראל, ומנסה בעזרת שיתוף הפעולה של שחקנים איטלקיים, ישראלים, גרמנים ועוד, למצוא פתרון לבעיית הזומבים.

הסרט גם משתלב מצוין במגמת הפרנויה הפוליטית העולמית מהתקפות ביוכימיות ומהתפרצות של וירוסים בלתי נשלטים. כלומר, העולם הגלובאלי שמאפשר מעבר קל ופשוט של מידע וכספים ממקום למקום, מייצר גם חילופי אוכלוסין גדול יותר, ולמרות שאנחנו מקבלים בזרועות פתוחים (פחות או יותר) חילופי תרבות, מידע וכסף, אנחנו הרבה יותר חשדניים בנוגע לאנשים עצמם שמייצרים את המוצרים האלה. כלומר, נשמח מאוד לאכול אוכל סיני ולראות סרטים איראניים, אבל לא בהכרח נרצה לקבל את העובדים הסינים או את התיירים האיראניים. מטאפורת הזומבים מעניינת בהקשר הזה, כי המגע הפיזי המיידי גורם למחלה להתפשט ולהפוך את כולם למפלצות ללא הבדל גזע, מין, לאום ועוד.

למרות שבראד פיט נוסע ברחבי העולם ונראה שיכול להגיע לכל מקום, למעשה הסרט עוסק כל הזמן בגבולות, חומות, אזורים שהכניסה אליהם אסורה. הכול תחום, הכול במצור, הכול סגור למעבר. החלוקה של כדור הארץ לאזורים "בטוחים" שלא מאפשרים לאנשים מסוימים לחדור אליהם פועל למעשה כמטאפורה לעולם שלנו היום, שמצד אחד נראה נגיש ופתוח וגלובאלי, אך מצד אחר הוא מפולג לטריטוריות מוגנות בעלות היררכיות ותנאי קבלה קשים. בהקשר הזה בראד פיט נהפך לסוג של ישות יוצאת דופן, והקיום שלו כמעט וירטואלי. הוא זה שיכול לנוע ממקום למקום בלי הגבלה, הוא פורץ כל חומה וחומת-אש. ובכן, העובדה שהוא אמריקאי היא לא מקרית. בסופו של דבר "מלחמת העולם Z" הוא אכן סרט אפוקליפטי רטרו-קולוניאליסטי. הוא מייצר סוג של געגוע להרפתקאות בארצות זרות כפי שנעשו פעם, כשעוד היה אפשר לכבוש שטחים.

אבל פוליטיקה בצד, "מלחמת העולם Z" הוא עבודה מצוינת של מארק פורסטר, שמביים אקשן בצורה יפה ומספר סיפור בצורה אפקטיבית. ההופעה של דניאלה קרטס הישראלית מצוינת. כמעט ללא שורות דיאלוג (אולי ירדו בעריכה?), היא מצליחה באמצעות הבעות עיניה ועיקום פיה לגרום לנו להרגיש שאנחנו יודעים כל הזמן מה היא חושבת ובו זמנית שומרת סוד עמוק – סוד הגבורה. וכן, כמעט באופן אנכרוניסטי, "מלחמת העולם Z" הוא סרט על גבורה כמו שעשו פעם. סרט על אנשים שמוכנים להקריב הכול כדי להציל אחרים, ואת העולם. אנשים שצריכים לקחת החלטות מהירות ולשרוד ולהמשיך ולייצר קשר אינטנסיבי עם אנשים שרק הכירו כי החיים והמוות של כולם נמצאים על כף המאזניים.

סרט הזומבים החדש של בראד פיט, אם כן, הוא סרט קיץ כיפי ומותח, שיודע לעתים לקרוץ לצופה עם בדיחות שאני לא אהרוס כאן. הסרט גם מצליח להפתיע בבחירות הקולנועיות שלו, בעיקר לקראת הסוף (שככל הנראה צולם מחדש לאחר טסטים ראשונים של הסרט) ובו הוא מראה בגרות קולנועית. פורסטר וסוללת התסריטאים שלו מראים שהם יודעים מתי להשתמש בסגנון קולנועי גדול ואנרגטי עם אפקטים בומבאסטיים, אבל יותר חשוב, הם יודעים מתי להאט, לאמץ שפה קאמרית ומאופקת, וזאת מבלי לאבד אפילו טיפה של עניין הצופה – להפך, אם יש משהו ש"מלחמת העולם Z" מנציח, זה כי דרמה טובה אפקטיבית הרבה יותר מאשר פיצוץ נוסף של בניין או סמל עירוני.