פסטיבל ירושלים 2013: דיווח #6 (אורון)

שיטת הדיווחים הממוספרים שלנו עובדת נהדר – אין לי מושג איזה יום היום, לפחות כמה פעמים ביום. התוכניות נזילות, ומגיעות רק עד חצות של אותו יום ספציפי, תקראו לו איך שתרצו, לי כבר לא אכפת. לפני שאספר שהפסטיבל ממשיך להוכיח את עצמו עם סרטים שוודאי יככבו ברשימת סיכום השנה שלי, אברך את זוכי הפיצ'פוינט, כנס הפי'צינג השנתי בו פרויקטים המצויים בתהליכי הפקה נחשפים לעיני משקיעים מחו"ל. אז מזל טוב להגר בן אשר שכנראה בקרוב מאוד נזכה לראות את סרטה השני אחרי "הנותנת", ששמו הכה-מתבקש הוא "הפורצת", וגם לאבישי סיון, שחודש אחרי הזכייה בפסטיבל דרום עם "ויזה" כבר עומל על סרטו החדש, שנקרא "תיקון". ומזל טוב גדול במיוחד לאפרת כורם, המנהלת האמנותית של אותו פסטיבל שדרותי, שלקחה את הפרס הגדול של התחרות ובקרוב תצלם את הפיצ'ר הראשון שלה – "בן זקן". עמיחי גרינברג זכה בציון לשבח על "עדות". וכעת, לכל הספקי מהשעות האחרונות, כולל הסרט שפוצץ לי את המוח בתוך הגולגולת מרוב הנאה, אז כמובן שאתחיל איתו.

מונסון שטוף ירי
Monsoon Shootout

אמשיך להזכיר זאת שוב ושוב בכל פעם שיזדמן לי לצפות בעוד סרט באולם הנפלא של לב סמדר – באמת שאני נגד מוסד הנישואין, אבל לו היה אפשר להתחתן עם המקרן של לב סמדר, הייתי מבקש את ידו ולא מוכן לתשובה שלילית. התמונה כל-כך חדה וצלולה באולם הזה עד כי נוצר משהו שמזכיר את אותו האפקט שאמורים לספק סרטי תלת-מימד, מינוס כאב הראש. כך שיכול להיות שנהניתי יותר מדי בזכות ההקרנה, אבל אני משוכנע שגם לסרט עצמו הייתה תרומה בלתי מבוטלת. אם רוברט רודריגז היה מביים את "אפקט הפרפר" כמותחן משטרה קרימינלי בסמטאות הודו – כנראה שהיה יוצא לו משהו כמו "מונסון שטוף ירי", עליו חתום דווקא אחד בשם אמיר קומאר.

הסרט מצהיר על עצמו מיד בפתיחה כבי-מובי לכל דבר ועניין, נווה מדבר בצורת גילטי פלז'ר באמצע מדבר הסרטים הכבדים וה"פסטיבליים" יותר. גיבורינו הוא שוטר צעיר וחדור מוטיבציה, המצוות כשותף לשוטר ותיק שמאמין כי לירות לאנשים בגב עוד לפני שהוכחה אשמתם זו עבודת משטרה למופת. כבר בג'וב הראשון של השניים מבריז הפרוטגוניסט מדייט לוהט עם רופאה שהבעירה את ליבו בעבר, לטובת מרדף אחר רוצח חמוש גרזן המכנה עצמו שיווה (כמו האל ההודי), שעשוי לקשר אותם לברון הפשע של שכונות העוני. ברגע קריטי של סיום מרדף תחת מטח גשם שוטף (בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה בקולנוע, זה כאילו הסיקוונס התנהל בסט שנבנה במיוחד במפלי הניאגרה) ניצב הגיבור מול החלטה גורלית שמפצלת את הסרט למספר עלילות אפשריות. קצת כמו ב"דלתות מסתובבות", הוא חוזר במהלך הסרט מספר פעמים אל נקודת האל-חזור העלילתית הזו ובוחן יחד איתנו את הנתיבים האפשריים. מה שקורה מכאן ואילך הוא בית ספר לתסריטאות, דווקא בכל הנוגע לפשטות ולא לתחכום-יתר עלילתי.

אז נכון שהאלימות האמיתית נחתכת ברגעים המכריעים (כולל כמה קאטים גאוניים ממש) ומימוש של תשוקה מינית לא תראו בסרט תוצרת הודו, אבל כמויות ההנאה והבידור הטהור המשפריצות מהסרט הזה הן בגדר הגשמת משאלה. כך בונים סיפור מרתק, כך מייצרים הזדהות מיידית עם גיבורים, וכך בוראים סרט שאין בו פיסת שומן עודפת, אלא רק עוד ועוד זריקות אדרנלין אל תוך עלילה שמתקדמת במהירות האור בין כה וכה, מבלי להשטיח או לרדד הכל לרמה של פארודיה. פשוט הפתעה מבורכת וכיף גדול.

הסרט יוקרן שוב ביום חמישי ה-11.7 בשעה 20:45, ואני ממליץ עליו בחום לחובבי הז'אנר

החברה קים מתחילה לעוף
Comrade Kim Goes Flying

עוד בשלב התוכניה הבטחתי לעצמי לצפות בסרט הצפון-קוריאני הראשון שלי במהלך הפסטיבל, וההזדמנות אכן הגיעה עם "החברה קים מתחילה לעוף". מדובר בקו-פרוקודציה מרובת במאים (מצפון-קוריאה, בלגיה ובריטניה ליתר דיוק, עזבו שמות) ופבלו ואנוכי לא ידענו את נפשינו מרוב אושר כאשר סיקוונס הפתיחה נראה כמו גרסה אסיאתית ועולצת במיוחד של "צלילי המוסיקה". בהמשך הסרט התמתן מעט, אבל התנהגות הדמויות עדיין נשארה איפשהו בין סדרת ילדים מצויירת לעולם שבו כולם נושמים גז צחוק במקום חמצן. קשה להסביר עד כמה הסרט הזה משתדל להיות מגוחך, ובואו לא נתחיל בכלל לדבר על כך שלקרוא לסרט הזה מגוייס יהיה משול ללכנות את קים ג'ונג-איל ז"ל "איש לא נחמד". אולם, שאבתי ממנו עונג רב, שבאופן מפתיע נבעה לא רק, או אפילו לא בעיקר, מעלגותו הקולנועית.

את הדמות הראשית, החברה קים יונג-מי (יחי הקומוניזם שבזכותו כולם חברות וחברים!) מגלמת גרסה קוריאנית ואנושית של החתול המחייך, העובדת במכרות פחם ואתרי בנייה, ממש כמו אביה, אבל חולמת לרחף באוויר כאמנית הטרפז האהובה עליה. במהלך ביקור עבודה במקום מרוחק, היא מתפלחת גם להופעת קרקס וגם אל מאחורי הקלעים, שם היא מגלה כי האקרובטית הנערצת עליה פורשת. או אז, מתנגשים הרצון שלה לעזור למדינה בעמל כפיים מול התשוקה האישית להגשים חלום וללכת בעקבות האלילה שלה. הכל באופן הכי מוחצן, מוקצן וצבעוני שאפשר להעלות על הדעת, באווירה של אוקסימורונים כגון "אגדה קסומה על חשיבותו של מעמד הפועלים", או "סיפורה של אשה בלתי נסבלת שכולם אוהבים". אני יכול להמשיך כך עוד ועוד, אבל אעדיף לסיים ורק להוסיף שההצצה שמספק הסרט אל המדינה המסתורית למדי ששמה צפון קוריאה היא מרהיבה ממש. שוב, תודות לאהוב ליבי – מקרן-העל של סמדר.

ההיא שחוזרת הביתה

התחרות הישראלית העלילתית מתקרבת אל סיומה, כאשר נותר רק "פלסטלינה" שיוקרן הערב, לפני שיוכרזו הזוכים מחר (עופר ואני נהמר עליהם בפוסט הבא). שני הסרטים האחרונים בתחרות זו הן סרטיהן של שתי במאיות, שאחת מהן היא מיה דרייפוס, אשר הפכה באמצע העשור הקודם לאחת ההבטחות הגדולות של הקולנוע עם "ביקור חולים" הקצר, אשר גם חשף את הצופים לסגולותיה של טלי שרון. השתיים שבות לשתף פעולה גם בסרטה הארוך הראשון של דרייפוס, שנקרא "ההיא שחוזרת הביתה". ואם לשפוט על פי מבחן התוצאה, אז אין ספק שבמאית חדשה נולדה, אבל לגבי הסרט עצמו אני מעט יותר מסוייג.

שרון מגלמת יוצרת קולנוע צעירה שנפרדה מבן זוגה וחזרה לגור אצל ההורים, עד שתסתדר. את הוריה משחקים ליאורה ריבלין בתצוגה קומית-גרוטסקית ובתפקיד אם שהיא סיוט צבוע בצבעים עליזים, ואלי כהן (שמתחרה כבמאי בפסטיבל עם "הורה 79" שלו), כאב הדו-קוטבי של הגיבורה. מה שמתחיל כקומדיה, ספק רומנטית אם כוללים בחשבון את הגבר שנכנס לחייה של הדמות הראשית (אלון אבוטבול), הופך לאט לאט לזעקה של ממש. "ההיא שחוזרת הביתה" הוא מקרה מובהק של סרט-דמות, בו המהלכים העלילתיים מקבילים לתהליכים הנפשיים של הגיבורה, שעד כמה שאני הבנתי אותה מתחילה את הסרט בתחושת אבדון קיומית וממשיכה אותה בנסיונות להרע ולהזיק לעצמה רק כדי למלא את חייה בתוכן, במשמעות.

דרייפוס יודעת מה היא רוצה להשיג בכל רגע נתון, ושולטת בסרטה בעיקר דרך המיזנסצנה – הדמויות בסרט לא מאמינות במרחב אישי, מדברות קרוב ויוצרות את אותה אינטימיות כפויה שכה מזוהה עם ישראל, אך נראית מלחיצה במבט חיצוני כפי שמאפשר הסרט. מאידך, הדבר מייצר תחושת אי נוחות קיצונית למדי (גם אם מכוונת) שהופכת להתפתלות של ממש בחלקו השני של הסרט שרווי סצנות בעלות אופי מיני ופוגעני. בהתחשב בעובדה שבעת האחרונה היו לנו את "הנותנת" ו"רסן", ובקרוב מגיע "שש פעמים", אני מזהה דפוס חוזר אצל יוצרות ישראליות שהולכות למקום של מין ושליטה/חוסר שליטה כאמצעי דרמטי וביקורתי. אני מלא חשש שהדבר יהפוך לקלישאה, וממש לא רוצה להיות חלק מעולם שבו סצנת סקס ארוכה ומזוכיסטית היא עניין רווח בסרטים, או הדרך הקלה למשוך צופים.

מקבץ סרטים ישראלים קצרים מס' 1

כבכל שנה, ניסיתי לבלוס כמה שיותר סרטים ישראלים קצרים, סטודנטיאליים כעצמאיים, הפזורים בשלושה מקבצים שאין להם הקרנות חוזרות ולכן הם קיבלו תיעדוף. אנסה לכתוב מעט על כל אחד מן הסרטים שראיתי, ובסוף אולי לבחור את המצטיינים או להמר על הזוכים.

המקבץ הראשון נפתח עם "לזכור ולא לשכוח". כאשר התחיל סרטו של אסף מכנס, בסצנה המציגה נערים ונערות במסע המסורתי לגטאות פולין, אני מודה שחלפה בראשי המחשבה הקבועה שלי בקשר לנושא הספציפי הזה בפרט ואולי גם על שלוש השנים האחרונות בבית ספר תיכון בכלל – למה לעזאזל נראה למישהו שאכפת לחבר'ה האלה מכל דבר שהוא לא מין? להפתעתי, גם יוצר הסרט חשב כך ובסצנה הבאה כבר חשף את טבעו האמיתי של היצירה – סערת הרגשות וההורמונים המתחוללת במסעות כיתה מעין אלה, העירוב הבלתי אפשרי שלה עם החינוך לזיכרון השואה. מדובר בסרט מבריק, עשיר בדיאלוגים אותנטיים ורגעים קולנועיים אבסורדיים, אשר מסתיים באחד ממשפטי השנה של הקולנוע הישראלי; עוד סרט שהרשים אותי במיוחד היה "צלליות" של אדם ביזנסקי, ע"פ תסריט מאת ליאור זלמנסון המבוסס מצידו על סיפור קצר של אמיר גוטפרוינד. הסרט ממש טבע בקסם קולנועי ונאיביות קוסמית, בעודו מספר סיפור על ההקרבה של אמן אשר מפסיק לנסות לבדר ולרצות כדי להפוך את האמנות שלו לרבת משמעות עבורו. יכול להיות שמה שכבש את ליבי היא הופעתו של יהויכין פרידלנדר (מאסטר ספלינטר בשבילכם), כאשף תיאטרון צלליות מזדקן, אולי זה סיפור ההתבגרות לא לגמרי שגרתי ואולי העין הקולנועית של ביזנסקי. בכל מקרה, התמוגגתי.

"פלורסנט" התהדר באנימציה סופר-מרשימה ומסוגננת, וסיפור שאני מודה שכנראה לא הבנתי, כך שאני רק מצדיע לאייל אורן וטים רזומובסקי על החזון הויזואלי שלהם; "המסע" של זיית פקדה קצת סבל מזעירות ההפקה שלו אל מול הסיפור שניסה לספר, בו נערה ממוצא אתיופי נזכרת בעלייתה ארצה וברגע בו איבדה את אביה, אבל ניכר שהוא נעשה מהלב; את "חוטים" של טל ארביב וליאור גולן כבר ראיתי בפסטיבל קולנוע דרום הקודם והחמאתי לו כבר אז; עוד שמחתי לפגוש את "וזר לא יבין זאת" של דוד טאובר ואת "בבגה" של גן דה לנגה, שזכו אצלנו בפרס הביקורת בפסטיבל סרטי הסטודנטים האחרון. אני מאחל להם פרסים גם כאן בירושלים.

מקבץ סרטים ישראלים קצרים מס' 2

כזכור, זהו המקבץ בו טרם צפיתי אפילו בסרט אחד, כך שבאתי אליו הכי מסוקרן. הוא התחיל עם "קליפות ורודות" של אור סהר – שילוב מקורי למדי של דוקו ואנימציה, על בחורה שאוהבת ורוד ולחלוק את מחשבותיה, טראומות העבר שלה ורגעים מעצבי אישיות שחוותה; "גולם" של פלג לוי טווה מעשיה על ילדון שהולך לאיבוד בחניון תת-קרקעי בחיפוש אחר אימו/דמות אם כלשהי, ואני מוכרח להודות כי לא ירדתי לסוף דעתו של היוצר במקרה הזה; באופן אירוני, אחריו הגיע "דוראק" של נדב הופרט, מסע לילי מסוייט של מאבטח שהולך ופוגע בעצמו ובסביבתו, שהיה דווקא מפורש מדי לטעמי; "הולולנד" של מיכל ואורי קרנות נהנה מטכניקות אנימציה מרהיבות וסבל מסיפור שהריח לי חזק מדי משנאת ישראל, כך שפשוט לא הצלחתי להנות ממנו. אבל יכול להיות שהפרשנות שלי הייתה מוטעית, שכן הסרט רק רמז ולא אמר במפורש שהוא אכן מדבר על זוג עולים חדשים המחפשים לעצמם בית בישראל.

"הישארות" של יותם בן-דוד סיפק מבט ריאליסטי וספוג בתחושת ניכור ואפסיות על החיים של הדור שלי. בין אם בזוגיות (הומוסקסואלית) לא מתפקדת, ענייני דיומא כמו תשלום חשבונות ושטיפת כלים, או סצנת מסיבת בית מלאת מבוכה רבתי, הצליח הסרט להעביר אל הצופה תחושות ספציפיות ותפיסת מציאות אישית מאוד; ב"ג'ואנה לומדת לשחות", רוקמת יעל דותן מערכת יחסים יפהפיה בייחודיות שלה, המתפתחת בין עובדת ויאטנמית למשותק אמיד. הצילום המיטיב להשתמש בחשיפת יתר כאמצעי אמנותי (ומעניק בעצם משמעות נוספת לביטוי זה), משתלב לדואט עם העריכה הנבונה ומייצר סרט נהדר; הכי שימח והצחיק אותי היה "אבא שלי ציפור", ובו בועז דבי לוקח את הקלישאה השגורה ביותר בנוגע לבית הספר שלו, סם שפיגל, ומספק מבט מקורי, שוב תרתי משמע, על יחסי אב ובן. גן דה לנגה שוב מפליאה עם עבודת איפור/בובנאות כאשר היא הופכת את שרון אלכסנדר לאיש-ציפור, בסיפור על נער שהתבגרותו המינית מרעה את מצבו הבריאותי של אביו. האנלוגיות בסרט מתחרות באיכותן רק בדיאלוגים המשעשעים.

מקבץ סרטים ישראלים קצרים מס' 3

אל המקבץ השלישי והאחרון הגעתי בדיוק בשניה בו החל "חניה בצל" של אורי רום, אחרי שאני בעצמי מצאתי חניה דווקא בשמש הקופחת. היה זה ספתח לעוד מקבץ בו הכרתי כבר כמחצית מן הסרטים, ובמקרה של "חניה" אשבח את הדינמיקות הפנים-משפחתיות שמהנדס הבמאי, בסיפור על חופשה שמקבלת מספר תפניות לא צפויות, בעומס שיכול להספיק לפיצ'ר; עוד צמד סרטים שפגשתי כבר במקבץ זה היו "בשבחי היום" של אורן אדף, הזוכה הגדול של פסטיבל סרטי הסטודנטים שטילטל וחילחל אותי בשעתו, ו"תפרים", בו האנימטורית רעות בורץ מייצרת משל מקסים ומעט מדכדך על נערה צעירה שמגיעה ללמוד בסביבה דתית כלשהי, המקצצת את כנפיה שזה עתה צמחו. מילולית ופיגורטיבית.

שני סרטים מונפשים נוספים הוקרנו במקבץ. האחד הוא "משום מקום", של יסכה מאיו ומעין צוריאל, על מציל בבריכה ריקה שצריך להתמודד עם תרנגולת המנהלת יחסים מורכבים עם כדור פינג-פונג. רמת הליטוש של הסרט הדהימה אותי לפרקים; האחר הוא כנראה סרט האנימציה המקורי ביותר שראיתי במקבץ, ואולי מזה זמן רב. שמו "ג'רוזין", ליוצרת שלו קוראים דנה גרייס וינדזור ואת מה שהיא מצליחה לעשות עם שני צבעים ושלושה קווים אולפני אנימציה ששווים טריליוני דולרים לא הצליחו לעשות לי מעולם. הדמיון והכישרון בסיפור הירושלמי/הזייתי הזה הרשימו אותי עמוקות וארוכות; לו הייתם אומרים לי ש"גלוריה", סרטה של תמר ברוך צולם כחלק מאיזה גל מאמבלקורי/עצמאי בניו יורק של 2007-8, ימי ראשית תנועת ההיפסטרים המקורית – סביר שהייתי מאמין לכם. אבל אני לא בטוח אם זו מחמאה או לא; ב"אדיסו", בחנו היוצרים ישראל וינקלר ואלדד בוגנים משולש א-רומנטי בין גבר ואשה ממוצא אתיופי לדמות סמכותית המשתמשת לרעה בכוח שלה, במה שהתברר כסיפור שובר לב (וגם זין); איהב טרבייה הציג לראווה את כישוריו הקולנועיים, באחד הסרטים היותר יפים ויזואלית ועדינים מבחינה סיפורית בכל המקבצים כולם. "הנשכחים" מספר על צעיר ערבי המבריח סחורות מישראל אל שכנותיה האויבות, שמקבל על עצמו ג'וב של הברחת קשיש ערבי המנסה לחזור לביתו. מטרתו מתבררת רק בסיום הנוגע ללב.