פסטיבל ירושלים 2013: דיווח #5 (עופר)

הגענו לשלב המתיש של הפסטיבל, בו הרצון להספיק לראות עוד סרטים מתעמת עם קריסה פיזית של הגוף וקריסה מנטלית בגלל העצב הרב והאווירה הקודרת של רוב סרטי הפסטיבל. אז הנה חוות הדעת שלי על עוד מספר סרטים, לא כולל הלב של הפסטיבל, שהוא התחרות הישראלית העלילתית – אורון מתייחס אליה ואני אקדיש לחלק מן הסרטים בה מבט נפרד, שלא כחלק מן הרצף הכללי של הדיווחים.

צ׳יסול
Jiseul 

גם אחרי ותק פסטיבלים לא קטן, עדיין קשה לי עם מנה מרוכזת של מלחמה אכזרית על הבוקר, גם אם המנה באה בתוך סרט המציג עשייה קולנועית מאוד מרשימה כמו ב"צ'יסול". במהלך מלחמת קוריאה, התושבים נקראים לעזוב את האזור הקרוב לקו עימות. מי שלא עוזב נחשב למורד ודינו מוות, פחות או יותר. קבוצה לא מאוד קטנה של תושבים מסתתרים במשך לא מעט זמן במערה. זה מסתיים בטבח המוני. עד כאן האירוע ההיסטורי ששימש כבסיס לסרט.

הבמאי או מואל משתמש בסיפור ליצירת קולנוע פואטי, בו כל צד בלחימה ובחיים (ובמצבים סבוכים כאלו, לתחושתי יש יותר משני צדדים) מצליח לעורר הזדהות ברגע אחד וסלידה עמוקה מפשעיו ברגע אחר. אבל דבר בסרט הזה לא אורך רגע – השוטים הארוכים יחד עם תנועות מצלמה אקספרסיביות, בחירות מפתיעות בעריכה וטריקים קולנועיים מגוונים נותנים לסרט מימד של הרהור על הלחימה ועל החיים עצמם יותר מאשר של סרט עתיר דרמה ופעולה. למרות שלא מעט אירועים קטנים וגדולים, אנושיים ומבחילים, מתרחשים בסרט.

הסרט מצולם בשחור-לבן מרהיב ומציע, ככל שהוא מתקדם, עושר רב יותר של דימויים בלתי נשכחים המעבירים התפעלות מן הטכניקה לצד חלחלה מן התוכן. החוויה מרשימה מאוד, עמוסה מאוד ובעיקר קשה, עד למצב של חוסר נעימות פיזי. קשה להגיד שלא מדובר בסרט מרשים ואיכותי, אבל במקרים כאלו קצת קשה להתשמש במילה המלצה. ובכל זאת, ממליץ עבור מי שיודע למה הוא נכנס.

הסרט יוקרן שוב ביום שישי ה-12.7 בשעה 10:15

יש ילדים זיגזג
Nono, the Zigzag Kid

העיבוד הזה של הבמאי ההולנדי וינסנט בל לספרו של דוד גרוסמן הוא אחד מן הסרטים המבורכים ביותר בפסטיבל, לא מכיוון שהוא אחד מן הסרטים הטובים שביותר המוקרנים (הוא לא) אלא מפני שבין כל הסרטים הכבדים והמדכאים, צריך להתאוורר מדי פעם עם יצירה קלילה יותר. כזו שמנסה, ורוב הזמן גם מצליחה, בעיקר לבדר ובניגוד לכמעט כל סרט אחר בפסטיבל – מתאימה גם לצפייה עם ילדים.

בשעה וחצי של סרט, הספר של גרוסמן מאבד לא מעט מן העלילה שלו והרבה מן העומק שלו בדרך למסך – אבל הסרט של בל שומר על קצב התרחשות די גבוה ועל חן מסוים שלא פוסק במהלך ההקרנה. למרות שהילד תומאס סיימון שמגלם את התפקיד הראשי לא מוצלח במיוחד, יש מספיק שחקני משנה מוצלחים שמחזיקים את הסרט, כולל איזבלה רוסליני.

הישראליות של הספר מוחלפת ביהדות הולנדית-צרפתית, מה שמרחיב את הזירה הגאוגרפית בה מתרחשת העלילה של "יש ילדים זיגזג" ובכך היצירה מאבדת מעט מן הקסם שלה עבור קהל ישראלי, אך המימד האוניברסלי מקבל דגש רחב יותר. כאמור, הסרט רחוק מלהיות אחד משיאי הפסטיבל, אבל הוא בהחלט תוספת חביבה שמהווה מתנה נפשית לצופה שמעמיס על עצמו סרטים רבים.

הסרט יוקרן שוב ביום שישי ה-12.7 בשעה 12:00

הענק וגנו
The Selfish Giant

ברכות לאנדי מארי הסקוטי על הזכייה בטורניר ווימבלדון. אם אני צריך לשפוט רק על פי הקולנוע הסקוטי, הרי מדובר שבארץ שקשה מאוד לגדול בה, כשעל כל מילה נורמלית נאמרת קללה וקשה למצוא ילד שלא נפלט ממערכת החינוך וצריך לדאוג לפרנס את הוריו (בדרך כלל רק אמא) הלא מתפקדים. במיוחד בסרטים שנשים מביימות. סרטה העלילתי הראשון של קליו ברנדרד אינו יוצא דופן – שני הנערים הצעירים ארבור וסוופטי מסולקים מבית הספר – מי לצמיתות ולמי לתקופה לא קצרה. אבל ממילא מה שמעניין אותם זה להתפרנס מגניבת מתכות, ובמקרה של סוופטי גם לייצר קשר עם סוסו של בעל מפעל המתכות המקומי, שמהווה גם מקור פרנסה וגם סמכות קשוחה מאיימת על הילדים.

ברנרד עושה עבודה טובה מאוד בליהוק ובניית דמויות, כאשר הסרט נראה אמין מאוד לכל אורכו – גם בסצנות בין הגיבורים וגם בסצנות המראות דמויות אחרות מן המשפחה או מן החברה, בעיירה הלא מאוד עשירה. הסרט גם מכיל מדי פעם קטעי מתח או סצנות מרוץ ואלו עשוית בכישרון רב, המתחבר לאווירה הקודרת של רוב הסרט.

ואז מגיע הסיום של "הענק וגנו". 20 הדקות האחרונות של הסרט הופכת לרצף של שיאים רגשיים ומותירות עצב רחב מימדים עד שכמעט קשה להכיל אותו. מסרט עשוי טוב היצירה הופכת למעמסה שהלב מתקשה לשאת. זהו קולנוע הלוקח סיפור די פשוט ומביא אותו לכדי עוצמה שקשה לתאר או להסביר – השכל יכול לפרש את המהלך העלילתי כמניפולציה, כמוגזם ולא מקורי במיוחד, אבל הרגש שחווה את הסרט חושב אחרת מבין הדמעות.

שחמט מחשבים
Computer Chess

השם אנדרו בוז'לסקי אומר הרבה, אבל למעט אנשים. מדובר בבמאי אמריקאי עצמאי שנחשב במידה רבה לאב רוחני ויוצר של תת-ז'אנר בקולנוע האמריקאי המאוד-עצמאי, המאמבלקור – כינוי לסרטים שהתבססו בעיקר על דיאלוג מאולתר, דמויות בשנות העשרים לחייהם שלא עושות כלום עם החיים והתפתחות נראטיבית איטית, אם בכלל. סרטו הראשון, "Funny Ha Ha" הוא אולי הסרט הראשון לו מיוחס המונח, שיש הטוענים שהומצא דווקא בעקבות סרטו השני (והטוב ביותר) "Mutual Appreciation". סרטו השלישי "דונג" כבר הוקרן בפסטיבל ירושלים ושמר על הקו של סרטיו הקודמים, בעוד יוצרים אחרים שהחלו את דרכם בז'אנר זה כבר התפתחו לכיוונים קולנועיים מעט מורכבים יותר, מה שבוז'לסקי עצמו עושה בסרט הנוכחי, "שחמט מחשבים".

בניגוד לבמאים אחרים שפעלו במאמבלקור, הסרטים של בוז'לסקי תמיד היו גם מאוד אסתטיים והושקעה בהם חשיבה על מבע קולנועי וכן על חומר הגלם, מה שהופך את סרטו החדש, בו הוא מתנסה בקולנוע תקופתי ומופשט יותר, לאחד מן המצופים ביותר בפסטיבל. במהלך הצפייה חששתי שאאלץ לקטלג אותו בתור אכזבה, אבל מדי פעם צצו בו רגעי הקסם והכמות שלהם גברה לקראת הסיום, עת הסרט הפך למוזר ואז למוזר יותר.

הסרט עצמו מתרחש בראשית שנות השמונםי ומצלום בוידאו מן התקופה – כלומר מי שלא מתחבר למראה המיושן ימצא את עצמו סובל. הסרט מתרחש במהלך סוף שבוע של כנס של מתכנתי מחשבים עם התמחות ספציפית – יצירת תוכנת מחשב המסוגלת לשחק שחמט, בתקווה כי יום אחד יכול המחשב לנצח שחקן מקצועי. (אז עוד לא חשבו על היום בו אלוף העולם יפסיד למחשב). במקביל, באותו מלון מתקיים כנס רוחני שהוא זוג של טיפול זוגות וטיפול בהעשרה עצמית. שמונהג בידי גורו מאפריקה. עימות בין רוחניות למחשבים.

הסרט נע בין פרגמטים של שיחות, לעיתים בסוג של קולנוע מוקומנטרי. לעיתים לא. לעיתים הדגש הוא על התחרות שבמרכז העלילה, ולעיתים על החיים הפרטים. יש בסרט הרבה רגעים מצחיקים מאוד, אבל העיקר אצל בוז'לסקי הוא תמיד בנייה איטית, לפרקים איטית מדי, של מערכות יחסים בין הדמויות, שמתחברת למשהו אחר. בסרט הזה, הוא גם שואל שאלות על מה הופך אדם לאדם ומכונה למכונה, בדרך מוזרה למדי. בדקות האחרונות של הסרט, מפלס המוזרוּת עולה פלאים, מה שמצטבר בסופו של דבר לחוויה לא לגמרי מובנת או אחידה, אבל בהחלט ייחודית. וכשעולים הקרדיטים, החלטתי להיות בעד סרט שבקאסט שלו רשום כי "האישה המוזרה" משחקת בתפקיד עצמה.

הסרט יוקרן שוב ביום שישי ה-12.7 בשעה 17:00