"איש הפלדה", ניתוח

פעמיים צפיתי ב"איש הפלדה" (Man of Steel). בפעם הראשונה לא רק מאוד נהניתי, אלא גם יצאתי עם תחושה שמדובר באחד מסרטי הקומיקס הגדולים שנעשו ובהחלט ב"סרט הסופרמן" הטוב ביותר. הופתעתי מאוד לגלות שרוב חבריי – וגם סתם אנשים – השתעממו וחשבו שזה… ואני מצטט: "זבל", "טינופת", "בזבוז זמן", "חירבון" ועוד. באמת ובתמים שלא הצלחתי להבין את הפער בחוויה, אפילו לא נשמעה מילת הערכה כלשהי. ירדו על המשחק, התסריט, ואף טענו שמדובר בסופרמן "מזויף".

לפני כמעט שנה יצאתי מהארון כחובב סופרמן מושבע וקיוויתי אז לכתוב טקסט שישים סוף לטענות לא הגיוניות כמו זו שאומרת שסופרמן לא מעניין כי הוא בלתי מנוצח, או לא יכול למות. ניסיתי להסביר שכוחות העל הן לא מה שמעניין בדמותו, ושזה תמים לחשוב שמה שמהנה בבטמן, לדוגמה, זו הפגיעות שלו. הרי ההנאה מגיבורי העל נותרת שטחית למדי אם כל מה שהופך אותם למעניינים הן שאלות כמו "האם ישרדו?" או "האם ינצחו את הרעים?". ברור שישרדו. ברור שברגע השיא הם ימצאו כוחות שלא ידעו שיש בתוכם ויטפסו את דרכם מעלה מתוך הבור למרות שהגב שלהם שבור, או יצליחו באמצעות טכנולוגיית-על שלא אמורה לעבוד לגבור על הרשע. כלומר, ה"חולשה" והפגיעות של גיבור-העל הן רק תכסיס מלאכותי כדי לייצר מתח, אך לא זה באמת מה שמגדיר אותם. אם כן, מה שמעניין בסיפורי גיבורי העל הן הדילמות שכוחות העל, האחריות החברתית ושיטות הלחימה שהם אימצו לעצמם מביאות עימן. ובהקשר זה, סופרמן הוא גיבור העל המרתק ביותר עבורי. השאלה אצלו היא לא "האם יהיו לו מספיק כוחות?" (שאלה די טיפשית בנוגע לכל גיבור-על, תכלס), אלא באיזה אופן ישתמש בכוחות האלה, או האם מותר לו בכלל להשתמש בהם ומה המחיר של השימוש? אצל סופרמן אנחנו יכולים לבוא נקיים כדי לעסוק בשאלות האלה, שכן שאלת ההישרדות הפיזית לא בהכרח רלוונטית – מה שמעניין זו ההישרדות הנפשית.

לכן, סיפור טוב של סופרמן מביא אותנו ישירות לעיסוק בנושאים קשים וגדולים מהחיים. נושאים שלמרות שאין לנו כוחות-על (לפחות לי אין), אנחנו תמיד נאלצים להתמודד איתם בחיינו, אלא שאנחנו מדחיקים זאת. וכך הגעתי לצפייה הראשונה ב"איש הפלדה" בתחושה שיהיה מאוד קשה לספק את צרכיי בנוגע לדמות של סופרמן, ושבסופו של דבר, מעטים הם הסיפורים שבאמת נכנסים לעומקה של הדמות. אך כנגד החששות שלי, הסרט סיפק את הסחורה. ולאחר שהתפעמתי ממנו ושמעתי רק דברים רעים עליו, החלטתי ללכת פעם שנייה, מוכן הפעם "להתעורר" ולגלות את פניו האמיתיות של הסרט. אפילו הלכתי לראות אותו בתלת-ממד, משהו שהיה אמור לגמרי להרוס את החוויה. זה לא קרה, למרות שהתלת-ממד באמת מיותר. כך שאני עדיין מוכן להגן על "איש הפלדה". מדובר בסרט מרתק. זאת הסיבה שאני רוצה לייצר עכשיו דיון בנושאים המרכזיים שמעסיקים את הסרט של זאק סניידר, שהוא סרט הרבה פחות טוב ממה שהולך להיות "איש הפלדה 2", אבל הוא עדיין סרט נפלא, עמוק, רגיש וחכם. מקווה שתצליחו לסחוב איתי עד הסוף בניתוח הזה שהוא, כמובן, רווי ספוילרים.

אם טרילוגיית "האביר האפל" הייתה אנליטית ופילוסופית, "איש הפלדה" הוא רגשי ופסיכולוגי. לאחר סיקוונס פתיחה ארוך העוסק בכוכב קריפטון (עוד נחזור לשם), מתחילה שעה ארוכה של דרמה עם מעט קטעי פעולה שהם גם מאוד מדודים. מה שעומד במרכז השעה הזאת הוא חקירה פסיכולוגית. באמצעות פלשבקים וסיפור נדידה של סופרמן לאורך אמריקה, קלארק קנט מנסה לגבש את זהותו ולהחליט מה לעשות עם חייו. הסרט שואל את הרעיון הזה מסיפור המקור של סופרמן כפי שמסופר בספר הקומיקס "BIRTHRIGHT" ובו סופרמן נודד בכדור הארץ בחיפוש אחר תשובות לחייו. הנה איש צנוע, חוואי שגדל בסמולוויל שבקנזס, המגלה שיש לו כוחות על. מה עליו לעשות? האם הוא צריך להשתמש בכוחות האלה כדי לעזור לאנשים? המסע של סופרמן מסביב לעולם הוא אחד הרגעים ההגיוניים בקריירה של סופרמן. הוא לא עף, הוא מתהלך, הוא נודד, הוא מחפש, הוא פוגש אנשים ומדבר איתם. הוא לא רוצה להיות חייזר עם כוחות-על, הוא רוצה להיות קלארק קנט, בן אנוש. הוא גם רוצה להבין מה זה אומר להיות בן אנוש, אבל כוחות-העל שלו רודפים אחריו כמו קללה. בסיפור החדש יותר בהוצאת הקומיקס של סופרמן – "EARTH ONE" – קלארק עוזב מסמולוויל למטרופוליס ובקטע פתיחה נהדר, הוא מחליט לנסוע לעיר ברכבת. אימו שואלת אותו – למה רכבת? הרי הוא יגיע מהר יותר אם הוא פשוט יעוף לשם. וקלארק עונה לה, בדיוק, "אני צריך איטיות, אני צריך זמן לחשוב". האיש שיכול לעשות הכול, בעצם זקוק לשקט נפשי. חשבון הנפש שלו זהה לחשבון הנפש של כולנו. הוא זקוק לאנושיות הזאת שנלקחה ממנו.

זאת הטרגדיה הגדולה של סופרמן. הוא רוצה להיטמע ולחיות בינינו, בפלנטה החדשה שאימצה אותו, אך הוא תמיד חורג. בהמשך של "EARTH ONE" קלארק יוצא לחפש עבודה. הוא נבחן לקבוצת פוטבול אמריקאי וכמובן מציעים לו חוזה של מיליונים, הוא מציע את עצמו לחברת מחקר מדעי וגם שם מציעים לו חוזה אסטרונומי. הקומיקס אינו משאיר ספק, מדובר כאן באיש שיכול לנצל את כוחות העל לטובתו האישית. הוא יכול להפוך לספורטאי הגדול בהיסטוריה, והוא יכול להפוך למדען הגדול בהיסטוריה. הוא יכול לעשות מה שבא לו, אבל בסופו של דבר מחליט להיות עיתונאי, לא העיתונאי הגדול בהיסטוריה, אלא עיתונאי צנוע שמשתלב במעמד הביניים האמריקאי וחי חיים של אדם מן השורה. מה שמעניין זה שמה שמשכנע את קלארק להפוך לעיתונאי זאת הרוח האנושית המפעימה שהוא מוצא אצל העיתונאים, תכונה שמאוד מרגשת אותו, הוא רוצה לחיות ביניהם. אך על כך מאוחר יותר. קודם, עם המידע הזה מהקומיקס אפשר לחזור לתסריט המבריק של דייויד אס. גוייר וכריסטופר נולן.

ב"איש הפלדה" אנחנו פוגשים לראשונה את סופרמן כאשר הוא בן 33, מוזנח, לא מגולח, עובד כפועל על ספינה בלב ים סוער, מנותק מחיי חברה. כאמור, במסעותיו הוא מנסה להחליט מה יעשה עם החיים שלו, והשאלה שנשאלת היא האם בני האנוש ראויים להקרבה שהוא צריך לעשות עבורם, והאם הם בכלל יקבלו אותו כפי שהוא. כבר בסצנה הראשונה נחשף קלארק לכפילות של המפגש עם בני האנוש. כלוב ענק לסחיבת משא הולך ליפול עליו ואחד הקולגות שלו קופץ עליו דוחף אותו ו"מציל את חייו". אך קלארק לא יכול להגיד לו תודה, כי הדבר הראשון שעושה האדם שהציל אותו זה לקרוא לו אידיוט ולכעוס עליו. קלארק מחייך חצי חיוך. בני האדם הם יצורים הפכפכים, ולא לגמרי ניתן לסמוך עליהם. הם מסוגלים לטוב, אך הם גם אלימים, תוקפניים, נצלניים ומאצ'ואים. הוא מגלה זאת שוב מיד, כאשר הוא עובר לעבוד בתור מלצר בדיינר אמריקאי נידח. שם לקוח גס רוח משפיל את המלצרית ומאיים עליו. קלארק לא מגיב, אך נחשף לצד הדוחה ביותר של האנושות. התגובה שלו, כלומר הנקמה שלו כלפי האיש הגס, היא לתלות את המשאית שלו מעל עמוד כמפגן פומפוזי של עונש אלוהי ובלתי הגיוני. תגובה מוגזמת לחלוטין שיש בה ראוותנות והתנשאות.

כמובן שאנחנו בתור קהל נהנים ומעודדים אותו. זאת בדיחה מוצלחת, אבל אי אפשר שלא להרגיש בו זמנית גם אי נוחות מסוימת מפאת ההגזמה. כמה דקות לפני כן קלארק הופיע אל מול פועלים לכודים במבנה בלב הים כאשר גופו עולה בלהבות אך לא נשרף. הנוכחות שלו תמיד בעלת כפילות מסוימת. הוא גיבור ומופלא, אך הוא גם שד ומפלצת – סכנה לציבור. הכוח שלו חסר פרופורציות, והוא יכול בקלות להטיל הרס בלתי נתפס. ו"איש הפלדה" מנסה להתמודד עם הכפילות הזאת.

בכדי ליהנות ולהבין לעומק את החלק הראשון של "איש הפלדה" (לאחר המבוא בקריפטון), צריך להתחבר לדרמה הפנימית של סופרמן כזר ומנודה. כל חייו לא ממש מצא משהו בבני האנוש שיוכיח שאפשר לסמוך עליהם, ששווה להילחם עבורם. הפלשבקים שמחזירים אותנו לילדותו חושפים את הטראומה של גילוי הכוחות, את האופן שבו אימו (בסצנה מרגשת) מרגיעה אותו באמצעות קולה. אך לעומת אבא ואימא שמלמדים אותו שוב ושוב לקחים הקשורים באהבה, גבורה, נדיבות ורגישות, כל הסובבים אותו מקניטים אותו, משפילים אותו, תוקפים אותו ונותנים לו סיבות טובות לרצות להשמיד את המקום. באחד הרגעים המעניינים בסרט, קלארק הצעיר מוטרד על ידי חבורת ילדים מבית הספר שלו. הוא על האדמה, יושב מפוחד ונשען על גדר, נאחז בעמוד מתכת. הם מאיימים עליו, אומרים לו "בוא תראה לנו מה אתה יכול לעשות", והוא שותק, מבליג.

כשהם עוזבים, פיט רוס (בקומיקס חברו הטוב שיודע את סודו ושומר עליו, אך בסרט רק ילד שמנמן שבהתחלה מקניט אותו ואחר כך נהיה נחמד אליו) נותן לו את ידו ועוזר לו לקום. עם זאת, המצלמה לא עוקבת אחר קלארק המתרומם אלא מתמקדת דווקא בעמוד שבו הוא נאחז, ומראה שהוא הותיר אותו עקום לחלוטין. זהו כמובן רמז לפגיעה הגדולה שהיה יכול לגרום לילדים האלה לולא היה מתאפק, אך גם כסימן לזעם העצור הקיים בילד הפלדה הזה, שמנסה לשמור על עצמו, שלא נפתח, לא מצליח להתחבר לאנושות, אך בעיקר מנסה להשתלט על הפצעים הנפשיים והכעס שכל מפגש עם בני אנוש מותיר בו. אני רוצה כאן להקדים את המאוחר ולטעון שכל ההרס שסופרמן מביא אל סמולוויל ומטרופוליס בסוף הסרט, בקטע שהוא הורס בניין אחר בניין בצורה מוגזמת ואף מפחידה, הוא במובן מסוים רק ההתפרצות החוצה של הזעם שצבר לאורך חייו. הרמיזות לכך קיימות בכל החלק הראשון, בכל פעם שהוא מאוים, או בני האנוש עושים משהו שלא מוצא חן בעיניו, הוא הורס משהו בראוותנות, כמי שמעביר מסר – "אל תתעסקו איתי".

האמביוולנטיות הזאת שיושבת במרכז הסרט, כנראה חומקת מרוב הצופים, אך מדובר באמביוולנטיות שהיא אף אחד מהתימות החוזרות בקולנוע של סניידר בכלל. ב"השומרים" (Watchmen) וב"300", ניכר המתח האדיר הזה בין מלחמה למען ערכים טובים לבין ההרס והאלימות המוגזמת שהמלחמה הזאת מביאה. בולט בסרטיו המתח המתמיד בין גבורה לבין פסיכופטיות אנטיסוציאלית, בין מרדף אחר צדק וערכיות לבין נטיות פשיסטיות נרקיסיסטיות. בין אם בכוונה ובין אם לא, ההגזמות הפרועות של סניידר שמות תמיד בסימן שאלה את הגבורה שהוא מתאר. הוא הולך כה רחוק עם התשוקה להרס עד שהוא גורם לנו למבוכה מסוימת. אנחנו נהנים ממופעי הראווה, אך בו זמנית נעים באי-נוחות בכיסא שלנו, שכן אנחנו מרגישים שאפילו בשביל סרט הוליוודי, סניידר הלך קצת רחוק מדי, ולא ברור אם אנחנו אמורים ליהנות מזה, או לפחות "רק" ליהנות. חלק גדול מהצופים קוראים לזה "סרט מטומטם", או "אקשן שטחי", ומעט הם אלה שנותנים לרגשות האמביוולנטיים המוצעים בסרט להתקיים בתוכם – לרוב הנטייה היא להדחיק, לפתור את היצירה של סניידר כפשטנית.

אז סניידר-נולן-גויר הופכים את סופרמן לגיבור-על אמביוולנטי: מצד אחד יהיר ומתנשא (השוטים מדגישים את הראוותנות שבפעולות שלו), מצד שני מלא אהבה וחמלה; מצד אחד מלא רצון להקרבה למען האחרים, מצד שני ספקן ולא לגמרי בטוח ששווה להציל את האנשים שהוא נלחם עבורם. הוא מבצע את מה ששני האבות שלו לימדו אותו לעשות, להיות טוב, להיות סמל, להיות דוגמה – אך ספק אם הוא מאמין שזה מועיל.

אי אפשר להתעלם מהדרמה הגדולה שנפרסת על פני השעה הראשונה של סופרמן. הדיאלוגים, הספקות, המעשים. כולם שם כדי לעצב את דמותו של סופרמן כגיבור-על פגום, מורכב, עם רבדים. הדמות של סופרמן סוף סוף מקבלת בקולנוע את הרבדים שהוא קיבל בכמה וכמה ספרי קומיקס. מי שמחפש את הנוסטלגיה התמימה של סרטי כריסטופר ריב, לא ימצא אותה כאן. מי שמחפש את הקור והאופל של סרטי "האביר האפל", גם הוא יתאכזב. זהו לא סרט של נולן (למרות שהוא מושפע רבות מהטאץ' שלו), וזהו לא סופרמן מלוטש ומלוקק כפי שגדלו עליו חובבי הסרטים וסדרות האנימציה. זהו סופרמן אחר, ועבורי אמיתי יותר. זה שהתפתח בקומיקס ולא פחד לעסוק בשאלות רגשיות כואבות שעולות בחייו של אדם-העל שיש לו הכול, יכול להשיג הכול, אך למעשה ממשיך להיות בודד ולא מצליח להיות מאושר.

כל המוטיבים האלה: ספק, התנשאות, ענישה, הקרבה למען אחרים, הדילמה האם לבחור בעם, או באנושות ולהקדיש את עצמך אליהם – הם כמובן מוטיבים ודילמות של האל על פי המסורת היהודו-נוצרית. ואכן, לטעמי, אם יש בעיה בולטת כלשהי ב"איש הפלדה" זוהי ההתעקשות של סניידר להדגיש בצורה קצת גסה את הרעיון שסופרמן הוא סוג של אל המתהלך וצף על פני כדור הארץ. זה מתחיל עוד בסיקוונס הראשון כאשר ג'ור-אל, אביו, אומר "הוא יהיה כמו אל עבורם" (הוא מתייחס לבני כדור הארץ). ועוד מספר פעמים נאמר בסרט שהוא סוג של אל. לקראת הסוף, סופרמן אף פורס ידיים ומייצר צלב המזכיר את תנוחתו של ישו, ושוב אביו, הפעם בגרסתו הוירטואלית של תודעה חיה אומר לו "אתה יכול להציל את כולם". כמובן, הרעיון של סופרמן כסוג של אלוהים שבא לגאול את האנושות ולהראות לה את הדרך חוזר שוב ושוב גם בקומיקס, ובעצם הממד הזה קיים כבר בשם הקריפטוני שלו – "קאל-אל" – שם שהצעירים היהודים שהמציאו אותו, ג'רי סיגל וג'ו שוסטר, העניקו לו. בעברית עם מבטא אמריקאי מעוות, קאל-אל יכול להפוך ל"קול-אל" או "כל-אל", מה שרק מוסיף לממד הרוחני התיאולוגי של הקיום של סופרמן כדימוי של אל. ממש מעשה כפירה מנקודת מבט יהודית.

ואכן הדילמות הגדולות של האל המתהלך בין בני-אנוש הן האם הם שווים ישועה, האם ראוי להעדיף אותם על פני אחרים, והאם יש להעניש אותם אם הם מתנהגים בצורה לא נאותה ומה מידת העונש. לסופרמן הכוח להעניש ולהציל, לבנות ולהרוס, אך הוא גם חונך בתור אדם, ולכן הוא נקרע בין תחושת האלוהות של יצור כל-יכול לבין הפשטות האנושית כל כך שהוא חונך אליה. סופרמן הוא במובן הזה סוג של דימוי של ישו, אך הוא לא באמת אל. ולכן אחת השאלות הקשות היא: מתי אלוהים מת והוא קיבל את תפקידו? כלומר, האם יש לו זכות בכלל להחליט החלטות שכאלה? לקחת על עצמו להעניש אנשים? ואם הוא מתחיל להחליט החלטות שכאלה, מהו הגבול? האם הוא לא הופך לסכנה? זה לא הופך אותו למפלצת? איך הוא יקבע מי ראוי ומי לא?

לקראת סוף הסרט סופרמן צריך להחליט החלטה שכזאת, ושם הערעור של דמותו מגיע לשיא: הוא מחליט לבצע רצח העם. מבחינתו, עם שלם – עמו הקריפטוני – תבע את גורלו והוכחד, ולכן פספס את ההזדמנות שלו. ואמנם כדור הארץ ניצל כרגע, אך האם בסופו של דבר יגיע גם תורו, אם סופרמן יחליט שבני האנוש אינם ראויים יותר?

בצורה זאת, דמותו של הגנרל זוד מתגלת בטרגדיה שלה. זוג אינו שונה מסופרמן. הוא נלחם למען הישרדות מקורביו, האנשים שהוא אוהב. הוא אף "תוכנת" להיות שכזה. תשוקתו האדירה היא לבני עמו, על חשבון כל האחרים ולא משנה מה. אך בסופו של דבר זאת גם בחירתו של סופרמן, שכן העדיף להשמיד את הקריפטוניים כדי שבני כדור הארץ יחיו. רצח העם מקבל את ממדו המוחשי כאשר זוד אומר לסופרמן שהוא לקח את נשמתו, שהוא לקח ממנו את עמו. וכן, יש משהו מטריד בסוף הסרט, כאשר סופרמן נאלץ להרוג במו ידיו את זוד. בסרטי גיבורי-העל, הגיבור תמיד מנסה להציל את הנבלים, עד הרגע האחרון, הקוד האתי של גיבורי-העל כפי שהוצג לאורך השנים, קובע שגיבור העל תמיד נותן הזדמנות שנייה. אם נבל נהרג, זה כי גיבור-העל לא מצליח למנוע את זה, בגלל טעות, או רגע בלתי נמנע שגיבור העל לא מצליח לעצור, או כל סיבה אחר – אך להרוג בצורה כל כך קיצונית וישירה? אני לא מצליח לזכור סצנה כזאת במקום אחר כרגע. אפילו בטמן ברגעיו האפלים ביותר תמיד עוצר את עצמו. וכן, סופרמן בוכה וזה נורא עבורו מה שהוא עשה, אבל הוא עשה את זה. התסריטאים החליטו לא לשלוח את זוד בחזרה ל"פנטום זון", לא למצוא לו כלוב זכוכית, להמציא דרך להקפיא אותו, או כל פתרון אחר – רק מוות. סופרמן רוצח את זוד, וכך מפרק את הקוד האתי של גיבורי-העל, נהפך לגיבור מחוספס יותר, בעייתי, מזוהם, וכך "איש הפלדה" מתמודד בכנות עם השאלה "כמה רחוק הוא מסוגל להגיע?". מישהו חייב לעצור את האדם-העל הזה.

נושא זה היה נוכח לא מעט פעמים בקומיקס. למשל, בטמן שומר במערה שלו חתיכת קריפטונייט, למקרה שיצטרך לעצור את סופרמן אם הוא יוצא משליטה. לקס לותור מזהיר את העולם מדי פעם מפני הסכנות שהחייזר הבלתי מנוצח הזה מהווה כלפי האנושות. "איש הפלדה" רומז על הפוטנציאל הזה: בסוף הסרט, כאקט ראוותנות אחרון של כוחו, מפרק סופרמן לחתיכות מזל"ט מעקב בשווי 12 מיליון דולר. הוא לא מנטרל אותו. הוא מעביר מסר חד וחלק לצבא האמריקני: "אני יכול לפרק אתכם לחתיכות ותראו איך אני עושה את זה". הוא לא סומך על בני-אדם. בני-אדם לא סומכים עליו. והבעיה היא שיש לו את הכוח להשליט איזה סוג מוסר שהוא יחליט לנכון.

ולכן, אם נחזור להתייחס לממדים האפיים המוגזמים של "איש הפלדה", אולי נבין קצת יותר את ההרס המופרז והבלתי פוסק שמתרחש בכל החצי האחרון של הסרט. לא רק שהפולשים מקריפטון הורסים את מטרופוליס וסמולוויל, אלא גם שסופרמן עצמו תורם למסע ההרס המוגזם. למעשה, המבנה של "איש הפלדה" מתכתב דווקא עם סרטי אסונות ופלישה מהחלל החיצון, וכל החלק האחרון של הסרט הוא בהחלט סרט אסונות שבו חייזרים מאיימים להשמיד את האנושות. כמו שכתבתי קודם, ניתן לראות את ההרס הזה שמביאים בני קריפטון על כדור הארץ (וביניהם סופרמן) כהמשך של הזעם העצור שצבר קלארק קנט לאורך חייו ושמתפרץ החוצה, ולכן בצורה זאת נחשפת משמעות גודל הסכנה שסופרמן מביא לסביבה. בתור מישהו שכל כך רוצה לעזור ולהציל חיים, סופרמן לא דואג בכלל לקחת את הלוחמה לשטח פתוח ולא מאוכלס. כשהוא מתמודד עם זוד הוא דואג להרוס ולפוצץ חצי סמולוויל כשהוא בעצמו לוקח את הקרב אל מרכז העיירה בצורה תמוהה ואף מיותרת. דקות מאוחר יותר, כבר במטרופוליס, הוא נכנס בבניינים ומפיל אותם אחד אחרי השני. במילים אחרות: האיש הזה מסוכן.

בהשוואה, דווקא בלא מעט מספרי הקומיקס, סופרמן עסוק מדי בלנסות להציל אנשים בזמן הקרב עם הנבלים וכך נפגעת יכולתו לגבור עליהם. כלומר, במקום להחטיף עוד מכה ליריבו, הוא צריך לעוף ולתפוס אנשים שנופלים, מכוניות שעפות באוויר וכדומה. הוא לא מצליח לעצור את הרעים בקלות כי הוא עסוק בלהציל אנשים מההרס סביבו. עבור סופרמן ב"איש הפלדה", אין את מי להציל, חוץ מאת לואיס. הוא בכלל לא בעניין של לדאוג לשלומם של עוברי אורח. להפך. ויש משהו מאוד מטריד בכך. ההרס של בניין ועוד בניין ועוד בניין, האקשן הבלתי פוסק, האפקטים המרהיבים, האנרגיות שסניידר מביא לבימוי, גרמו לרבים להרגיש שזה "גדול מדי" וזאת סתם הגזמה חסרת משמעות, אך זו בדיוק הנקודה המטרידה בדמותו של סופרמן שסניידר מבליט בפרשנותו. "איש הפלדה" הוא הסרט האפי שבין האפיים, הוא סרט ענק בין ענקים. כמו גיבורו עצמו, זהו סרט גדול ממדים בצורה מופרזת על דמות גדולת ממדים בצורה מופרזת. ובאמצעות סצנות האקשן סניידר מנסה להעביר אלינו את גודל ההרס שהאיש הזה מסוגל להטיל עלינו. לא מדובר בפיצוץ, אלא ממש בארמגדון ורצח עם. כמו שאמרתי, סניידר מנפח את ההרואיות עד שנהפכת למסוכנת ומפלצתית. מושגים כמו טוב מול רע מפסיקים להיות רלוונטיים, לרגע הם אפילו נמחקים. כל מה שנותר זה הרס אדיר ורב ממדים.

 "איש הפלדה" הוא אפוס רחב יריעה שמתחיל כסרט פעולה בקריפטון, ממשיך בתור דרמה ברחבי אמריקה וסמולוויל, ונגמר בסרט אסונות רווי קרבות המטילים הרס על מטרופוליס, סמולוויל ומקומות רבים אחרים. האפיות של הסרט היא כה מוגזמת שהיא בלתי נתפסת. בעברית יש מילה די מדויקת לעניין הזה שמשלבת בין הערצה לאימה – יראה. ולרוב משתמשים במילה הזאת ליראת האל. סניידר בונה את דמותו של סופרמן בדרך הזאת. יראת סופרמן עם כל הבעייתיות והמורכבות שבה. לקיחת רעיון ההרואיות להגזמתה והקצנתה חושפת – כמו בסרטיו הקודמים של סניידר – בו זמנית את העוצמה של המושג ואת הפסיכוטיות המסוכנת שלו. אבל סניידר לא מטיף, וזה מה שמבלבל – שהוא נותן לנו ליהנות ממופע ההרס ולבדוק את גבולותינו בעצמנו. באיזה שלב אנחנו אומרים די?

כזכור, אחת האירוניות הגדולות בגיבורי-העל הגדולים של חברת DC היא שבטמן המייצג דמות אפלה ובודדה, בסופו של דבר מוקף עוזרים וסיידקיקס. לעומתו, סופרמן – שנחשב לחברותי, מסתובב בלי מסכה והוא נעים הליכות – בסופו של דבר נלחם לבדו. כן, ב"איש הפלדה" רואים כיצד הצבא, לואיס ליין ואחרים מצטרפים למאבק, אך כמובן קשה לעמוד בקצב הלחימה, המהירות, העצמה והמעוף של סופרמן ולכן אין לסופרמן סיידקיקס של ממש. מה גם שב"איש הפלדה" לא רק שסופרמן לא תמיד יודע אם החיילים נלחמים איתו או נגדו, אלא גם שבסוף הסרט זה רק הוא מול זוד. כלומר, בהמשך לספרי הקומיקס, בטמן הוא דמות של מנהיג, סופרמן הוא סמל. ומטבעו, בתור סמל יש ריחוק מסוים בינו לבין האנשים האחרים שתופסים אותו ככזה. הכמיהה של סופרמן לחיות חיים נורמלים בתור קלארק קנט (או למעשה הכמיהה של קלארק קנט לחיות חיים נורמלים כאדם מבלי להיות סופרמן), רק מבטאת את הרצון שלו לגשר על הפערים בינו לבין האנושות. כל הפלשבקים מסמולוויל ואפילו כל המסע של קלארק ברחבי ארה"ב בחצי הראשון של "איש הפלדה" מכוונים לשם. הוא רוצה להיות מסוגל ללכת מכות עם הבריונים שמציקים לו, הוא רוצה להיות יכול להתאהב, להיות בן רגיל לאביו, כמו כל אחד.

כמובן, למרחק הזה בינו לבין בני האדם מוסיפה העובדה שהוא חייזר. וכך, דמותו של סופרמן נהפכת לסוג של דמות של זר מתמיד. בהקשר הזה כבר ציינתי בעבר את האופן שבו סופרמן הוא תולדה של פנטזיה יהודית גלותית מודרנית של להיטמע בחברה האמריקאית לאחר בריחה מהפוגרומים והאנטישמיות באירופה. סופרמן מגיע מארץ המקור שלו שהוחרבה ורוצה זה עתה להיות חלק מהחברה החדשה שהגיע אליה. שני הצעירים היהודים שהמציאו אותו לא במקרה הביאו אותו לגדול בלב אמריקה, בחווה בקנזס. הם רצו שגיבורם יהיה "הכי אמריקאי שיש". אך בנוסף, עם הגעתו לארץ החדשה, המהגר מכוכב אחר מצא גם כוחות-על ולכן יש כאן פנטזיה אבל לא רק של הטמעה, אלא גם של שיקום והצלחה במקום החדש. ובכן, כסוג של חזרתו של המודחק, השרידים של משאלת בני המהגרים נותרו בדמות, והתפתח כך גם הרעיון של הזהות הכפולה: המתח בין להיות חלק מהחברה החדשה אך בו זמנית לא להיות לחלוטין שייך אליה.

רעיון זה הלך והתפתח בקומיקס של סופרמן לאורך השנים ומקבל ביטוי גם ב"איש הפלדה". המתח בין ההשתייכות והגעגועים לקריפטון, לשורשים הלא ממש ידועים שלך, לבין הרצון להיות בן כדור הארץ, הוא מתח שמנוצל ב"איש הפלדה" לטובת הדרמה. כאמור, סופרמן צריך להחליט. והוא בוחר למרות הכול באנושות. אבל למה?

שני אלמנטים מרכזיים בולטים בהקשר זה בסרט של סניידר, שמסבירים את הבחירה של סופרמן. הסיבה הראשונה היא פרי ווייט (לורנס פישברן) עורך העיתון. אורון כבר הזכיר בסקירה שלו את הרעיון שלעומת בני האדם, סופרמן לא יכול למות, ושדווקא היכולת למות היא מה שהופכת את בני האדם לאנושיים באמת. אני רוצה להוסיף לנקודה הזאת. כי האירוע עליו אורון רמז חשוב ביותר להבנת העולם של סופרמן. גם אם לא ברור אם סופרמן היה עד לתקרית או לא, היוצרים החליטו להכניס סצנה יפהפייה מבחינת העומק הרגשי שלה:

ג'ני, מתלמדת שעובדת בדיילי פלנט, מוצאת את עצמה כלואה מתחת להריסות של בניין שהתמוטט בגלל מעשי אנשי זוד. פרי ווייט ועוזרו מנסים להוציא אותה משם, אך לא מצליחים. זה עניין של שניות עד שמשהו ייפול עליה והיא תמות. הדבר הטבעי לעשות זה להתנצל ולברוח משם, להציל את עצמך. הרי הם כבר עשו את המקסימום. אך ווייט קורא לידידו לעמוד לצדו, מחזיק את ידה של המתלמדת, ונשאר לצדה, שלא תמות לבד. פרי ווייט ברגע של חמלה בלתי נתפס, מוכן לתת את חייו כדי ללוות נערה צעירה מפוחדת ברגעיה האחרונים. זה אחד המעשים המרגשים והרגישים ביותר בסרט. השנייה הזאת שבה פרי ווייט נשאר לצד ג'ני. היא לא אשתו, היא לא המאהבת שלו, היא אפילו לא ממש ידידה שלו. היא עובדת איתו בעיתון. בשביל אנשים כאלה ורגעים כאלה סופרמן נלחם. אנשים שהם טובים ממנו, כי יש להם את ההזדמנות להוכיח את זה. בקומיקס "EARTH ONE" סופרמן מתרשם מג'ימי אולסון ולואיס ליין שמסכנים את חייהם כדי לעזור לאחרים, ובמיוחד כדי לעזור לו. ב"איש הפלדה" היוצרים הלכו צעד קדימה. חבורת העיתונאים הוכיחה לא רק גבורה, אלא בעיקר היכולת להעניק אהבה ללא תנאים.

הסיבה השנייה היא כמובן לואיס ליין. קלארק מתאהב בה. ואחד הדברים המבריקים שעשו גויר ונולן בהקשר הזה הוא לזרוק לפח את כל המתח המוזר הזה שאפיין את מערכת היחסים בין לואיס וקלארק לאורך כל ההיסטוריה של הדמויות. כבר שנים שהדבר הזה לא רלוונטי לקומיקס. כבר שנים שלואיס יודעת את הזהות האמיתית של קלארק/סופרמן (בחלק מהסיפורים לפחות). הם אפילו התחתנו. בנוסף, כל הרעיון של החשדות של לואיס בנוגע לזהות הכפולה של סופרמן הוא מופרך מיסודו. ראשית, לעומת בטמן, לסופרמן אין "זהות כפולה" כלפי העולם. הוא לא מסתיר את עצמו מאחורי מסכה. זה לא ברור שיש מישהו שמסתובב בינינו שהוא גם סופרמן בסתר. סופרמן הוא סופרמן, ובזמנו הפנוי הוא עף או נמצא במבצר שלו איפשהו. אז למה בכלל לטרוח לחפש מיהו? הרי זה איש בלי מסכות! שנית: משקפיים? באמת? טוב, חבל להמשיך ולשטוח את הסיבות האחרות. לואיס יודעת מההתחלה מיהו סופרמן. היא חכמה, היא עיתונאית מצוינת והכי חשוב, היא נאמנה לו ומבינה לליבו. סופרמן מוצא מישהי שמקבלת אותו כפי שהוא. ובנוסף, היא אמיצה וחריפה. מה שיהיה מעניין זה מה שהקומיקס גילו כבר מזמן. כיצד בכלל יכולה לעבוד מערכת יחסים רומנטית שכזאת? האם יש לה סיכוי? האם היא אפשרית? כיצד גיבור-על מסוגל לקיים זוגיות בכלל?

"איש הפלדה" נגמר בסוד משותף, לואיס יודעת שקלארק קנט וסופרמן הם אותו אחד. והיא אומרת לו בקריצה "ברוך הבא לפלנטה". המשמעות כמובן היא כפולה, גם ברוך הבא לעיתון (הדיילי פלנט) וגם ברוך הבא לכדור הארץ. אך למשפט הזה משמעות נוספת ועצומה. נרמז לנו שסופרמן עד כה לא ממש היה בכדור הארץ, ורק זה עתה הגיע. כלומר, כל חייו לא הצליח לקבל את מורכבות הקיום שלו, את האחריות, את הסתירות הפנימיות. הוא כל הזמן בחן את עצמו ואת האנושות, חיפש אחר הדבר האידיאלי ושאל האם בני האדם שווים הצלה. אביו לימד אותו מהי גבורה בקיצוניות האבסורדית, הרעיון שאתה מוכן לסכן את עצמך ולמות אפילו בשביל כלב. כי זה לא משנה באמת את מי אתה מציל, זהו אקט ההצלה שאצילי. והאב מעדיף למות ולהציל את בנו, לא את הכלב, את בנו, את סודו, את שפיותו. אם קלארק הצעיר היה הולך ומציל את אביו, הוא היה מסכן את עצמו. האב מת כדי לאפשר לבנו להתבגר, לקחת את הזמן, לגלות מיהו בקצב שהוא זקוק לו. אך בו זמנית יש כאן אב אובססיבי, שסבור שבנו צריך להפוך לגיבור-על, ומוכן למות כדי להעביר לו את המסר ולדחוף אותו למקום הזה. "ברוך הבא לפלנטה" אומרת לו לואיס, ובכך מאששת שסופרמן בחר בית. לא כי אנחנו שווים שהוא יציל אותנו, ולא מפני שהוא באמת מסוגל לעשות זאת, אלא בעיקר כי הוא רוצה להיות חלק מהעולם הלא מושלם הזה ומוכן לקבל את הפרדוקס האנושי ולחיות עמו.

למרות שרוב מי שפגשתי חשב אחרת, אני הרגשתי שהמשחק והליהוק בסרט היו מצוינים. הגרנדיוזיות בהופעות (של ראסל קרואו ומייקל שאנון, לדוגמה) תאמה את האפיות של הסרט. גם הנרי קאביל ואיימי אדמס היו מדויקים לטעמי. גם אין לי בעיה עם הגרנדיוזיות של הסרט. כאמור, היא מועצמת בעיקר בכל הסוף המעביר את תחושת הגודל וההפרזה שבמהות הדמות של סופרמן. לא סתם הוא הרס שם נכסים שהיה רשום עליהם לקסקורפ (התאגיד של לקס לותור). השטח כבר מוכן כדי שלותור יצוץ ב"איש הפלדה 2" (או איך שיקראו לו) ויסביר לעולם למה סופרמן בעצם מסוכן לאנושות וצריך להיפתר ממנו.

לעומת זאת, אם כן יש לי בעיה עם הסרט, היא שוכנת בכל האפיזודה הפותחת בקריפטון. אני לא לחלוטין מבין למה אנחנו זקוקים לה מבחינה תסריטאית, ובנוסף יש שם כל מני עניינים לא הגיוניים ולא עקביים. למשל, למה לג'ור-אל, אביו של סופרמן, שתוכנת להיות מדען, בעצם יש יכולות לחימה מרשימות? ומה זה הקורטקס הזה? כיצד יש שם את המהות של כל קריפטון ואיך זה שהיא צרובה עכשיו בתוך סופרמן? למה ג'ור-אל מאשים את זוד בכך שהוא רוצה להציל רק את המשפחות ש"ראויות" בעיניו, ושהוא אינו רשאי לקבוע מי שורד ומי לא, כשבעצם ג'ור-אל בעצמו דואג רק להישרדותו של בנו, כלומר משמר בסופו של דבר רק את השושלת שלו, שושלת אל? באחת הגרסאות של הסיפור המקורי אף אחד לא מאמין לג'ור-אל, והוא בונה סוג של "תיבת נוח" אך מחוסר זמן מצליח להציל רק את בנו. בהקשר זה הסרט גרם לי להרמת גבה: סופרמן שורד כי אביו מאשים את זוד בסוג של נאציזם, כאשר לא ברור כיצד הוא בעצמו יותר טוב ממנו. בנוסף, השמש של קריפטון היא אדומה. למה היוצרים לא ניצלו את האדמדמות עד הסוף? התוצאה היא קצת חומה, ואולי זה הגוון שבחרו, אך בסופו של דבר אני לא מסופק מהתיאור של קריפטון, לא מהארט, לא מהצילום ולא מההיגיון הסיפורי של הקטע.

אלמנט נוסף שפוגע ב-וורוסימיליות של הסרט, היא העובדה שאף נציג ממשלתי או מדעי לא בא לחקור את נפילת החללית של סופרמן בתור תינוק בכדור הארץ. דווקא ב"סמולוויל" פתרו את הבעיה בכך שהחללית גוררת אחריה גשם של מטאוריטים שמסווים את הנפילה. מדענים וממשלה חוקרים את המטאוריטים, אך בני הזוג קנט מצליחים להעלים את החללית. ברגע של רשלנות וחפפנות תסריטאית, גוייר ונולן נתנו לג'ונתן קנט (קווין קוסטנר) להגיד את המשפט "אני לא יודע למה, אבל אף אחד לא בא לחקור בנוגע לחללית" ואני מודה, יש עוד כמה רגעים כאלה בסרט, שהגדול שבהם הוא השאלה "איך לעזאזל הגיעה החליפה של סופרמן לחללית הקבורה בשלג?". אבל לדעתי כל אלה לא באמת פוגעים בסרט, ובסופו של דבר לא גרועים יותר מהחורים שהיו בסדרת בטמן או ספיידרמן. חבל שהיוצרים לא ניצלו את התכסיס התסריטאי הזה של "סמולוויל", כי הוא היה מוסיף לרובד הכפילות של הרס וישועה שסופרמן מביא עימו.

מה שכן מעניין באפיזודה הקריפטונית, זה האופן שבו קריפטון מתוארת בשקיעתה. קריפטון היא חברה מתקדמת שניסתה לייצר קולוניות ברחבי הגלקסיה – בהקשר הזה יש ב"איש הפלדה" התייחסות לסיפורים מהקומיקס ואף מהסדרה "סמולוויל" שבהם מסופר על כך שאנשי קריפטון היו כבר בעבר בכדור הארץ (כך הגיעה החללית הקריפטונית הענקית שהתרסקה אל תוך כדור הארץ ואותה מוצא סופרמן בתחילת הסרט). אך בחזרה לאימפריה השוקעת, קריפטון דומה במובן מסוים לארה"ב המאבדת מכוחה. יש משהו בתחילת הסרט שמתכתב עם התחושה שאמריקה זקוקה לשינוי תפיסתי, שמשהו בשיטה שלה מתחיל לפעול נגדה. ג'ור-אל אומר משהו כמו "צריך לקבל את מה שמגיע לנו. לא התנהגנו יפה לאחרים". לכן, הכישלון של קריפטון הוא לא אלגוריה לכישלון של אמריקה, אבל כן מבטא את הפחד שסרטי האסונות מבטאים לרוב – פחד של הידרדרות הכוח של האימפריה וקץ עידן שליטתה.

בסוף הסרט איש צבא מבקש הוכחות לכך שסופרמן תמיד יגן על האינטרסים האמריקאים. כלומר, סופרמן לא בא להציל את האנושות, אלא יש אינטרסים אמריקאים שצריך להגן עליהם. הוא יצור פוליטי והולכים להתייחס אליו כיצור פוליטי. ולכן החששות, האם כוח העל האמריקאי עשוי לפעול נגדה? במובן מסוים איש הצבא שואל אותו: "האם אתה אמריקאי?" וסופרמן עונה לו "אני הכי אמריקאי שיש", אך ניכר כי ההגדרה של סופרמן של מהו אמריקאי לא בהכרח תואמת את ההגדרה החדשה של אמריקה את עצמה. במובן הזה, שווה להשוות את "איש הפלדה" לסרטי הסופרמן הראשונים, המנבאים את הניצחון של אמריקה על הקומוניזם ואת עלייתו של ריגן. סופרמן ייצג את אמריקה הכל-יכולה, החזקה, הטובה ללא רבב, זאת שמחזקת את עצמה בחזרה לאחר מלחמת וייטנאם והוואטרגייט ומבקשת לייצר לעצמה תקווה חדשה. לעומת הסרטים ההם, "איש הפלדה" יותר אמביוולנטי. הוא לא בא לחזק את המוראל האמריקאי. לאחר שנים של לוחמה מתישה במזרח התיכון ומשבר כלכלי, סופרמן לא בא ללטף את האגו. הוא לא אומר "יהיה בסדר", להפך, הוא אומר "אתם הפכפכים, אי אפשר לסמוך עליכם". הוא בא בתור דמות בעייתית בעצמה, שמצביעה על כך שצריך להגדיר מחדש את האמריקאיות הזאת שכולם מדברים עליה, אך לא ברור כבר מה היא מייצגת.