שתי מחשבות בעקבות הדחייה והקיצור של "צל הימים"

יש חדשות שפשוט קשה להחליט אם הן חדשות טובות או חדשות רעות. כאשר נחתה בצהריים בתיבת המייל שלי ההודעה על דחיית צאתו לאקרנים של הסרט "צל הימים" (Mood Indigo), החדש של מישל גונדרי על פי ספרו של בוריס ויאן (L'écume des jours, ומכאן השם העברי), כמובן שקודם כל נעצבתי. למרות שאני יודע שאוכל לתפוס אותו בפסטיבל ירושלים אם רק ארצה, הקרנה מסחרית ביום חמישי הבא נראתה קרובה יותר ובהישג יד. כאשר נודעה הסיבה לדחייה, העצב שלי התחלף בפליאה שמהר מאוד הפכה לסערת מחשבות סותרות ומתנגשות. כך שאני חייב להוציא אותן החוצה, לאוורר, אחרת לא יהיה לי מנוח. אבל אתחיל אם ההודעה לעיתונות, כלשונה, ורק אחר-כך אשתף בפרשנות האישית שלי למהלך, שמזכירה את הסוף של "שמש נצחית בראש צלול" של אותו גונדרי – היא עלולה לחלק את הקהל לרומנטיקנים וציניקנים. כך נכתב בהודעה:

"הבימאי מישל גונדרי הציע לאחרונה לחברת ההפקה הבין לאומית קאנאל פלוס, לחזור ולערוך את סרטו המופלא "צל הימים", כדי לאפשר גרסה קצרה יותר. הכוונה היא שאורכו הסופי של הסרט לא יעלה על 100 דקות, במקום 125 דקות כעת. בהתאם החלטנו גם בישראל לחכות עם הפצת הסרט עד לגרסה החדשה שאמורה להיות מוכנה תוך חודשיים לכל המאוחר. בפסטיבל ירושלים הקרב ובא, תוקרן הגרסה הישנה והצופים מוזמנים לצפייה ולהשוות מאוחר יותר עם הגרסה החדשה. כאמור, הסרט לא יצא לאקרנים ב-4.7"

אז מצד אחד, למרות הבאסה הראשונית על הדחייה והכל, ייתכן ומגיע כאן שאפו ענק לגונדרי. בהנחה והוא אכן זה שפנה אל האולפנים ולא להיפך – בשלב בו הסרט שלו כבר הוקרן במספר מדינות אירופאיות החל מסוף אפריל ועד היום – יכול להיות שמדובר בהיענות לתגובת הקהל לסרט. את הקרנת העיתונאים בארץ פספסתי, אבל רבים מן הנוכחים בה סיפרו כי הותשו מהעושר הויזואלי של הסרט, שלקראת הסוף כבר הרגיש כמו קצת יותר מדי והפסיק להקסים כפי שעשה בהתחלה. האם יש כאן מקרה של במאי המודה בטעותו? החש דאגה כנה לרווחתם של הצופים ומוכן לשים את האגו שלו בצד ולהציג להם לא את הגרסה שהוא היה רוצה לראות, אלא את הגרסה שמגיעה להם? אם כן, הלוואי שמדובר בסנונית הראשונה מיני רבות. על האורכים המופרזים של סרטי קיץ הוליוודיים מטופשים אנחנו מתלוננים כבר שנים, אבל הקיץ הנוכחי עומד לשבור ככל הנראה שיאים של דקות בלתי מחוייבות המציאות. בעולם שבו שעתיים וחצי הן לא נחלתם הבלעדית של סרטי פסטיבלים חמורי סבר, אלא כמעט-סטנדרט של בלוקבאסטר המתיימר להיות קליל ומבדר – טוב שיש גם במאים שלא נכנעים לטרנד. גם אם באיחור, גם אם אחרי הדקה ה-90 (תרתי משמע) ואפילו אחרי שסרטם כבר גמור ומוכן. אולי יש כאן ממש הודעה בטעות מצידו של היוצר, שמבין שעדיין לא מאוחר לתקן. כל זאת, בהנחה ואתם אותם רומנטיקנים שציינתי מקודם.

מה שמוביל אותנו אל הצד השני. כשראיתי את "שמש נצחית" בהחלט הייתי עדיין בצד של אלה המאמינים בטוב הבסיסי של בני האדם, ובכוחם של דברים כמו אהבה לחולל שינוי או להיות מניע לפעולה. אבל השנים במקצוע הביקורת והעיתונות חיזקו את הציניות המולדת שלי. ואם להסתכל על המהלך הזה – של הורדת סרט מעל המסכים אחרי שהיו שכבר היו כאלה שהספיקו לראותו – לצורך עריכה מחודשת דרך עיניים מעט יותר סרקסטיות, הרי שמדובר בתעלול יחצ"ני. די מבריק ויש מצב שאפילו חדשני, אבל עדיין תכסיס. ניסיון להפוך כישלון להצלחה כפולה, בדרך מחוכמת מאוד, אם יורשה לי. כלומר, בהנחה והתגובות לסרט פחות מחבקות ממה שציפו היוצרים, ונשמעות תלונות על אורכו וגודשו – מדוע לא להבטיח לקהל גרסה קצרה ומתחשבת יותר? מי שכבר ראה והתאכזב, ודאי ירצה לנסות שוב. הרי הקשיבו לו, שמעו והפנימו. ומי שעדיין לא ראה, יימצא ב"צרה כפולה" שהיא שמחה כפולה ליוצרי הסרט – את הגרסה הארוכה הוא עשוי לרצות לראות מטעמי סינפיליה ו…אספנות נקרא לזה, ואת הגרסה המקוצרת הוא ודאי ירצה לצרוך גם כן, כדי להשוות ביניהן. באופן אישי, אני מבין שעכשיו עליי לראות לא 125 דקות של "צל הימים", אלא 225 דקות! לא קיצרו עבורי דבר, להיפך.

אלו שני הצדדים המנוגדים שעדיין נאבקים במוחי. כחובב קולנוע יש בי רצון לפרגן לגונדרי, אחד הבמאים שעושים רושם של איש תמים, ילדותי ואוהב אדם ששיקולים כלכליים לא מניעים אותו. אבל כאחד שקורא קומוניקטים יחצ"ניים כבר שנים, אני מרגיש שליבי אטום למחוות מסוג זה ושבטני מורה לי לחפש את האינטרסנטיות, את הדרך שבה אנשי שיווק מציגים כשלון כהצלחה לעיתים.

בניסיון להסתמך על העבר, כמובן שאפשר לזרוק אל הדיון כמה וכמה מקרים דומים, יותר או פחות. המונח "גרסת הבמאי" ודאי שאינו חדש, ומספיק להזכיר את "בלייד ראנר" (Blade Runner) של רידלי סקוט ואת סיפורו כדוגמה למקרה בו התערבות האולפנים ושחרור גרסה אחרת מזו שהבמאי תיכנן דווקא היטיבו עם רוב הצופים, כך בראי ההיסטוריה לפחות. שלא לדבר על כך שסקוט ממשיך לערוך מחדש את הסרט ולשחרר גרסה חדשה בכל כמה שנים. גם במאים שמשנים את סרטיהם אחרי שכבר הוצגו, כלומר בדיעבד, אינם דבר חדש. קחו לדוגמה את קוונטין טרנטינו, שלאחר ההקרנה של "ממזרים חסרי כבוד" (Inglourious Basterds) בפסטיבל קאן חטף אף הוא ביקורות רבות על אורכו המופרז של הסרט. שמע טרנטינו את הביקורת, ובהיותו הבמאי שהוא החליט לשוב אל חדר העריכה ו… הוסיף עוד דקה אחת לסרט, מזכיר לכולם מי כאן הבוס. אפילו סרטים בעלי שתי גרסאות שמוקרנים יחסית במקביל או בסמיכות זה לזה, אינם נדירים כל-כך. זוכרים את "מרגרט" (Margaret) של קנת' לונרגן? יש לנו פוסט שלם עליו ועל צמד הווריאציות שלו. מקרה נוסף מהזמן האחרון הוא הסרט השני בסדרת "כוח המחץ", שמו "ג'י.איי.ג'ו: סוגרים חשבון" (G.I. Joe: Retaliation) אשר דחה את תאריך יציאתו סמוך מאוד למועד, סמוך ברמה מחשידה יש שיאמרו, כדי להספיק ולהמיר את עצמו לתלת-מימד (לכן יש שטענו כי הפיכתו לכוכב של צ'נינג טייטום בתזמון זה גררה שינויים בתסריט שחייבו צילומי השלמה מפרכים).

בקיצור, אני כלל לא מרגיש שגונדרי וצוותו המציאו כאן איזה טריק שטרם נראה כמותו. אבל כן חושב שצריך להוריד בפניהם את הכובע, לא משנה באיזו אופציה תבחרו להאמין ואיזו סיבה תחליטו לייחס להם בכל הנוגע לדחיית הסרט לשם קיצורו. ואם בכל זאת עליי לסטות לרגע מן הנתיב החביב עליי של ההתלבטות ולעצור בשולי הדרך כדי לקבל החלטה, אני חושב שעולם הקולנוע הרוויח. גונדרי הוא במאי שעבורי עובד הכי טוב בפורמטים קצרים, קצרצרים אם אפשר, כך שאני מנחש שאוהב יותר את גרסת 100 הדקות של סרטו בכל מקרה. אולם, כאמור, אאלץ לראות את שני הסרטים בכדי להכריע בכך באמת ועל כך אני מקלל אותו. כדי להמתיק את הסיום הצורם שיצא לי, לא בכוונה, הנה שי לקוראים והקוראות:

"צל הימים, הגרסה הממש-קצרה"