סרטים מחוץ לזרם: מפגש שני – "מעבר לגבעות"
27 ביוני 2013 מאת אורון שמירמחר זה קורה – המפגש השני שלנו בסדרת "סרטים מחוץ לזרם", היוזמה המשותפת לקולנוע לב ולנו, בו סרטים שלא הוקרנו ואולי גם לא יוקרנו מסחרית בישראל, זוכים לגאולה רגעית. כשראיתי לראשונה את "מעבר לגבעות" (Beyond the Hills) בפסטיבל חיפה הקודם, הצטערתי בשביל המון חובבי קולנוע שפספסו את ההזדמנות לחזות במה שבדיעבד הפך להיות אחד מסרטי השנה שלי דאשתקד. מי ידע שכמה חודשים אחר-כך אהיה חלק מהקרנה שתיתן הזדמנות נוספת למפספסים, עם בונוס מיוחד בדמות דיון בשיתוף הקהל שנקיים אור, עופר ואנוכי. כרטיסים אפשר להזמין דרך האתר של קולנוע לב, במחיר רגיל של 38 שקלים, כאשר מנויי לב נכנסים על חשבון המנוי. ברובריקה האדומה המכנה את עצמה "רכישת כרטיסים" יש לבחור בבית הקולנוע "לב תל אביב", אשר בדיזנגוף סנטר, ואז בסרט ששמו "סרטים מחוץ לזרם – מעבר לגבעות". התאריך והשעה – יום שישי ה-28.6 ב-11:00.
אם עדיין לא הזמנתם כרטיסים, יש עוד דרך להיכנס – קולנוע לב החליטו להקצות לנו כמה כניסות חינמיות לקוראי הבלוג. כל שעליכם לעשות הוא לשתף את דף האירוע שלנו על קיר הפייסבוק שלכם או שלכן, ולקוות לטוב. ניצור קשר עם הראשונים שיעשו זאת ונודיע להם או להן על הזכייה בהקדם האפשרי.
"מעבר לגבעות", זוכה שני פרסים בפסטיבל קאן הקודם (שחקניות ראשיות ותסריט), הוא סרטו הרביעי באורך מלא של כריסטיאן מונג'יו, היוצר המוערך של "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים", שהיה הזוכה הגדול בקאן מודל 2007. כמו בסרטו המפורסם יותר, גם הפעם מתמקד מונג'יו במערכת יחסים הדוקה וטעונה בין צמד גיבורות נשיות, כאשר אחת מהן מגיעה לבקר את חברתה במנזר מבודד בו בחרה להעביר את חייה. האחת מנסה לשכנע את האחרת לעזוב את חייה החדשים, אך לכומר המנהל את המקום יש לא רק התנגדות ברורה לעניין, אלא גם בעיה ספציפית עם האורחת בממלכה שלו. אם אורכו של הסרט מרתיע בעיניכם, הרשו לי להזכיר ש-150 דקות כבר הפכו להיות סטנדרט בסרטי קיץ הוליוודיים קלילים ומטופשים. ובאופן אישי, אם אני כבר יושב שעתיים וחצי באולם קולנוע – אז עדיף בשביל סרט ששווה את זה. ולדעתי, "מעבר לגבעות" שווה את זה. לנוחיות כל מי שאינו דובר רומנית שוטפת, הסרט יוצג בתרגום לעברית מאת יניב, שתרגם עבורנו גם את הסרט הקודם.
כדי להתכונן כמו שצריך לאירוע, כתבנו כמה וכמה פוסטים קשורים. הרי הם לפניכם:
אני סקרתי את הפילמוגרפיה של מונג'יו עד כה, בדגש על הקצרים שלו וכמובן על "4-3-2".
אור, שפחות מתחבר לקולנוע רומני בדרך כלל, הזכיר שיש גם קולנוע רומני אחר.
ועופר בחר לחלוק חמישה הגיגים שבעיניי הם יותר מסתם טיעונים משכנעים לצפות בסרט הזה.
נתראה מחר.
אוקי, אני חייב לשאול: עם כל ההערכה ליוזמה של ההקרנות הללו שמאפשרות לקצת אנשים לראות סרטים טובים, האם אין מקום לערער על הגורם לנוהל הזה ולשאול למה הם נגנזים מלכתחילה? אם המפיץ לא מאמין בהם למה הוא קונה אותם וחוסם אותם מבתי הקולנוע או לפחות מהקרנות פסטיבלים לקהל רחב יותר? רק בשביל להתהדר בהם על הנייר? או שיקחו קצת אומץ ויוציאו בקטן או שישחררו את הסרטים בחזרה כדי שלפחות לפסטיבלים בארץ ולבתי קולנוע קטנים תהיה אפשרות להציגם לקהל.
זו שאלה טובה אם כי יש לך טעות קטנה אחת: המפיצים לא מונעים את הסרטים מפסטיבלים. חלק מהסרטים הגיעו מפסטיבלים ("מעבר לגבעות" הוקרן בחיפה) ו"אל הפלא" יוקרן בפסטיבל ירושלים הקרוב. הם גם מוכרים את הסרטים האלו לסינמטקים.
אני גם אהיה פרקליטו של השטן לרגע: אין זה עניין של אומץ אלא של תפיסה כלכלית. מפיצים יכולים להסתכן עד גבול מסויים אם הם רוצים להשאר בעסק. ההרפתקנים שבהם ילכו על כמה סרטים שאינם בעלי פוטנציאל מסחרי אבל זה בהכרח יהיה חלק קטן מתוך קבוצת סרטים אחרים בעלי אפיל גדול יותר. הפצת סרט כרוכה גם בפרסום שעולה הרבה כסף (מודעות בעיתון, הדפסת פוסטרים) ובתרגום, וזה עוד בלי להחשיב את כמות הכרטיסים שיפסידו אם יקרינו אותו באולם במקום סרט לכל המשפחה.
המפיצים הטובים יודעים איך לאזן בין שני הדברים, אבל זו חשיבה מורכבת ובעולם ההפצה של היום,בקצב ובכמות של העשייה הקולנועית העולמית, באמת אין מקום להכל. אתה מוזמן לחפש את הדברים המדאיגים שאמרו סטיבן סודרברג וסטיבן ספילברג לאחרונה כדי שתדע עד כמה המצב מעורער.
אור, כמי שנסמך על שולחנם של המפיצים אני מודע לקשיים בהפצה. אבל תהיתי למשל לגבי טרנס מאליק האם יונייטד ויתרו על הסרט או שלב אאוטבידד? אני לא יודע, אבל אם כן לא חבל אחרי שיונייטד בכל זאת עשו משהו רציני יותר עם עץ החיים…תאר לך שהוט יקנו סרט רק כדי של יס לא יהיה את זה אבל לא ישדרו, לא אידיאלי. ושוב, לאחר שהוחלט לגנוז עדיין טוב שיש את ההקרנות הללו
לאורן, אור ועופר שלום,
ראשית, מאוד נהניתי מהסרט, כמו גם מהדיון כשלאחריו. עם זאת, ברצוני להוסיף מס' השגות והערות. אני מסכימה עם מי מבין שלושתכם שציין כי מדובר בסרט על אהבה וחמלה, אם כי לדעתי, בו זמנית הוא גם מדבר על תוצאותיה הטרגיות של חווית ההיעדר – של האהבה ושל הנוכחות. ולא בכדי ההתפרקות הנפשית, פסיכוטית, של החברה (שכחתי את שמה) מתרחשת כאשר בחווייתה היא ננטשת על ידי האדם היחיד המתחזק את קיומה הנפשי בעולם. מעבר לכך אני חולקת על הדעה שמדובר בסרט סטטי. לדעתי, למרות שעל פניו העלילה איטית, כמעט דוממת, הסרט דינמי וסוער ברמה הרגשית, גועש ברבדים העמוקים, פנימיים של שתי הגיבורות. בנוסף, לטעמי, מונג'יו כן מתייחס לדת ולדתיות שלעיתים מתפקדים בתור קרש הצלה עבור אלה החסרים משפחה ובית נורמטיביים (לא בכדי יש במנזר "אבא", "אמא", ו"ילדות" ממושמעות וצייתניות, והמקום "מבוקש" על ידי אלו הגדלים בבית היתומים), ולדעתי יש בכך אמירה ואולי אף ביקורת. הדבר מודגש ביתר שאת בסצנת הסיום: המצלמה עושה zoom in על השלט שמופיע מול המכונית החונה. דוברי הרומנית, ואני ביניהם, יכולנו לקרוא את סימון החץ לכיוון מנזר/כנסייה של מי שפונה ימינה וכן חץ המסמן מנזר/כנסיה עבור מי שבוחר לפנות שמאלה. משמע, לאן שלא תפנה הדת תופסת מקום קרדינלי בחייהם של התושבים (כמאין רשת), ואלו החסרים שורשים משפחתיים ורשת תמיכה חברתית עשויים להפוך בקלות רבה יותר גם לקרבנותיה.
גבריאלה