לקראת "מעבר לגבעות": יש גם קולנוע רומני אחר

חלקה השני של סדרת מפגשי "סרטים מחוץ לזרם", הפרוייקט המשותף של רשת קולנוע לב והבלוג, תהיה סביב סרטו של כריסטיאן מונג'יו, "מעבר לגבעות" (Beyond the Hills), שזכה לתשואות בכל מקום שבו הוקרן (אולי זו לא אסטרטגיית השיווק המדהימה ביותר, אבל אני חייב להזכיר שאני הייתי די אדיש לסרט בפסטיבל חיפה) ולשני פרסים בפסטיבל קאן.
המפגש יתקיים ביום שישי ב-28 ליוני בשעה 11:00 בקולנוע לב דיזינגוף בתל אביב, ואתם מאוד מוזמנים לבוא ולהשאר לדיון, שם תוכלו לספר לנו אם אתם מסכימים אתי או עם אורון ועופר שכמעט התעלפו מהתלהבות ממנו. אורון, כזכור, הזכיר את הסרט במקום מכובד במצעד רשימת סרטי השנה שלא הופצו.

מונג'יו מוכר בעיקר בזכות "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" שנחשב לאחד הסרטים הטובים של 2007, זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן והביא לעולם את בשורת הקולנוע הרומני החדש. חשוב לציין ששנתיים לפני כן הביקורת העולמית כבר סימנה את רומניה כמדינה שצריך להכיר בה, בזכות "מותו של מר לזרסקו" של כריסטי פויו.
אבל האמת שאצלי מונג'יו מתקשר בעיקר לסיבה העיקרית שממנה אני חושב פעמיים לפני כל מפגש שאלות ותשובות בין קהל ויוצר. לא באשמתו, כמובן, אבל מפגש שנערך בסינמטק ירושלים בקיץ 2007, ממש בסמוך לזכייתו של מונג'יו בדקל הזהב, הפך להיות אחת הרגעים הכי מביכים בהם הייתי בנוכחותו של במאי מהולל.

סינמטק ירושלים הצליח לעשות מעשה מעורר השתאות והביא את מונג'יו להקרנת הבכורה של סרטו "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" בישראל, ממש בסמוך לזכייתו בקאן. ההתרגשות הייתה גדולה. או לפחות רק אצלי כי אולם 1 בסינמטק היה מלא בכמה מנויים עקביים, עוד כמה מוזמנים של השגרירות הרומנית ואני. בתום הסרט, הובטח לנו, יעלה הבמאי לשיחה קצרה עם הקהל.
הייתי רחוק מלהשתגע על הסרט הזה,  אבל נשארתי לשיחה. בכל זאת, לא בכל יום יוצא  לך לשבת בסביבתו של הזוכה הגדול בקאן, ועניין אותי מאוד לשמוע את דבריו. מונג'יו עלה לבמה למחיאות הכפיים, דיבר מעט, בחביבות ונימוס, והעביר את זכות הדיבור לקהל. כמו בכל מפגש כזה הייתה דקה קלה של שתיקה מביכה עד שמישהו יאזור אומץ ויקח לידיו את המיקרופון.
למרבה הצער מי שהחליט להרים את הכפפה היה האדם הכי פחות מתאים למשימה.
גבר כבן חמישים, שכנראה פעם בפלוגה שלו אמרו לו שהוא מצחיקול, החליט לשבור את הקרח. בחיוך תמוה הוא אחז במיקרופון, הביט בבמאי שעל הבמה ואמר במבטא הישראלי הכי חריף ששמעתי:
"?Yes, hello. I wanted to ask – why so depressed movie"
כן, זו השאלה הראשונה שנשאל מונג'יו במפגש עם הקהל הישראלי. אני ישבתי שם והתכווצתי לבערך חצי מהגודל שלי, מתפלל לעצמי שאולי בכלל דמיינתי את זה.
מונג'יו הביט בו, ובהיותו אירופאי מנומס פתח במילים הבלתי הגיוניות "well, thank you for your question…". אני חייב להודות שלא הצלחתי להקשיב להמשך דבריו מתוך מבוכה. השאלה הראשונה הדהדה כל כך במהלך המשך המפגש שאפילו הבחור המבריק הנוסף באולם שטרח לשאול למה לסרט קוראים "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" לא נתפס כמשהו חריג.

האמת היא שהסרט עצמו יצר מבוכה נוספת אבל הפעם בצד השני של העולם, ושוב, לחלוטין שלא באשמתו. בתחילת 2008, הוכרזו הסמי-פיינליסטים לקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה של טקס האוסקר. התשיעייה כללה את קנדה, צרפת, גרמניה, יפן, מקסיקו, שבדיה, אוסטריה, טורקיה וכמובן ישראל ("בופור"). הנציג הרומני, שכיכב בכל רשימות סיכום השנה – לא היה בנמצא.
האקדמיה האמריקנית שוב נחשפה במערומיה (או לפחות כך התייחסו לעניין. אני דווקא גיביתי אותם) ושנה לאחר מכן אפילו חוקקה חוק שקובע שמתוך הרשימה המקדימה יבחרו שישה סרטים בהצבעה רגילה ועוד שלושה סרטים יקבעו מבחוץ על ידי ועדה שתפקידה למנוע פדיחות. והאמת היא שמאז הקטגוריה הזו רק הולכת ומשתפרת (להוציא את זכייתו של "הסוד שבעיניים" על פני "עג'מי", "סרט לבן" ו"נביא"). לא שזה עזר לרומניה, שלא לפני ולא אחרי כן הצליחה להכניס איזשהו סרט לקטגוריה. "מעבר לגבעות" היה הכי קרוב אי פעם כי הוא כן נכנס לתשיעיה, כנראה בזכות אותה ועדה חיצונית, אבל לא התברג לחמישייה.
ככה יצא שסרטו של מונג'יו הותיר חותם לא רק על עולם הקולנוע אלא אפילו על טקס האוסקר, וזאת מבלי שהיה מועמד.

הגל החדש של הקולנוע הרומני נחשב – על אף סגנונו הסגפני – למשב רוח רענן בנוף הקולנוע העולמי. אני כאמור מעולם לא הצלחתי להתלהב או להתחבר אליו ולכן כאשר כן גיליתי סרטים רומנים ששוברים את הקו הזה, הופתעתי מחדש, ואפילו אהבתי אותם מאוד. שזה מגוחך, כי הרי מה יש לי להיות מופתע מכך שמדינה מייצרת סרטים מסוגים שונים?

"כולם במשפחה שלנו"

מעבר ל"12:08 מזרח לבוקרשט" של הבמאי קורנליו פורומביו שגרם לי לצחוק מהנאה בקול רם (את סרטו שלאחר מכן "שם תואר: משטרה" לא שרדתי עד הסוף, וכן אני יודע הכל על סצנת המילון המפורסמת) שלושה סרטים רומנים נפלאים בעיני היו דווקא אלו שאי אפשר כל כך לשייך לגל החדש והמהולל.
הראשון שבהם (לא כרונולוגית) הוא הסרט שרומניה ניסתה להכניס לאוסקר בשנת 2010, "אם אני רוצה לשרוק, אני שורק" (If I Want to Whistle, I Whistle)ֿ של פלוריאן סרבן, המתרחש במתקן כליאה לנערים ומספר על מרד שעושה שם אחד הכלואים. תחשבו "הבודדים" רק… טוב, הבנתם את הרעיון.
שלא כמו הרומנים המפורסמים, הסרט, שאורון כבר הרחיב עליו במילים בעברינו, מתקדם בקצב של סרט נורמטיבי, כזה שיש בו קאטים מדי פעם. הצלחה נוספת שלו היא המשחק המצויין, בעיקר של ג'ורג' פיסטרינו בתפקיד הראשי. אבל משחק מצויין הוא סוג של סטנדרט בקולנוע הרומני (להוציא אולי את "מורגן", נציג רומניה לאוסקר בשנת 2011. איזו נפילה).

גם "בדרך החוצה" (Outbound) שהוקרן בפסטיבל חיפה של שנת 2011 היה מעט שונה מסרטי הדגל של הקולנוע הרומני אך הוא לא הותיר חותם גדול מדי.
בפסטיבל חיפה של שנה שעברה, לעומת זאת, אחת ההפתעות הגדולות ביותר היה סרט רומני קטנטן אבל אינטנסיבי להחריד בשם "כולם במשפחה שלנו" (Everybody in Our Family או  Toata Lumea din Familia Noastra אם אתם דוברי השפה).
הסרט של רדה ג'וד מתחיל בגבר שמתעורר בדירתו הקטנה ויוצא לפגוש את בתו שחיה עם גרושתו והוריה. כמה דקות אחרי תחילת הסרט, כאשר הגיבור מגיע לבקר את הוריו, כבר אפשר להבחין שלא מדובר בדרמה רומנית כבדה כפי שהורגלנו לצפות, אבל שום דבר לא מכין אותנו למה שהולך לבוא בהמשך. הגיבור (סרבן פבלו בהופעה מדהימה!) מגיע לאסוף את ילדתו לטיול, אבל חמו-לשעבר מסרב לתת להם לעזוב לפני שהאמא תשוב מסידוריה. במהירות מסחררת הסרט הופך לדרמת מתח מרתקת וכמעט מורטת עצבים, שמתרחשת כמעט כולה בדירת ארבעת החדרים הקטנה והעירונית.
הסרט מטפל באופן מעורר השתאות בנושא האבהות השבורה ומעלה שאלות מעניינות לגבי אופיו של הגיבור שהולך ומתפורר אל מול עינינו בתהליך תסריטאי מדויק וגורם לנו לשאול שאלות לגביו ולתהות האם שפטנו אותו כראוי בהתחלה והאם אנחנו יכולים להבין את מניעיו.

על אף ש"כולם במשפחה שלנו" הוא סרט אדיר, הסרט הרומני הטוב ביותר שאני ראיתי הוא סרט שגם יצא לקולנוע בשנת 2007 ואף הוא השתתף באותו פסטיבל קאן. שמו הוא "קליפורניה חולמת" והוא טומן בחובו גם טרגדיה גדולה.

"קליפורניה חולמת"

כריסטיאן נמסקו התחיל לערוך את סרטו הארוך הראשון כאשר היה בן 27. "קליפורניה חולמת" היה הפקה גדולה בסדר גודל של הקולנוע הרומני ונמסקו כבר היה ידוע למדי מכיוון ששנה לפני כן הספיק להתקבל לפסטיבל קאן עם סרט באורך של כ-50 דקות, "מרינלה מדירה 7-פ".
לקראת סוף עריכת הסרט, נמסקו נהרג בתאונת דרכים וסרטו הושלם לאחר מותו. הוא זכה בפרס מבט מסויים של קאן, בזמן ש"ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" לקח את הפרס הגדול.
ב"קליפורניה חולמת" ('California Dreamin) לקח נמסקו סיטואציה שקרתה באמת וסביבה טווה (הוא מתחלק בקרדיט הכתיבה יחד עם עוד שניים, טודור ויקאן וקת'רין לינסטרום) אלגוריה נפלאה על מצבה של רומניה והתוצאות ההרסניות של ההתערבות האגוצנטרית של ארצות הברית בענייני הפנים.
עלילת הסרט מתרחשת בכפר רומני נחשל הנשלט על ידי ראש עיר מושחת. את תחנת הרכבת שקבועה בכפר מנהל איש מבוגר שטראומה מילדותו גרמה לו לייחל לצבא האמריקני שיבוא להושיע אותם. וכך קורה שרכבת עמוסת חיילים ואמל"ח מצבא ארצות הברית מגיעה לתחנה ומתעכבת שם. נוכחותם של החיילים לא רק שמשנה את הדינמיקה של תושבי הכפר, היא גם מביאה את המצב השביר לנקודת רתיחה שתסתיים בטרגדיה.

העדרותו של הבמאי משלבי סיום העריכה בהחלט בולטת לקראת סופו ואורכו הרב לעיתים מפיל את המתח, אבל הסיפור המעולה והדמויות הנפלאות שנכתבו לסרט (בגיבוי משחק מצויין) הופכות בעיני את "קליפורניה חולמת" לסרט הרומני הטוב ביותר שנעשה, על אף שלמרבה הצער נדמה שהוא נשכח מעט בשנים שחלפו.