ספיישל טרנס מאליק: טקסים וטקסיות בקולנוע של הבמאי

למקרה שהצטרפתם אלינו זה עתה: ביום שישי הקרוב, ה-31.5 בשעה 11:00 בדיזנגוף סנטר, יוקרן סרטו החדש והמדובר של טרנס מאליק, "אל הפלא" ("To the Wonder"). מדובר בפרק ראשון מתוך מיזם משותף של קולנוע לב וסריטה, בו סרטים שלא מתוכננים לצאת להקרנות מסחריות בישראל יזכו לגאולה חד פעמית ולאחר מכן יתקיים דיון בהשתתפות חברי הבלוג והקהל באולם. אנחנו קוראים לזה "סרטים מחוץ לזרם", וכרטיסים למפגש הראשון אפשר כבר לרכוש באתר של קולנוע לב (בריבוע האדום של הזמנת כרטיסים בוחרים בבית הקולנוע "לב תל אביב" ובסרט את "סרטים מחוץ לזרם – אל הפלא" ומשם זה זורם). בעקבות המאורע המרגש, הקדשנו כמה פוסטים בבלוג לקולנוע הייחודי של היוצר האמריקאי המוערך והמעט שנוי במחלוקת – אור חזר אל "הקו האדום", עופר כתב על "ימים ברקיע" וכעת הגיע תורי עם טקסט המתעסק במוטיב יותר מאשר בסרט ספציפי. תמצאו בו גם התייחסויות אל "העולם החדש", מה שאומר שיחד עם הטקסט הוותיק של עופר על "שביל הזעם" ו"עץ החיים", כיסינו את כל מכלול היצירה של הבמאי.

את הפוסט אפתח בדרך בה אני לעולם לא נוהג להתחיל טקסטים – בציטוט:

"למחרת היום חזר הנסיך הקטן ונפגש עם השועל. הלה פנה אליו ואמר:
מוטב לשוב יום-יום באותה שעה. אם תשוב, למשל, בשעה הרביעית אחר הצהרים, אתחיל להיות מאושר עוד בשעה השלישית. ככל שתקרב שעת הפגישה ארגיש עצמי מאושר יותר, ובהגיע השעה הרביעית אתחיל להתרגש ולדאוג. אז אדע לראשונה את מחיר האושר! אך אם תבוא בכל שעה שתהיה, לא אדע אימתי עליי להתכונן בליבי… כי גם בעניין זה יפה כוחם של טקסים קבועים.
מה זה 'טקס'? שאל הנסיך הקטן.
גם זה מן הדברים שהוזנחו יתר על המידה – ענה השועל – והרי זהו מעשה המבדיל יום אחד מכל יתר הימים ומייחד שעה אחת מכל השעות האחרות. הרי למשל, טקס המקובל אצל ציידי:
כל יום חמישי בשבוע נוהגים הם לצאת במחולות עם נערות הכפר. לכן היום החמישי הוא בשבילי יום שכולו טוב! כי אותו יום יכול אני להרחיק לטייל עד הכרם. אילו רקדו הציידים בכל שעה שהיא, ככל העולה על רוחם, היו כל הימים דומים זה לזה ולעולם לא הייתי זוכה ליום חופשה ומרגוע".

האמת, אני לא ממש יודע מה היה חושב טרנס מאליק על ציטוט מתוך הספר "הנסיך הקטן" כפתיחה לטקסט הדן בסרטיו. מצד אחד, מאליק שעליו קראתי ואותו שמעתי עושה רושם של אדם בעל הילה וחשיבות עצמית של אינטלקטואל, אולי אפילו אגזים ואומר של פילוסוף. או לפחות חובב פילוסופיה כבד. ספרו של אנטואן דה-סנט אקזפרי, לעומת זאת, נחשב לקליל יותר, על אף שהוא כן משוטט בספרות גבוהות. כאן מגיע ניגוד יחסי, בעיניי לפחות, בין מאליק לספר – הקולנוען שנחשב דווקא ליוצר בעל עומק ומימד רוחני ניכר, תמיד נתפס אצלי כמייצר סרטים שנוגעים בפשוט ובפשטני. אין זה נאמר לגנאי, אני חושב שזהו סוד כוחו, או אולי אחד מהם. מאליק יכול לערוך סיקוונס שלם של תמונות יפות וסתומות על רקע מוזיקה שהיא קלישאה של "רוחניות", ואז למהר ולהסביר בדיוק את רחשי ליבן של הדמויות המלוות את הסרט, באמצעות קריינות שהיא שיא הישירות.

למקרה שזה לא הובהר, אחקה את המאסטר ופשוט אכתוב זאת – באופן אישי, אני לא חבר במועדון המעריצים של טרנס מאליק. אבל בכל סרט שלו יש לפחות רגע או שניים שבהם אני עובר מהערכה יבשה (בכל זאת, קולנוע לא חסר לו) אל אותה התפעלות שתוקפת תדיר את שוחריו המושבעים. הרגעים הללו נוגעים בדרך כלל לאופן בו מאליק מתאר, מצלם ועורך טקסים. כל סוג של טקס, ואם לחזור לקטע מתוך "הנסיך הקטן" עימו פתחתי – כמעט כל דבר יכול להיות או להיראות טקסי, זה תלוי רק באופן בו ניגשים אליו. זו הסיבה בגינה בחרתי בציטוט הדי שחוק הזה – הוא מדגים היטב כיצד טקס של האחד הוא בעל משמעות שונה לחלוטין עבור האחר. וכאשר מאליק ניגש לתאר את הנשגב שבשגרתי, או את הניצוצות שעפים כאשר השגרה נשברת – אני לגמרי שלו.

חישבו למשל על "ימים ברקיע" (Days of Heaven). מהו הרגע הזכור ביותר בסרט? האם זו מתקפת הארבה? הגעת הקרקס המעופף? סיקוונס הרכבת? או אולי איזה דווקא איזה רגע קטן, איזה מבט הדדי, בין דמות זו לאחרת? עבורי, זהו הקציר הראשון. תיאור תכליתי וחסר פאר של עבודת הכפיים ונסיעתם האיטית של כלי הרכב, החוזר על עצמו מדי שנה ולכן בהחלט נחשב לטקס, לדעתי. בניגוד למהלך העניינים בין הדמויות, או לקריינות שאני מודה שלא תמיד הבנתי – ברגע שהחל הקציר הרגשתי כאילו ממש הייתי שם. לאחר הצפייה, נדמה לי שאני יודע את כל מה שצריך לדעת על קציר, אך ורק על סמך הסיקוונס הזה, המונוטוני והמפורט עד זרא. וכאשר העניין אכן חוזר על עצמו בהמשך הסרט, כלומר בשנה שלאחר מכן, אודה שהתרגשתי. מאליק נמצא בשיאו, לפחות עבורי, כאשר הוא מתחבר דווקא לפשוט, לאדמה, ולא לטמיר, לשמיים. לא לחינם נפתח הסרט ששמו גם מכיל את המילה "רקיע" וגם מאזכר מפורשות את התנ"ך, אולי החומר הכי רוחני ביקום – דווקא בסצנה של עבודה במפעל.

בבואו לתאר טקסים קונבנציונאליים יותר, אך גם מגדירי חיים יותר, מאליק שב ומשחק על התפר בין השגרתי למה שמעבר לשגרה. אני מתכוון בעיקר לנישואין, לידה, ומוות. ב"העולם החדש" (The New World), יש המון טקסים, חלקם יפים כשם שהם מחרידים, כאשר אחד הזכורים שביניהם הוא התמונה שבראש הפוסט. רבים מביניהם זוכים להקבלות כאלה ואחרות במהלך הסרט, למעין טקסי מראה, וכך גם להשוואות בין שני העולמות שמתנגשים בו – ישן וחדש, מתורבת ופראי. כמו למשל טקס החניכה של קפטן סמית' על-ידי האינדיאנית שתהפוך לאהובתו. הוא מלמד אותה מילים באנגלית, והיא מנסה ללמד אותו את אותן המילים בשפתה. אבל רק אחת מהם עובר תהליך של למידה, של תרבוּת. זוהי תמצית הסרט כולו בסצנה אחת. לעומת זאת, רגע מכריע כמו חתונה מתואר בקצרה – כמה שוטים, פעמון מצלצל וקאט. טבעת על אצבע. ממש כמו החתונה ב"ימים ברקיע", אולי אפילו רגע זהה עד לרמת המשפטים שנאמרים. הפירוש שלי – את החתונה האמיתית, את הקשר הכביכול בלתי שביר בין שני אוהבים, הראה לנו מאליק בסצנה הקודמת שתיארתי, סצנת החניכה. ולא לחינם מדובר בשני אוהבים שונים בשני המקרים.

גם שני הטקסים הגדולים ביותר שניתן להעלות על הדעת, הכניסה והיציאה אל העולם הגשמי שלנו, מתוארים אצל מאליק כאסופה מהירה של רגעים שקשה לאצור בזיכרון. חלקנו היינו רוצים שרגע כמו מות אדם אהוב ייעלם מיד, אבל הוא נמשך ונמתח. שוב כמו ב"העולם החדש", שבו האבל מוצג לנו בשלבים מבולבלים – ההכרה המיידית, ורק אחר-כך ההודעה על האירוע הטרגי, האבל המתמשך, חזרה לזכרונות וכו', עד לכדי התעסקות תמידית עם האירוע מאותו רגע בסרט ואילך, כל הזמן ברקע, עד לגאולה. ב"עץ החיים" ("The Tree of Life"), לעומת זאת, דמות האם המתאבלת על מות בנה מפחדת מן הזמן שיחלוף – הוא לא יביא מזור לכאבה, והכאב הזה הוא כל מה שנותר לה מבנה ולכן היא נאחזת בו. עוד כפי שמתואר ב"עץ החיים", היינו גם רוצים שרגע כמו לידה של צאצא אהוב יישאר לנצח ויישמר לתמיד כרצף בהיר של אירועים. אבל בסרט הנ"ל זהו מונטאז', רסיסי זיכרון, כף רגל זעירה בתוך כף יד על רקע חדר לבן בצורה לא ריאליסטית. הטקס הוא החשוב, הסימבוליקה, והוא מה שנזכור. הטקס הוא ניסיון של האדם להכתיב לאירוע מסויים כיצד להיחקק בזיכרון שלנו, ניסיון לאלף את הטבע האנושי ולהכפיף אותו לרצוננו. ובתור במאי שתמיד מאדיר ומפאר את הטבע תוך שהוא מקביל אותו לנפש האדם, זו הנקודה בה אני מסוגל להתחבר אל מאליק כיוצר בעל אמירה.

שיא השיאים של הקולנוע הטקסי של מאליק, לפחות לדעתי, מצוי בסרטו האחרון עד "אל הפלא" – אותו "עץ החיים" הקונטרוברסלי. אני מודע לכך שיש אנשים שצחקו בו בקול רם, נטשו את האולם ומה לא, אבל אם לא היה קיים סיקוונס בריאת העולם בתוך הסרט, אני ממש לא בטוח שהייתי שורד את הצפייה בו. לפתע, ללא אזהרה מוקדמת, מאליק נוטש/לא-נוטש את הסיפור על המשפחה האמריקאית המשעממת עד כדי צביטות עצמיות (תסלחו לי, אני בטוח שהיה מי שהתחבר לסיפור ואין לי כוונה לזלזל בו), לטובת התיאור הכי מוחשי שאי פעם ראיתי בקולנוע או בכלל לאותו רגע שהתחיל את הכל. נקודת הפתיחה של כל הסיפורים כולם. גם בריאת העולם מתוארת אצל מאליק יותר כמו טקס מאשר תהליך קונסיסטנטי, וזה הכי קרוב שאוכל להגיע ללהיות שם בעצמי. נדמה לי. ועל כך אני לא רק מודה למאליק ולקולנוע שלו, אלה אף מוריד בפניו את הכובע ואפילו את חומת הציניות.