"טראנס", סקירה

דני בויל הוא אחד מן הבמאים הבריטים המצליחים והידועים ביותר, כזה שכל סרט שלו מעורר עניין. במהלך שני העשורים האחרונים, הוא הצליח לייצר לפחות סרט פולחן אחד ("טריינספוטינג") וגורף אוסקרים ענק אחד ("נער החידות ממומבאי") ועוד מספר לא קטן של סרטים מגוונים שיש אנשים שישבעו בשמם – סרטי מתח, קומדיות רומנטיות עם אלמנט על-טבעי, סרט מד"ב ואו/אימה, קולנוע ריאליסטי או קולנוע רוחני. בויל נע בין סוגים שונים של קולנוע לאו דווקא קונבנציונאלי. ולכאורה, בויל היה אמור להיות במאי שאני מאוד אוהב. אולם, בפועל רוב סרטיו השאירו אותי די אדיש וחלקם אפילו די עיצבנו אותי, לפחות בצפייה הראשונה. יחד עם זאת, איני יכול להכחיש כי מדובר בבמאי בעל תעוזה ושליטה גבוהה במדיום הקולנועי, שניחן ביכולת לכפות את סגנונו על כל ז'אנר ושיודע לעמוד עם האצבע על הדופק לגבי חידושים טכנולוגיים והכיוון אליו הקלנוע צועד.

אבל ברוב סרטיו אני חש שיש ריקנות אינטלקטואלית במסווה של תחכום, רדידות במקומות בהם היה צריך לבוא העומק. דווקא משום שסרטיו שואפים לאמירה לא שגרתית ולפעמים אף לשבירת המצופה מהם, יש בכך משהו מתסכל ולא תמיד הכישרון הטכני של בויל מצליח לחפות על התסכול הזה. המרהיב שלו, לרוב לא מרהיב מספיק. יחד עם זאת, אין ספק כי הוא אחד מן הבמאים היעילים ביותר היום בבניית קצב ייחודי לסרטיו. בדרך כלל, מדובר בקצב של אוסיין בולט (בכל זאת, בויל ביים גם את טקס הפתיחה של האולימפיאדה). הוא חובב עריכה קצבית בדרגות שבטח גרמו לאורך השנים ללא מעט התקפי אפילפסיה.

כל הנתונים האלו הופכים את דני בויל למתאים לבימוי "טראנס" (Trance), רימייק לסרט טלוויזיה מלפני עשור. לא רק משום שהעלילה מהירה וכוללת יותר תפניות דרמטיות וטוויסטים מאשר כל הקריירה של היצ'קוק, אלא גם כי מדובר בסרט שלמרות שהוא עוסק לכאורה בנושאים מורכבים, העיקר שלו הוא למעשה הקצב וההנאה מיצירות אמנות. לכן, באופן די מפתיע מצאתי את עצמי נהנה מן הסרט, דבר שהרבה מאוד זמן לא קרה לי בסרט של בויל, במאי שלמרות שהוא תמיד מסקרן אותי, כמעט תמיד הוא מתסכל אותי.

עלילת "טראנס" מתחילה עם דמותו של סיימון (ג'יימס מקאבוי), מומחה לאמנות שעובד בבית מכירות פומביות. בראשית הסרט הוא מסביר לשאר הדמויות בסרט, או לקהל, את ההיסטוריה של גניבת יצירות אמנות מבתי מכירה פומבית – מן העבר הקל עד להווה הקשה יותר, אך הלא בלתי אפשרי. האמירה "אף יצירת אמנות לא שווה חיי אדם" נראית חשובה. במהלך דבריו אנו גם מתחילים להיות עדים לשוד, שמבצעת קבוצת גנבים בראשות פרנק (וינסנט קאסל). כאשר הקבוצה מסיימת את השוד, היא מבחינה כי הציור הגנוב נחטף מהם במהלך הפעולה, מהלך שרק סיימון, שמתברר לא במפתיע כי היה שותף לפשע, יכל לבצע. הגנגסטרים הקשוחים רוצים לדלות מסיימון מידע על מקום התמונה והוא דווקא היה שמח לעזור ולשמור על כל אצבעותיו, אך במהלך השוד חטף מכה ולכן לא זכור דבר מאותו היום – בראש ובראשונה את מיקום הציור. בצעד של ייאוש, פרנק מציע לסיימון לעבור טיפול בהיפנוזה, סיימון בוחר באקראי את המטפלת אליזבת, אולי בגלל שהיא נראית כמו רוסריו דוסון.

בנקודה זו של הסקירה אתם עלולים לחוש כי גיליתי לכם יותר מדי מעלילת הסרט, אך למעשה מה שתיארתי הוא ברובו פרולוג לעלילה עצמה. הקצב מהיר, כבר אמרתי, אבל במקרה של הפתיחה הקצב מהיר וסוחף באופן המעורר ציפיות לסרט פשע חכם ואפקטיבי בהמשך. מה גם שחלק ניכר מן ההמשך יתרחש בתוך מוחו של סיימון, בעוד אליזבת' והגנגסטרים מנסים לדלות ממנו פיסות מידע. קצת כמו ב"התחלה" (Inception) של נולאן, אבל עם פשעים וטיפולים שיכולים עקרונית להתקיים גם בעולם של ימינו. וגם עם אבחנות שטחיות על גויה, או אמנות בכלל מפעם לפעם. אך הבעיה היא שעיקר הסרט קצת פחות עובד. הצילום הדיגיטלי של אנתני דוד מנטל (שותף קבוע של בויל) מרהיב כרגיל והתסריט שוזר הרבה מאוד פיתולים בלי לאבד יותר מדי את יכולת הריכוז של הקהל, גם אם ההיגיון הולך לאיבוד מהר מאוד. בעריכה ושילוב של מוזיקה, בויל הוא כישרון גדול.

הבעיה של הבמאי הינה שהוא מודע לכישרון הזה ולכן מנסה לענג את הקהל יותר מדי בעשייה המתוחכמת שלו. במקום כלשהו בדרך, הוא מאבד את בניית הדמויות, דבר שמוריד מעט מן הערך של הסרט הזה שבבסיסו הוא מותחן פסיכולוגי, או לפחות שאף להיות כזה. ועל מנת להיות פסיכולוגי באופן אפקטיבי, אנחנו צריכים להעריך ולהזדהות קצת יותר עם לפחות חלק משלוש הדמויות הראשיות, דבר שלא ממש קורה. זאת למרות שדומה כי השחקנים עושים עבודה טובה וכי התסריט מבצע מהלך מעניין, בו הסרט עובר להתמקד בדמויות שונות מדי פעם, גם כאשר חלק ניכר ממנו מתרחש, או מתרחש לכאורה, בתודעה של אחת מן הדמויות.

כל זאת לא בא לומר כי "טראנס" אינו סרט מבדר מאוד, ההיפך הוא הנכון: מדובר בסרט שמבדר הרבה יותר מהרבה סרטים אחרים שמוצגים עכשיו בקולנוע. הבעיה היא שלתחושתי הסרט שאף ליותר -הוא שאף להפתיע באמת, שאף לייצר עומק, להגיד משהו חתרני על נפש האדם, אהבה, פשע ואמנות. והקולנוע יכול לגעת בנושאים האלו ועדיין להיות מבדר מאוד. ב"טראנס", כמו ברוב סרטיו של בויל, עבורי זה פשוט לא קורה.