"סביונים" ו-"כותבים, סיפור אהבה", סקירה כפולה

סקירה כפולה על שני סרטים לאו דווקא ממש מדוברים שמציגים עכשיו בקולנוע. אחד מהם צרפתי והשני אמריקאי. באחד מהם יש מכונת כתיבה ובשני יש כותבים. שניהם עוסקים במשפחה. שניהם חביבים בדרכם. אין בניהם הרבה קשר מעבר לכך.

סביונים (Le Vent de me Mollets)

"סביונים" הוא סרט צרפתי המספר סיפור של ילדה על סף המעבר לגיל ההתבגרות. הסרט מתחיל בצילום של מכונת כתיבה ומסיים בפריז-פריים, כלומר בהקפאת התמונה על רגע בודד. אבל כאשר סרט צרפתי שעוסק בתקופה הזו של סוף הילדות/תחילת ההתבגרות עושה זאת, הוא שולח את הצופה (או לפחות אותי) לאחד מן הסרטים הצרפתיים הגדולים ביותר – "400 המלקות" של פרנסואה טריפו.

סרטו של טריפו הינו יוצא דופן מכמה סיבות, אחת מן המעניינות שבהן היא הפניית עורף לסיפורי התבגרות שגרתיים: בדרך כלל בסרטים על הגיל הזה הגיבור עובר תהליך של למידה, המתאפיין בין היתר על ידי מפגש עם המוות וגילוי המיניות. אצל טריפו המוות נוכח רק כתירוץ של הילד להברזה מבית הספר ועל החוויות המיניות הראשונות של הגיבור אנו לומדים רק בדרך אגב, כאשר הוא מספר עליהן בסוף הסרט – ככל הנראה זמן רב לאחר שהתרחשו בפועל. סיפור הגדילה שמספר טריפו נע בקווים אחרים והוא לא כולל השלמה עם סמכות ההורים ובסופו של דבר מכיל רק רמז קטן לגדילה של אותה דמות: החפץ האקראי שהגיבור גונב הינו מכונת כתיבה. מאחר וטריפו ביים עוד מספר סרטים בכיכובה של אותה דמות, הצופים שצפו בכל הסדרה יודעים כי מדובר בגניבה סימבולית: העבריין הצעיר יהפוך בסופו של דבר להיות סופר.

ומה הקשר בין כל זה לסרט שעולה עכשיו לאקרנים, "סביונים" שביימה קארין טארדיו על פי ספרה של רפאל מוספייר? לכאורה, לא הרבה. במבט ראשון עלילת "סביונים" הולכת כמעט בצמוד לתבנית של סרט התבגרות: הגיבורה חיה בבית אחד עם הורים שכבר לא מפגינים אהבה זה לזו; היא חווה קשיים בבית הספר, מעריצה ילדה שלא מתייחסת אליה, חולמת על הצטרפות למועדון בארבי ויוצרת חברות עם ילדה בת גילה אשר "מדרדרת" אותה לבצע עבירות משמעת, תוך כדאי שהיא מפתחת התאהבות באחיה הגדול של אותה ילדה. בנוסף, השעשועים עם החוקים שמבצעת החברה החדשה יובילו את הגיבורה גם להצצה ישירה על מבוגרים המקיימים יחסי מין, ולקהל נותר רק לנחש באיזה אופן יגע העימות עם המוות. כנהוג ברבים מן הסרטים, גם להורים יש עלילות משנה לא זניחות: האב כבר לא ממש חושק באם אבל אולי חושק באמה של חברתה של ביתו; האם היא רופאת עיניים המטפלת בגבר המאבד את ראייתו. בנוסף, הסרט מתרחש בשנת 1981 מה שמאפשר להפוך את האב ליהודי ניצול שואה ואת האם למהגרת מצפון אפריקה, מה שמאפשר לסרט לגעת בקלילות בנושאים מורכבים שלפעמים מהנה לגעת בהם בקלילות.

לא שיש משהו רע בהכרח בהיצמדות של הסרט לנוסחאות בתחום התסריט ובתחומים אחרים. זאת מכיוון שהסרט עשוי באלנגטיות ויודע לשלב במינון נכון פרצים של ויזואליה יצירתית יותר. יש בו מספיק דברים שהופכים את הקלישאתי למרגש, את הצפוי למעניין ואת הבדיחות הצפויות למצחיקות, לפעמים מצחיקות מאוד. צוות שחקנים מיומן תורם גם הוא להצלחת הסרט. באופן לא שגרתי, למרות שקו העלילה העיקרי קשור בילדוֹת, הן (ג'ולייט גומבר ואנה למארצ'אנד) לא גונבות את ההצגה. ככה זה כשאת ההורים מגלמים אניס ג'וואי ודני פודלידה והם רחוקים מלהיות השחקנים הכי מפורסמים בסרט: איזבל קארה מגלמת את אם הבחורה/האופציה לרומן עבור האב ואיזבלה רוסליני מקסימה בתפקיד קטן בתור פסיכולוגית. הודות לכל אלו, "סביונים" הוא סרט כמעט נטול נפילות ובעל כמה הברקות קטנות, גם אם בשום שלב הוא לא נראה כיצירת מופת או כסרט שיחרט בזיכרון לטווח הארוך. השעה וחצי שהוא לוקח עוברת די מהר וביציאה מן האולם יש סיכוי סביר לחיוך על השפתיים, חיוך שקיומו לאו דווקא סותר דמעות שאולי יצוצו במהלך הצפייה.

אבל צריך לחזור אל "400 המלקות", שמהווה בסרט יותר מושא תשוקה לקולנוע פרוע מאשר מודל ממשי לחיקוי. מכונת הכתיבה שבסרט קשורה לאקט מסוים של מרמה שמבצעת הגיבורה, אבל באופן יפה הסרט לא רומז על עתידה ולא משתמש בכתיבת המכתב – שמופיעה בהתחלה אך מתייחסת למאורע עתידי – כדבר משמעותי יותר ממה שהוא: רגע קטן של מימוש תשוקה בילדוּת. הסרט הוא קטן באופיו, דווקא משום שהוא משכיל להבין שבגיל הזה, גם אירועים לא דרמטים יכולים להיראות כמשני עולם. והסרט גם מבין שבקולנוע בידורי צריך לא רק התבגרות הדרגתית, אלא גם אירועים דרמתיים ומוסר השכל ואלו מגיעים במקומות הצפוים והטובים. לא כל סרט יכול להיות "400 המלקות" אבל גם להליכה על פי הספר בלי ליפול צריך לא מעט כישרון.

כותבים, סיפור אהבה (Stuck in Love)

בואו נדבר רגע על שמות. הסרט המדובר נקרא במקור רק "Writers" – כותבים, נקודה. כי הרי מאחר וזה סרט סביר להניח שיש בו גם סיפור אהבה – ככה זה בסרטים. יש בשם העברי ניסיון להגדיר את הז'אנר כבר בשלב השם, להבטיח לצופים כי הם נכנסים לקומדיה רומנטית, מקסימום דרמה רומנטית. שלא יחשבו שהם נכנסים למותחן הריגול או לסרט הפורנו "כותבים". לאחר הצפייה בסרט, עולה בי התחושה כי אולי מתאים יותר השם "כותבים, סיפור משפחתי". כי למרות שלכל אחד מבני המשפחה יש עלילה רומנטית ויש כמובן גם אהבה בתוך המשפחה, אני חש כי הדגש הוא דווקא על הקשר בין בני המשפחה, דווקא בתקופה בחיים בה הם רוב הזמן הפסיקו לחיות בבית אחד. אבל יש למתן את הזעם על השם העברי כי מפיצים הם מפיצים בכל העולם – בארה"ב הסרט לבסוף הופץ תחת השם "Stuck in Love" שלא אומר דבר על הייחוד של הסרט ולא מסגיר לנו שמדובר במשפחה של כותבים, דבר שהוא התמה הייחודית בסרט.

מי נמצא במשפחה? האב (גרג קינר שמשחק טוב מבדרך כלל) הוא סופר מאוד מצליח, זוכה פרסים וחצי סלבריטי רק בזכות הכתיבה. והוא הוא אכן תקוע באהבה לאשתו (ג'ניפר קונלי) שעזבה אותו לטובת גבר צעיר יותר – הוא עדיין משאיר לה צלחת בשולחן בארוחת חג ההודיה, מקווה שהיא תשוב למרות שתפסה אותו מציץ לביתה החדש. מדי פעם הוא שוכב עם שכנתו היפה והנשואה (קריסטין בל), בעיקר על מנת לשרוף זמן. הבת הגדולה (לילי קולינס) אוהבת מין מזדמן ונטול קשר רגשי, ועדיף לה אפילו לזלזל בבני הזוג הפחות חכמים ממנה. והיא כנראה מאוד חכמה – בגיל 19 היא כבר הצליחה למצוא הוצאה לאור לספרה החדש וזאת לאחר שהגישה אותו בעילום שם על מנת לא להשתמש בקשרים של אביה. במהלך הסרט היא תפתח קשר דווקא עם גבר (לוגאן לרמן) שהוא כל מה שהיא לא אוהבת, כלומר אינטלקטואל המדבר איתה על רגשות ומעוניין בקשר ארוך טווח. גם לגבר הזה יש צרות משפחתיות. לבסוף, יש את הבן הצעיר שעוסק גם בכתיבה יוצרת ,אבל במסגרת של שיעור בתיכון. הוא מתאהב בחברה לכיתה, רק שיש לה חבר אחר. והתמכרות לקוקאין.

העלילה מתרחשת לאורך שנה וכדרכם של סרטים אמריקאים, הסרט נפתח ומסתיים בסעודת חג ההודיה, החג שמסמל משפחתיות במסורת האמריקאית ולכן פתח וסיים מספר לא קטן של סרטים, גם אם מתוכם רק "חנה ואחיותיה" של וודי אלן זכה להיות זכיר גם לאחר שנים רבות. בישול הודו ממולא בבירה וברביקיו בתחילת הסרט מרמז כי לא רק שמדובר במשפחה של כותבים, אלא במשפחה כל-אמריקאית. במידה רבה, גם הגירושין והעזיבה של הבת לעיר קצת מרוחקת מאפיינים את המשפחה האמריקאית. עם כמה שהאמריקאים אוהבים לדבר על ערכי המשפחה שלהם, אחוז הגירושין בארצות הברית גבוה מאוד ויש הרבה צאצאים שרואים את משפחתם רק בחגים הספורים. במהלך הסרט, המשפחה תלמד להיפגש לעיתים קרובות יותר וכל אחת מן הדמויות תלמד מבני המשפחה האחרים לשנות את חייה לכיוון פורה יותר – להכניס בהם יותר פראות, או יותר עידון.

כמו "סביונים" גם הסרט הזה נע בצמידות רבה לנוסחות התסריט, כאשר במקרה הזה מצטרפת גם נוסחתיות בכל מרכיבי הבימוי, כגון סוג המוזיקה בה נעשה שימוש והרגעים בהם היא נכנסת, או שימוש בנאלי ויעיל בבניית דמויות דרך המיזנסצנה.

הערך המוסף של הסרט, שאמור לתת לו את הגוון הייחודי, הוא העיסוק בספרות. לא רק דרך כתיבה אלא גם דרך המון אהבה לספרות אמריקאית קלאסית ועכשווית של הדמויות, כולל ציטוט של סופר ידוע פעם בכמה דקות, דבר שאמין משום שכך הם פני הדברים במשפחה בה האב סופר ידוע והילדים (בעידודו הפעיל, אך גם מתוך רצון) הולכים בדרכו. באופן אמין אף יותר, דומה כי האם פחות בעניין של אזכור יצירות קאנוניות פעם בכמה דקות. הדבר הזה סיקרן אותי לגלות האם הסרט הוא עיבוד של ספר או שאולי הבמאי/תסריטאי  ג'וש בון היה בעברו סופר – אך לא מצאתי לכך עדויות. יש לציין כי האהבה לספרות מעשירה מאוד את הסרט, אך לא מדובר בבחירה מקורית במיוחד של ספרים לציטוט, אם כי יש בכך מידה של אמינות: טבעי יותר שנער בן 16 יסגוד לסטיבן קינג ולא לפיליפ רות' או לוויליאם פוקנר.

"כותבים, סיפור אהבה" מנסה לשלב בין דרמה לקומדיה, בין עלילה צפויה ומוכרת לבין הפתעות ברגעים הקטנים, בין יצירה מיינסטרימית לפי כללי הז'אנר לבין אמירה אישית של הבמאי/תסריטאי. הסרט כולו עשוי במקצועיות, ולמרות זאת, לתחושתי ניתן לומר כי הוא נע בין רגעים מוצלחים לרגעים שממש לא עובדים. ברמה כזו שישנם רגעים שהרגישו לי מוכרים מדי ומעט מביכים בבנאליות שלהם, לצד רגעים שהצליחו לרגש אותי ובגדול עבדו היטב. כלומר, מסוג הסרטים שבשורה התחותנה אנשים יגדירו כ"חביבים" או כ"יומית מוצלחת". אבל יש בסרטים האלו הרבה יותר – הם לא שואפים להיות סתמיים, והם אכן לא סתמיים, גם אם בסופו של דבר חוסר האחידות של התוצאה מונע ממנה להתרומם לדרגה של סרט שישאיר את חותמו לטווח האורך. הסרט הזה נעשה מליבו של היוצר ג'וש בון והוא השקיע בו את כל נשמתו. אולי בסרטיו הבאים היכולת שלו להיות מקורי ומעמיק תשתפר והסרטים יהפכו למדוברים יותר. שליטה בטכניקה הקולנועית כבר יש לו.