גירודים: סקירות בזק על סרטים חדשים ורצים (אפריל 2013)

תייגו תחת פוסט פיילוט לפינה חודשית שאנחנו מרגישים כי חסרה בבלוג – בסוף כל חודש נשפוך כאן את דעתינו הקצרות (יחסית אלינו) לגביי כל הסרטים שעלו לאקרנים לאחרונה, או שעדיין מוצגים, ויש לנו מה להגיד עליהם. שגירד לנו לכתוב עליהם אבל לא רצינו להעמיס מספר סקירות וניתוחים כמספר הכותבים בבלוג וקצת התפזרנו בין הבלוג לבין האתר של עכבר העיר. מה גם שמאז שאין לנו מהדורת שבת, אבל כותבים חדשים דווקא כן, הרגשנו שקצת חסר מעין פוסט סיכומי שכזה. היתרון מבחינתכם כקוראים – נכון רציתם מאוד לדעת מה חשב עופר על "חלודה ועצם" והתבאסתם לגלות שדווקא אני חתום על הסקירה? מעכשיו זה פתיר, רק עניין של סבלנות.

אז חוץ מ"חלודה ועצם", בפנים כבר מחכים לכם טקסטים קצרים/קצרצרים על – "בדרכים", "לעוף מהתרגשות", "המוצא האחרון", "עלטה", "ספרינג ברייקרס", "אבדון", "עמק תפארת" ו-"להישאר בחיים". זו גם הזדמנות טובה לסייע לנו באיזור התגובות ולהמליץ או להזהיר מפני ההיצע הנוכחי של בתי הקולנוע.

שנתחיל?

בדרכים
(On The Road)

עופר:
מדובר בספר קשה מאוד לעיבוד, אבל אם יש משהו שהסרט של וולטר סאלאס מוכיח זה כי ניתן לעבד את הספר ליצירה מעניינת – רק שסאלאס אינו היוצר עם החזון הקולנועי לעשות זאת. יש בסרט מעט רגעים של יצירתיות קולנועית אמיתית והרבה רגעים של נאמנות מוחלטת לכתוב בספר – ועיבוד הצמוד לטסקט המקורי הוא רחוק מלהיות עיבוד של רוח הספר, בטח שבמקרה הזה. בכל זאת, הסרט מספק גם רגע מרגש ויפה אחד בו נעשה שימוש ביכולת של הקולנוע לתאר בדימויים דברים שהספרות לא מסוגלת לבצע – הרגע בו מאהבת זמנית נפרדת מן הגיבור ושניהם פונים לכיוונים הפוכים בשביל. זה עובד יותר טוב כתמונה. אבל יש בסרט הרבה דברים שלא עובדים ואין לי את הרצון לפרט את כולם.

– אורון כתב על הסרט לעכבר מדור די.וי.די, בימים שלפני הגעתו ארצה

עמק תפארת

אור:
האמת שלא צפיתי בסרט מאז הקרנתו הראשונה בפסטיבל ירושלים לפני שנתיים וחצי, אבל הרושם מאז עוד נותר ואפילו התחזק. מדובר ביצירת ביכורים יפהפיה שכבשה אותי לאט אך לחלוטין. זוהי גם אחת מעבודות הצילום היפות ביותר של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות (טליה 'טוליק' גלאון) והברקת ליהוק אחת רצינית (בתיה בר), שתיהן קיבלו מועמדויות לפרסי אופיר של 2011, על אף שהסרט יכל בקלות לצבור לעצמו עוד. הסרט גם מתהדר בהופעה מקסימה של שחקנית ותיקה ולא מוערכת כראוי, רות גלר.
אני בטוח שלא כולם יכולים או רוצים להתחבר לסיפור הקטן והמדוד הזה, אבל מי שיפתח את ליבו אליו יגלה סרט נהדר.

– אורון איגד יחדיו את רסיסי הטקסט שהתפרסמו בסריטה לביקורת אחת שלמה בעכבר העיר

חלודה ועצם
(De rouille et d'os)

עופר:
ספוילר! מיועד רק למי שראה את הסרט.
ואז מגיע הסוף הטוב, הסוף הטוב מכדי להיות אמיתי, סוף שמעניק גאולה באופן מסטי, שסוגר את כל החוטים בפשטות ובצורה הנוחה ביותר לגיבור. אבל הסוף הזה הוא סוכר שלא ממתיק את המהלך הכללי של הסרט, מן רגע של חמלה של היוצר עבור הצופים, שלא מבטל את השקפת העולם של רוב הסרט. וזהו סרט על אנשים שלא מסוגלים לאהוב או להיות הורים, ועל חוסר היכולת לטפל זה בזה. לכן, הסוף שטוב בצורה שלא יכולה להיות אמינה, רק מחזק בסופו של דבר את הייאוש מן החלקים האמינים של הסרט. ואם אתם לא מבינים מה שאמרתי לגבי הסוף – צפו ב"האדם האחרון" של מורנאו.

– לסקירה המאוד אוהדת של אורון על הסרט

אבדון
(Oblivion)

אור:
האמת שהופתעתי מהחיבה הכללית שהסרט הזה רכש לעצמו כי אני ממש לא הבנתי על מה המהומה. בעיני מדובר בשעתיים מרהיבות אך משומשות לחלוטין עם טוויסטים צפויים וקצת יותר מדי טום קרוז. אני מזמין אתכם לקרוא את דעתי המושמצת (לפחות על פי הטוקבקים) כפי שהתפרסמה ב"עכבר העיר און ליין" ואז להשאיר שם את דעתכם המנומקת בסגנון "המבקר הזה גרועעעעעע".

– הסקירה החיובית למדי של יניב

המוצא האחרון
(The Company You Keep)

אורון:
קצת רציתי לכתוב סקירה מלאה על החדש של רוברט רדפורד, אבל באמת שאין לי המון דברים להגיד על הסרט מלבד העובדה שהוא די משמים ויש בו הרבה יותר מדי פרצופים מפורסמים (ברצינות, אני נשבע שגם העצים והאבנים לוהקו לסרט רק בזכות רזומה קולנועי עשיר). אז אגיד שמאוד אהבתי את שאיה להבף (שכל אחד יכתוב את השם שלו איך שמתחשק, בסדר?) בסרט הזה. אני חושב שזו ההופעה המרשימה בקריירה שלו, או לפחות הכי טובה מאז "דיסטרביה" (Disturbia). להבף מגלם עיתונאי צעיר, שחצן, שאפתן, נרקסיסט, חסר ביטחון, מגלומן ונודניק שאין כדוגמתו. ומצליח להתחבב מיידית, באופן כזה שכל פעולה מרגיזה שלו דווקא מוסיפה לו נקודות זכות. כנראה שלהבף, על משחקו הנוירוטי והדברני, צריך פשוט לשחק דמויות שמנצלות היטב את כישוריו. וכנראה גם שהוא צריך להתרחק מסרטי קיץ גדולים ומטופשים (סרטי "רובוטריקים", "אינדיאנה ג'ונס 4") ושאולי בכל זאת יש בו משהו, שכנראה סירבתי לראות עד כה.
רדפורד, לעומת זאת, פשוט איבד את זה לגמרי. חשבתם ש"כאריות לכבשים" היה הרצאה טרחנית במקום סרט קולנוע? נסו להבין את המסר הבאמת מפגר שמתחבא בסרטו החדש – טרור זה בסדר, כל עוד הוא משרת את המטרות שהטרוריסט מאמין בהן. רדפורד כל-כך בטוח שהוא יודע מי הטובים ומי הרעים בפרשת הסטונדנטים הרצחניים נגד ממשלת ארה"ב בימי וייטנאם, אבל הוא לא יכול להיות טועה יותר בעיניי. לא רק כיוון שהמצב מורכב, אלא כי הוא אשכרה מצדיק רצח של חפים מפשע "למען השלום".

ספרינג ברייקרס
(Spring Breakers)

עופר:
האמירה האמנותית החזקה של הסרט אינה בסרט עצמו אלא ביחסי הציבור שלו – אני חושב כי אין דבר שמענג את הרמוני קורין יותר מן המחשבה של נערות צעירות המוחות על כך שאסור להן לרכוש כרטיסים לסרט של סלינה. יותר משהוא מבקש להראות לקהל המשכיל אלימות והקצנה של ריקנות של חופשת האביב – הוא מבקש לזעזע את הקהל של כוכבות הנעורים עם סרט שהוא ממש לא מה שהם, או הן, ציפו לו. אולי לכן יש בסרט הזה משהו שכל כך מרתיע אותי, בייחוד בחציו הראשון שהוא סוג של פורונוגראפיה הפוכה – סרט שנדמה לי שמנסה לבטל כל דחף מיני, דווקא בהצגה של צעירות וצעירים בלבוש מינימלי עד לא קיים. ובכלל, כי אין ספק כי מדובר ביוצר מוכשר מאוד, כפי שהחצי השני של הסרט מדגים. אבל התחושה שלי היא שעיקר האמירה שלו היא ביחסי הציבור וכי עיקר האמירה שלו היא ניסיון להכעיס ולעצבן את הקהל, שלא לדבר על זלזול ולעג כלפיי קהל המעריצות של השחקניות שלו. ולזה באמת שקשה לי להתחבר.

– אורון כתב על הסרט באתר עכבר העיר

להישאר בחיים
(Zaytoun)

אור:
ערן ריקליס עובד בקצב שאני לא חושב שיש לו אח ורע בקולנוע הישראלי. הוא מפיק ומביים סרט כמעט פעם בשנה בתקציבים גדולים וסקאלה מרשימה למדי, עם שחקנים זרים, אנשי צוות בעלי שם עולמי ולוקיישנים רחוקים ומסקרנים. כל זה טוב ויפה אבל הפעם, סרטו החדש, פשוט לא מחזיק. זה הליהוק הנוראי, התסריט המופרך והקלישאתי ואורך היתר שפשוט מנעו ממני להבין מדוע כל כך הרבה תקציב נשפך על הפרוייקט הזה, והאם לא היה ניתן לחסוך כמה דינרוס תוך כדי הידוק התסריט ומחשבה מעמיקה יותר על השוטים ועל בניית הסיקוונסים. זה מפתיע במיוחד בהתחשב בעובדה שזהו תוצר של איש קולנוע ותיק כמו ריקליס.

עלטה

עופר:
סרט שאני מאוד רוצה להיות בעדו, אבל פשוט לא מצליח לאהוב אותו. התיאור של חיי הומוסקסאול פלשתינאי בביתו בשטחים טוב מאוד ברובו ואמין – אבל בצד הישראלי של הקו הירוק התסריט נראה לפתע רדוד בהרבה וקטעי האקשן שנוספים לסרט פשוט נראו לי לא אמינים. הסרט הופך בהדרגה לסרט מתח/פעולה לא רע, אבל משהו בשילוב בין הנושא ה"חשוב" פוליטי לניסיון לייצר עניין הותיר אותי מול סרט פושר בסופו של דבר. סרט שיכול היה להיות הרבה יותר טוב, רק שקשה לי לשים את האצבע ולהגיד איפה בדיוק השיפור הזה יכול היה להתבצע.

– אור נלהב מהסרט באתר עכבר העיר

לעוף מהתרגשות
(Los Amantes Pasajeros)

אור:
סרטים של פדרו אלמודובר משולים בעיני לאתרי הכרויות: אתה לא רוצה להיות שם, אתה סובל ומתפדח כשאתה בפנים, אבל אתה ממשיך לחזור בכל הזדמנות רק מתוך איזושהי אופטימיות שכבר שכחת את מקורה ובגלל שמישהו מדי פעם מספר לך שקורים שם דברים טובים.
"לעוף מהתרגשות" נראה כמו סיטקום של החינוכית שבעיקר הביך אותי מתחילתו ועד סופו. אפילו המונח השקרי "אסתטיקה אלמודוברית" לא שם (אני אומר "שקרי" כי מדובר בסגנון גנוב וחקייני של במאים גדולים כמו דאגלס סירק ולואיס בונואל, שצופי אלמודובר לא היו מסכימים לראות את סרטיהם מלכתחילה).
הדבר הטוב ביותר שהסרט הזה הביא הוא שיש לנו עכשיו שנתיים של שקט, כי הלוואי שיכולתי להגיד "אני עם אלמודובר סיימתי" אבל ברור לי שגם בפעם הבאה אני אעמוד בתור. מישהו אמר לי פעם שקורים שם דברים טובים.

– הסקירה של פבלו, שעדיין שומר אמונים לאלמודובר

סקירות נוספות שלנו על סרטים שעלו החודש:

"הפוכים" (Upside down) – הסקירה של אורון.
"מאמה" (Mama) – אור סוקר את הסרט.
"חיים טובים יותר" (Une vie meilleure) – סקירתו של אורון.
"מחכים לסורקין" – הסקירה של עופר.
"סטארבק – תורם סדרתי" (Starbuck) – סקירת די.וי.די של אורון.