"לעוף מהתרגשות", סקירה

הסרט החדש של אלמודובר הוא כל מה שציפיתי לו: פארסה וולגרית, מצועצעת, בועטת, קלילה, אנרכיסטית, אווילית וסוטה. אני מודע לכך שלא כל אחד או אחת יוכלו ליהנות מפיסת ההגזמה הזאת, אבל אני רוצה להאמין שאם משתחררים ומאפשרים לאווירה הגרוטסקית לסמם אותנו, "לעוף מהתרגשות" (Los Amantes Pasajeros) יכול להפוך לחוויה מרוממת וממסטלת. ככה זה היה עבורי: הנאה צרופה. אבל ראו הוזהרתם, הסרט הזה בעיקר ידבר למעריצי אלמודובר המוקדם (וגם לאלה שלא מודעים שהם כאלה), ופחות לצופים שמכירים אותו בעיקר דרך המלודרמות המלוטשות והרכות בסגנון "פרח הסוד שלי", "הכול אודות אימא", "דבר אליה" או "לחזור".

בסרטו החדש חוזר אלמודובר לקומדיה הבוטה, זו שנהג לעשות בראשית דרכו והפכה אותו לילד הרע של הקולנוע הספרדי בתחילת שנות השמונים עם סרטים כמו "פפי לוסי בום ועוד נשים מההמון" שבו שתי נשים שמתאהבות ממבט ראשון עורכות היכרות דרך זה שהאחת משתינה על השנייה להנאתה; או "מה עשיתי שזה מגיע לי?" ובו אימא מוסרת את הילד שלה לרופא שיניים פדופיל, כי אין לה כסף לשלם על הטיפולים של בנה; או "מבוך התשוקה" ובו אחת מדמויות הסרט נאנסת שוב ושוב על ידי אביה שסבור שהיא אימה, אשתו שעזבה אותם. אני מניח שבשלב זה אפשר להבין את הרעיון: אלמודובר לוקח אלמנטים קשים, פרוורטים, לא נעימים בלשון המעטה ועושה מהם קומדיה אבסורדית ושחורה, שחורה מאוד.

כמובן, לא רק בקומדיות הפרועות זה כך. גם בסרטים ה"אהובים" של אלמודובר האלמנטים הפרוורטים והפרובוקטיביים קיימים, אך הם עוברים ערפול באמצעות שפה קולנועית רכה ומגרה. בולט במיוחד מקרה האונס ב"דבר אליה" שמסופר בצורה חושנית, ומטושטש דרך סיפור בסגנון של סרט אילם. השפה העדינה בסרטים של אלמודובר נמצאת שם כדי להסתיר את העובדה שאם נקלף את השכבות החיצוניות והמפנקות ניחשף לרוע אדיר ופרוורטי. אך זה בדיוק העניין. אסור להסיר את הרעלה, אסור לקלף את המעטה החיצוני, כי הוא נתלש כמו פצע וקורע אותנו מבפנים. אבל יותר מכך: הרעלה זה מה שמחזיק אותנו בחיים, המעטה החיצוני זה אנחנו, הדרך שבה אנו למדים לשרוד בעולם האכזר, הדרך שבה אנחנו לומדים למרות הכול לאהוב את הסובב אותנו, והדרך שבה אנחנו הופכים למי שאנו.

לכן, למרות שאני לא אוהב את כל סרטיו, אני חייב להודות שאלמודובר תמיד מרתק אותי כי הוא תמיד מאתגר את החוויה שלי, לוקח אותה אל הקצה וגורם לי לאי-נוחות מעוררת וקצר מוחי: אונס שמציל חיים? הגדרה מחדש של אותנטיות? קריסת ההגדרות המיניות? התעללות וכפייה כדבר נדיב לעשות לאחר? התמסרות לסוטה פדופיל כסיכוי לאהבה וחיים טובים יותר? נראה כי לפני כל סרט של אלמודובר צריך "אזהרת טריגר". וכשהקומדיה הפרועה מחליפה את העידון האלגנטי – כמו במקרה של "לעוף מהתרגשות" –  קשה יותר לייצר את הסובלימציה שהסרטים של אלמודובר מבקשים. וכאן האתגר: צריך להתמודד עם השטחיות הכי קלילה וצעקנית, כשהיא למעשה עוטפת רפש.

ספרדים על מטוס

"לעוף מהתרגשות" מספר את סיפורם של נוסעים במחלקת ביזנס בטיסה מספרד למקסיקו. לאחר שדבר מה השתבש ומסכן את המטוס בהתרסקות, צוות האוויר מחליט לסמם את כל הנוסעים במחלקה הרגילה ולהרדים אותם כדי שלא יהיו בפאניקה או יפריעו. לעומתם, חלק מהנוסעים במחלקת ביזנס עדיין ערים ומבקשים לדעת מה קורה. צוות הדיילים המקצועי להפליא יעשה מעבר ליכולותיו כדי לבדר, לשרת ולהרגיע את הנוסעים. כלומר, המטוס הולך להתרסק וכולם הולכים למות, אבל בינתיים חייבים להמשיך ליהנות. הפרינציפ הזה עומד מאחורי התפיסה הפוליטית של הסרט שמנסה כבדרך אגב לעסוק בצורה מטפורית בחרדות של ספרד בפני התמוטטות כלכלית.

במובן מסוים, "לעוף מהתרגשות" שואל את הקונצפט שלו מסרטים בסגנון "מרכבת הדואר" (Stagecoach) של ג'ון פורד. הבמאי האמריקאי שם בתוך מרכבת דואר במערב הפרוע הנוסעת אל מוות כמעט ודאי קבוצה של אמריקאים שנהפכים לנציגים מטונימיים של החברה כולה. בצורה דומה, גם אלמודובר מייצר מיקרוקוסמוס של החברה הספרדית ומכניס אל תוך מטוס נציגים שונים של השכבה החברתית שנוסעת במחלקת ביזנס ושמחליטה לאן פניה של ספרד מועדות. ובעוד המטוס מתקדם לקראת התרסקות, ה"עם" ישן ומסומם, בעוד מחלקת עסקים חוגגת. בין הדמויות ניתן למצוא מגדת עתידות (לולה דואניאס מ"לחזור"), כוכבת סקס לשעבר שנהפכה לבעלת בית בושת סאדו-מזוכיסטי איכותי (ססיליה רות מ"הכול אודות אימא"), איש עסקים, כוכב טלנובלות, זוג בירח דבש ועוד. כל דמות הולכת וחושפת את סיפור הרקע שלה בדרכים יצירתיות ומרעישות, וכך אנו נחשפים לביוגרפיות האבסורדיות של כל אחד ואחת.

אך מי שגונבים את ההצגה אלה שלושת הדיילים: פאחאס הנמוך השמנמן והמאמין (קארלוס ארסס גיבור "הקרקס האחרון" בתפקיד שונה לחלוטין ונפלא), אויואה הרזה ובעל השפם של כוכב פורנו משנות השבעים (ראול ארֶוואלו) וחוסרה – מנהיג וראש הצוות שלא מסוגל לשקר (חוויאר קמרה מ"דבר אליה") ואשר מנהל רומן עם הטייס הנשוי והדו-מיני (אנטוניו דה לה טורה, שגילם את הנבל באותו "הקרקס האחרון"). שלושת הדיילים הם הומוסקסואלים שמעבירים את רוב הטיסה בבדיחות על איבר המין הגברי ודיבור על אקטים מיניים. לאורך כל הסרט ההתנהגות שלהם מוגזמת ומוקצנת. הם מה שנהוג לקרוא בסלנג הלהטאב"קי "אוחצ'ות", והם מצד אחד דמויות קומיות קצת נלעגות אך מצד אחר הם גם מרכז ההזדהות שלנו כצופים. רגע השיא של הסרט מגיע כאשר שלושת הגברים הגאים פורצים בנאמבר מוזיקלי בלתי נשכח שהוא מביך, מרומם, דביק, שוב מביך, ונפלא – הכול ביחד.

כלומר, אלמודובר רוקם ב"לעוף מהתרגשות" קומדיית הומואים בוטה ומוזרה שבסופו של דבר עשויה להרגיז גברים ונשים מכל נטייה מינית. לאורך כל הסרט לא ברור אם אנחנו צוחקים על ההומואים או עם ההומואים. האם מדובר בסרט הומופובי? הטרופובי? האם הוא גם מיזוגני? מה שנכון זה שאף אחד לא אמור להרגיש "בטוח" בטיסה הזאת. כולם אמורים לנוע באי-נוחות בכיסאות האולם, ובו זמנית לפתח חוש הומור שיאפשר להם להתמודד בהגיון כלשהו עם הטירוף שמתחולל על המסך: אלכוהול, סמים, סקס, מוזיקה, גסויות, רכילות וסיפורי אהבה בין כל המינים משתלטים על הטיסה וקשה להבין מה אלמודובר רוצה מהצופים שלו. יתכן שבבחירה שלו להיות לא פוליטיקלי קורקט בעליל, הצליח הבמאי מלה מאנצ'ה לדרוך על נקודות רגישות רבות ומרובות אצל מגוון רחב של צופים, ולפי הביקורות המפוצלות בספרד, גם להרגיז לא מעט מהם.

הקומדיה השטנית

אחד המורים האהובים עליי ועל רבים באוניברסיטה, יוסי פירסטטר (ז"ל), הפגיש אותי אי שם בתחילת שנות ה-2000 עם סרטיו הפרועים של אלמודובר משנות השמונים. התפעמתי. במקביל להצלחה האדירה של "הכול אודות אימא" (שמאוד אהבתי) פירסטטר העדיף לשכנע אותנו שהתקופה המוקדמת של אלמודובר היא הרבה יותר מעניינת גם אם הסרטים שלו פחות "מקצועיים" או "שלמים". ואני, למרות ששנאתי את "קיקה" כשראיתי אותו בתור נער בבית הקולנוע, דווקא "מה עשיתי שזה מגיע לי?" ו"נשים על סף התמוטטות עצבים" כבשו אותי מיד. בשנות השמונים הקומדיה האנרכיסטית והבוטה שימשה את אלמודובר כדי לסמן את סוף הדיקטטורה השמרנית והדתית של פרנקו ולחגוג את החופש והדמוקרטיה. אחרי מעל 30 שנה של דיכוי, צנזורה ואיפוק נוצרי, ספרד התפוצצה במפץ מטורף של סקס, סטיות, סמים והתפרעויות בכל כיוון. הקולנוע של אלמודובר היה רק ביטוי של תנועה גדולה של פריקת יצרים. חברת ההפקות שלו, "התשוקה", המחישה בשמה ובסרטיה את רעיון שהתשוקה היא עיוורת ורק רוצה עוד ועוד, לכל כיוון, בלי סינון ובלי ריסון. מסיבה זאת, "לעוף מהתרגשות" הוא סרט אייטיז, מכונת זמן נפלאה לעולם אלמודוברי אבוד.

אך אם בשנות השמונים ההתפרעות באה מכיוון חיובי, מצורך להשתחרר מכבלי הדיכוי רב השנים ולזעוק זעקה קיצונית ובלתי נגמרת של חופש, אחד הדברים המטרידים הוא שהחזרה של אלמודובר לקומדיה בשנת 2013 נעשית על רקע הייאוש ואובדן התקווה שחווה ספרד בשנים האחרונות בגלל האבטלה והמשבר הכלכלי. כלומר, אם במקור הקומדיה הייתה סוג של מבט אופטימי על זמנים משתנים וטובים יותר, בחזרתה היא כאן כדי להצביע על דקדנטיות של חברה שמיצתה את החגיגות ונכנסה למשבר עמוק, אך ממשיכה לבקש לנשוף כמו כלי מוזיקלי לא מכוון: הזיוף, החיפוש אחר פתרונות קלים והניסיון להתעלם מההידרדרות המוסרית הכללית, הם אלה העומדים מאחורי הצעקנות הבוטה שאלמודובר מנסה בסופו של דבר להרגיע באמצעות רומנטיזציה, רגשנות ופתרונות כלשהם אחרים שהדמויות מוצאות כדי לצאת מהתקיעות שבה הן נמצאות.

עם החזרה אל הקומדיה הבוטה, חוזר אלמודובר אל מורשת האספרפנטו (Esperpento), סגנון ספרותי ספרדי מקורי שהתגבש בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים ושהשפעותיו כה בולטות גם בסרטיו של אלכס דה לה איגלסיה ואחרים. האספרפנטו מקורו במחזות של הסופר וָאיֶה-אינקלאן ומאפיינים אותו העיוות, ההגזמה, הגרוטסקה, ההקצנה ואיזושהי חוסר רגשנות ביחס לדמויות. אחת ההשראות לאספרפנטו, אומרים, מגיעה מהאפקט של המראות המעוותות, מאמצעי הבידור הפופולאריים בירידים של תחילת המאה העשרים. היצירה האספרפנטית באה להציג תמונה מעוותת ובוטה, אך דרכה אמורה למעשה לחשוף את האמת הפנימית החברתית האכזרית. כלומר, כשאנו עומדים אל מול מראה מעוותת אנחנו צוחקים מהדימוי הגרוטסקי שנוצר בעקבות עיוות הגוף שלנו, כי אנחנו יודעים שזה "בצחוק" ושזה "עיוות". אך לפי האספרפנטו, הצחוק נמצא שם רק כדי להסתיר את העובדה שהבבואה המעוותת הזאת, היא דווקא תמונת המראה הנאמנה ביותר של נפשנו.

ראול ארֶוואלו